ארכיון מחבר: helki

גליון 20 – כל המדורים ברצף

מאמר המערכת

שניים שיושבים

מפגשים חברתיים הינם חלק בלתי נפרד, ואף משפיע, בחיינו. אם מדובר במפגשים משפחתיים מורחבים סביב שולחן השבת, אם במפגשים המבוססים על מקום עבודה משותף ואם בכאלו שהרקע שלהם הוא ידידות והיכרות קרובה. מפגשים כאלו תורמים לנו בתחומים רבים, אנו מכירים אנשים מזוויות שונות בחייהם, שומעים דעות שונות, מחליפים חוויות וסתם נהנים מהשהות במחיצת אנשים קרובים.

מפגשים כאלו, כאשר הם מנוהלים ברוח טובה, יוצרים אווירה חיובית המותירה טעם טוב גם לאחר תום המפגש. אך לצד זה, קיים סיכון מסוים שהמפגש יהפוך כר ליצירת אווירה שאינה תואמת את אורח החיים בו אנו מעוניינים. יכולים לעלות נושאים שאינם אמורים לעלות על שולחן הדיונים, רכילויות וכדומה, לפעמים צריך גם להישמר מיצירת אווירה קרובה מדי בין גברים לנשים, כזו העלולה להביא אותנו לידי ניסיונות. כאשר אנו מעוניינים שהמפגש אכן יהיה מועיל ומהנה, עלינו לחשוב כיצד נוכל לשוות למפגש החברתי אווירה חיובית המבוססת על ערכי התורה.

איך אנו יכולים לשמור על האופי היהודי שלנו גם במפגשים חברתיים, שהמשתתפים בהם באים לעיתים מרקעים שונים שלא תמיד תואמים לחלוטין את ערכי התורה בהם אנו דוגלים?

המכנה המשותף הפנימי

במשנה במסכת אבות נאמר: "שנים שיושבים ואין ביניהן דברי תורה הרי זה מושב לצים, אבל שנים שיושבים ויש ביניהם דברי תורה שכינה ביניהם".

על איזה סוג מפגש אנו מדברים? ודאי שלא על שניים שנפגשו רק כדי ללמוד יחד בחברותא, שברור הדבר שיש ביניהם דברי תורה, שהרי לשם כך נועדו להיפגש. כוונת המשנה נסובה על כמה ידידים שנועדו למפגש חברתי מהנה, ולהם ממליצה המשנה שיהיו דברי תורה "ביניהם".

הסיבה לכך היא שאם יהדהדו דברי תורה במהלך המפגש, דברים אלו יזכירו לנו את ערכי התורה והמוסר הכלליים שאנו מאמינים בהם. לדברי תורה יש כח סגולי מדהים. מעבר לעצם דברי התורה הנאמרים, יש בהם כח לשוות למפגש הידידים אופי מכובד וערכי. הדברים מזכירים לידידים את המכנה המשותף הפנימי שלהם בהיותם שייכים לקבוצת האיכות של ההולכים בדרך ה'.

סטטוס מכובד ומחייב

אין זה סוד שמקומות העבודה שלנו מהווים אתגר רוחני עבורנו. מציאות החרדי העמל במחיצת עמיתים לעבודה מרקעים שונים, במשך שעות רבות של היום, חושפת אותנו לאורח חיים קליל ולפעמים מתירני, שרק ערכים של תורה ויראת שמים, יחד עם חכמת חיים וטקט, יכולים לסייע לנו לעבור זאת בשלום.

פעמים רבות האתגרים הרוחניים העומדים לפנינו במקומות עבודתנו, אינם בתחום האסור או המותר הלכתית, אך הם נוגעים לצורת החיים הכללית שבה חי החרד לדבר ה'. כאן נצרכת התנהלות מסויגת משהו מקרבה יתרה וחברית עם עובדים שאינם נמנים על קהל היראים, או שמירת מחרק מתאים ומנומס מעובדות בחברה או בעסק, חרדיות או שאינן כאלה.

האדם הינו יצור חברתי הנמשך מטבעו אחרי החברה הכללית ואורחותיה. מציאות טבעית זו מחייבת את העובד בחברה הכללית לקבוע לעצמו קוד דתי-חברתי, שיעמיד את מציאותו במקום העבודה בסטטוס חרדי מחייב.

חרדים עובדים רבים 'המציאו' לעצמם צורות התנהגות אישיות ששומרות עליהם ומזכירות להם את שייכותם החברתית האמיתית. (לדוגמא: גברים חרדים רבים אינם קוראים לעובדות בחברה בשמותיהן הפרטיים אלא רק בשם המשפחה, בתוספת הנכבדה המקדימה "גברת…", או למשל הימנעות עובדים חרדים ממפגשים שמקיימת החברה במקומות ובסגנונות שאינם הולמים דיים).

אם נשכיל להשמיע במפגשינו החברתיים או במקומות עבודתנו דברי תורה מהנים ומועילים, דברים אלו יכולים 'לקבע' את מעמדנו החברתי ולהעמיד אותנו בסטטוס ערכי גבוה, סטטוס מכובד שמחייב אותנו לנהוג בצורה התואמת את ערכי התורה והמוסר הראויים.

דבר העורך

לפני מספר שנים התקיים באחד המלונות בארץ פאנל מעניין, אישי ציבור ומחנכים חרדים התכנסו יחד עם מספר אנשי תקשורת בכירים מהתקשורת הכללית ונו ביחסה של התקשורת אל המגזר החרדי.

אחת השאלות שהופנתה אל אנשי התקשורת, הייתה השאלה הזועקת ומרגיזה כל כך. מדוע כאשר נתפס אדם חרדי בביצוע פשע כלשהו, התקשורת מצביעה על השתייכותו המגזרית וצובעת כותרות ענק "חרדי גנב, חרדי פשע", ואילו כאשר אדם חילוני נתפס במעשה דומה, לעולם לא נמצא כותרת בסגנון "חילוני רצח". מדוע? מה פשר האפליה הזו?

אחד העיתונאים הבכירים שישב סביב השולחן, השיב בכנות את הדברים הבאים, שכדאי לנו לקרוא ולהפיק מהם לקח חשוב:

"כן, חשוב לנו לומר שיש חרדים פושעים", אמר העיתונאי, "ואתם יודעים למה? כי אתם, החרדים, מתגאים בכך שאורח החיים היהודי שלכם מביא את האדם למוסר גבוה יותר, וטענה זו מפריעה לנו מאוד. כולנו יודעים שאם זה נכון, די בזה כדי להכריע שאנחנו, החילונים, טועים. לכן כאשר אנו מוצאים מקרים הסותרים את טענתכם, כאשר אנו מוצאים אדם חרדי שנכשל וביצע פשע, אנו מצביעים על כך ומבליטים את היותו חרדי. זה מוכיח לנו שאורח החיים החרדי לא באמת מונע פשיעה ועוולות".

עד כאן דברי העיתונאי הכנה, ומכאן לתובנה: בעצם שהותנו לצידם של אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, אנו מעמידים מולם מציאות שהם מתבוננים בה. מההתנהגות שלנו הם מסיקים מהי השפעתה של התורה על חיי האדם ומוסריותו, ואם איננו עומדים ברף שהוצב לנו, בצדק, הסובבים אותנו לומדים מכך שהתורה לא באמת הופכת את האדם לטוב יותר.

מדהים, וגם קצת מחייב.

תגובות והערות מתקבלות בשמחה בדוא"ל: helki.baamali@gmail.com

לשולחן השבת

מי מקיים את העולם?

פרשת בחוקותי פותחת בפסוק הידוע "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו". הכפילות שבפסוק זה הביאה את חז"ל לדרוש את הדרשה הידועה שציטט רש"י: "יכול זה קיום המצוות, כשהוא אומר 'ואת מצוותי תשמרו' הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקיים 'אם בחוקותי תלכו', שתהיו עמלים בתורה".

במדרש רבה הובאה דרשה נוספת על המילים "אם בחוקותי תלכו", דרשה השופכת אור חדש על פרשה זו, עם הברכות והעונשים שבה. אומר המדרש: "אם בחוקותי תלכו – חוקים שבהם חקקתי את השמים והארץ… חוקים שבהם חקקתי את השמש ואת הירח… חוקות שבהם חקקתי את הים… חוקות שבהם חקקתי את החול… חוקים שבהם חקקתי את התהום…".

משמעותה של מצווה

מדרש זה, למד הנצי"ב, בפירושו 'העמק דבר', נרמז דווקא כאן, בפתח פרשת הברכות למקיימי המצוות והעונשים למפירי התורה, כדי לתת לנו תמונה נכונה על משמעות קיום המצוות.

יכול אדם לעבור, חלילה, עבירה ולהרגיש שהוא עשה דבר של מה בכך. "לא הזקתי לאף אחד, לא גנבתי ולא רצחתי". נכון, כל אחד מרגיש לא נעים עם עבירות, אבל המשמעות של העבירה נראית לנו מצומצמת לנו עצמנו. אנחנו עברנו עבירה, אנחנו הפסדנו.

כך גם להיפך, בקיום מצוות. אדם עושה מצווה, לומד תורה, מתפלל, נותן צדקה, אומר מילה טובה לילד. הוא מרגיש טוב, בצדק. אבל זו "בסך הכל" מצווה קטנה. אז התפללתי, אז למדתי, אז מה? כאילו שבלי המצווה הזו העולם לא היה מסתדר.

אז זהו, שבלי המצווה הזו העולם לא היה מסתדר. בדיוק כך. המצוות עליהם נצטווינו, והעבירות מהן אנו צריכים להישמר, הם אלו שקובעים את מצבו של העולם כולו. כי המצוות האלו הם "חוקים שבהם חוקקתי שמים וארץ, את השמש ואת הירח, את הים, את החול ואת התהום". קיומם של חוקים אלו הוא זה שמעניק לעולם את זכות הקיום שלו, וכאשר אנו מקיימים מצווה אנו עושים את המעשה שמיטיב עם העולם כולו. וחלילה להיפך, אם אנו עוברים עבירה אנו שומטים את הקרקע מתחת קיומו של העולם.

זוהי תמונה שונה ורחבה, שאותה חשוב לתורה להדגיש דווקא בפתח פרשה זו.

מדוע הקב"ה מתחנן?

על פי תפיסה זו יקל עלינו להבין את דברי הגמרא במסכת עבודה זרה, דברים מפתיעים ומרגשים: "תנו רבנן, 'אם בחוקותי תלכו' – אין 'אם' אלא לשון תחנונים". הקב"ה, כביכול, מתחנן לפנינו שנקיים את מצוותיו. קראתם נכון, מתחנן. מדוע הוא מתחנן? מדוע חשוב לו שנקיים את מצוותיו? הלא אם אנחנו לא נקיים את המצוות, אנחנו נפסיד! וכי שמענו על רופא שמתחנן אל החולה שייטול את התרופות להן הוא זקוק? אם החולה לא יציית להוראות, החולה יפסיד, לא הרופא.

טענה זו הייתה יכולה להיות נכונה לו קיום המצוות היה עסק פרטי שלנו. היינו מקיימים – היינו מרוויחים. לא היינו מקיימים – היינו מפסידים. אבל נותן התורה לא כך רצה. הוא העניק לנו תורה שבקיומה מותנה קיומו של העולם. אם נקיים את המצוות, נספק לעולם את זכות הקיום שלו, וחלילה להיפך. משום שהקב"ה חפץ בקיומו של העולם, הוא מתחנן, כביכול, אלינו ומבקש מאיתנו "בחוקותי תלכו" – כדי שתקיימו את העולם.

טיפ לשבת

בשבוע שעבר נגענו בפינה זו בסוגיית ההליכה לבית הכנסת, וכתבנו שבית הכנסת אינו "בייבי סיטר" ואינו מיועד לאפשר להורים מנוחה. את המנוחה הנצרכת עלינו לתת לעצמנו, אבל לא על חשבון ערכם של בית הכנסת ושל התפילה בעיני ילדינו הקטנים.

השבוע אנו נדרשים בקצרה לסוגיה נוספת וקרובה. ההליכה לבית הכנסת של הילדים הגדולים יותר. כאן כבר אין את הבעיה של זילות התפילה על ידי הילדים, אך גם עם ילדים גדולים יותר יש לנהוג בחכמה כאשר מעוניינים להביא אותם אל בית הכנסת ולהרגיל אותם להתפלל במנין.

סיפר משגיח ידוע: ."בישיבתי למדו שני אחים, נערים טובים בסך הכל, אבל בנושא אחד "הצטיינו" שניהם במיוחד. הם לא אהבו להתפלל, ו"לא אהבו" זו הגדרה עדינה מאוד…

במקרה, הייתה לי היכרות את אביהם, הוא היה מתפלל איתי בבית הכנסת, ועל ידי כך שמתי לב כיצד הוא היה נוהג עם בניו בצעירותם. הוא היה מביא אותם לבית הכנסת, מכריח אותם לשבת לצידו במשך כל התפילה, להסתכל בסידור ולומר את התפילה מתחילתה ועד סופה. הילדים, צעירים כאמור, לא ממש נהנו למלמל את כל המילים הלא מובנות שבסידור. באופן טבעי, המשחקים בחצר בית הכנסת קרצו להם יותר. אך אם הם רק העזו להוציא את הראש מן הסידור, אוי ואבוי… האב היה נוזף בהם בחומרה ומכוון אותם בחזרה אל הסידור.

תארו לעצמכם", סיים המשגיח, "שהיו מכריחים אתכם בילדותכם לומר דפים שלמים מספר הטלפונים… לעולם לא הייתם משתמשים בו מרצונכם!"

התפילה אינה עונש! היא זכות עצומה שעלינו להנחיל לילדינו את חשיבותה ויופיה!

חשוב לזכור זאת.

הלכה למעשה / הרב ארי מור

הלוואת מט"ח

שאלה:

האם מותר ללוות או להלוות במט"ח או שיש בזה בעיה הלכתית של ריבית?

תשובה:

דעת רוב הפוסקים שאין להלוות במט"ח כלל משום חשש ריבית, ויש מתירים הלוואה דולרית, ומן הראוי להחמיר.

המקורות בהרחבה:

אסרו חכמים ללוות או להלוות 'סאה בסאה', כלומר שמלוה לו סאה (מידה מסוימת) של חיטים כדי שיחזיר לו סאה של חיטים. באיסור זה נכללת הלוואת חפץ כלשהו, מוצר או אפילו מטבע, שאינו מטבע שמשתמשים בו בדרך כלל במקום זה, על מנת שיוחזר חפץ אחר הדומה לו. ואסרו הלוואה כזו אפילו לשעה קלה, שמא יתייקר החפץ בינתיים ונמצא שנותן לו יותר ממה שהלווהו ונראה כריבית.

ולפיכך אסור להלוות מטבע שאינו יוצא באותה מדינה, כנגד אותו מטבע. כגון להלוות שקלים תמורת שקלים בחו"ל, או יורו תמורת יורו בארץ, שהרי מטבע זה נחשב כאן כפירות ויש לחשוש שמא יתייקר, ולפיכך דינו כ'סאה בסאה'. אמנם דעת האגרות משה (יו"ד ג, סז) שהדולר האמריקאי בזמננו בא"י דינו כמטבע היוצא וכמטבע עובר לסוחר, ולפיכך מותר ללוות דולרים על מנת להחזיר בדולרים, וי"א שכיון שאינו עובר לסוחר בכל מקום וצריך בדרך כלל לפורטו אצל חלפן, אין דינו כמטבע העובר לסוחר וממילא דינו כפירות.

אמנם חז"ל התירו הלוואת סאה בסאה בתנאים מסוימים, וממילא הוא הדין בהלוואת מט"ח, ואלו הם התנאים:

1. אם קבעו בזמן ההלוואה שהפירעון יהיה בכסף לפי ערך החפץ עכשיו, ואפילו אם יתייקר עד זמן הפירעון יחזיר הלווה את הסכום שקבעו עכשיו.

2. אם יש לו מעט מאותו המין, אפילו אם אינו נגיש כעת כגון שאין המפתח למקום שבו נמצא אותו המין בידו. ובמקרה שאם אין ללווה כלום מאותו המין, יתן לו המלוה מעט מאותו המין או ילווהו לו. אמנם יש אומרים שצריך דווקא לתת לו במתנה או להקנות לו, ולא מועיל להלוות לו מאותו המין.

3. וכן התירו אם היה לאותו מין שער בשוק, קבוע וידוע לשניהם, דהיינו שניתן להשיגו בחנויות במחיר קבוע, אע"פ שלא ידעו בשעת ההלוואה את שוויו, ואז מותר ללוות 'סאה בסאה', ולתנאי זה קראו חז"ל 'יצא השער'. אמנם היתר זה אינו רלוונטי למט"ח כיון ששערו משתנה כל שעה בהתאם למסחר בין הבנקים.

מדברים חינוך / הרב שלמה ברוך בלוי

חינוך יהודי חיובי

שאלה:

איך צריך לחנך את הילדים ביחס לאנשים שאינם שומרים תורה ומצוות? הילד החכם שואל "למה להם מותר?", מה עלינו להשיב לו?

תשובה:

ידוע המאמר "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך", ובמיוחד נכון הדבר אם מדובר בהרבה מן האור. יש להניח, שהורה המגלה אחריות יהודית, והוא מגביר את ההשפעה הרוחנית החיובית – בכך בלבד הוא מחזק את חומת העמידות של הילד לעתיד, בפני הרוחות המנסות לערער את יציבותו הרוחנית של האדם.

וכשם שכוחה של השפעה זו יפה כדי להטמיע תכנים חיוביים, כך בכוחה לחנך למבט נכון ומשקיף על החיים היהודיים. הילד שמקבל מהוריו השפעה רוחנית חיובית, ערכית ונעימה, אינו זקוק לקללות ולגידופי מחץ כדי לדעת שדרכו היא הנכונה. ההשוואה הבלתי נמנעת שהוא יעשה בנפשו, בין הוריו המחונכים והמחנכים לאהבת הבריות ולנימוס מופלג, תגדיל את החומה הבצורה בינו לבין החוץ… מטבע הדברים, הוא ישאף להידמות דווקא למה שנראה בעיניו חיובי ונכון, והוא ימאס באורח חיים שונה, למרות שהוא לא גדל על ברכי הביטויים הלשוניים נוטפי החריפות.

כל זה הוא באופן של לכתחילה. אך כאשר הילד שואל, ואנו נזקקים לענות לו, גם כאן אסור שתבוא תשובה מעורפלת ומגמתית. אם נאמר לו שכל החילונים הם רעים ומושחתים, הוא עשוי ביום מן הימים לגלות יהודי חילוני בעל מדות טובות, ובלבו הוא יערער, בצדק, על קביעתכם. אך כאשר אתם תשברו את אזנו אודות הזכות הגדולה של ההשתייכות לקהל עדת ישורון, שלומי אמוני ישראל האמונים עלי תורת אמת… ומי שלא זכה – הוא חסר את האור הגדול הזה בהכרח, הרי שלא נזקקתם להבליט את הרוע, ונגעתם בנקודת הטוב – לה זכינו. ואגב, גם אותו יהודי רחוק, באופן פוטנציאלי שייך לכל הדברים הטובים שהתברכנו בהם, כך שגם נגיף ההתנשאות אינו קיים בתשובה זו. אנו לא יותר טובים – הקב"ה יותר טוב!

צריך להסיט את נושא ההתעניינות הרדודה במגזרים ובשוני שבהם, וללכת על בטוח… לא ההשתייכות לקבוצה מסוימת עושה את האדם יותר טוב, אלא הקרבה שלו לאלוקים! אם ילד שואל על חילוני – למה הוא נוסע בשבת? אחרי שענינו לו את התשובה הבנאלית שהוא לא למד בחיידר והוא פשוט לא יודע (מה שנכון…), צריך להגיד לילד את האמת היותר עמוקה: הנה יהודי, עם נשמה קדושה, אם רק יכיר את מי שאמר והיה העולם – איזו שבת תהיה לו! אה! גיוואלד… כאן הוספנו מימד של שייכות, של 'ערבות', כלומר, אחינו הוא, אלא שבינתיים הוא נמצא בחוץ.

ברור, שהניסוח המעודן הזה, לא בא ממקום של התייפייפות ושידור שכולם שווים… אם הוא בא ממקום אמיתי שבלב, הוא משדר את האמת התורנית הצרופה. הוא מבליט את הערך במקום את העדרו. זאת הזדמנות נוספת לנטוע בלבנו ובלב צאצאינו אהבה לתורה הקדושה ולמצוותיה. ובנימה עקיפה ניתן להוסיף, כי אב שילדו אינו שומע מפיו מחאות שונות, חדשים לבקרים על קבוצות שונות מאתנו, שבתוך היהדות החרדית וכו', עשוי להיות יותר בר סמכא בעיני ילדיו אודות מה שנעשה בחוץ… זו לא דמות האיש השונא "את כל מה שזז"… זה אבא יהודי הקרוב אל ה' בקירבה אמיתית ונשמתית.

הגות / הרב חננאל גרינולד

התורה ועמלה

יושב לו ר' יהודי אל מול השולחן, כוס מים צוננים בידו האחת ותפוח עץ עסיסי בידו השנייה ובעוד רגליו שלובות זו בזו מעיין הוא באותיותיה הקדושות של הגמרא. עולם הזה עם עולם הבא. בנינוחות ובשלווה עובר הוא שורה אחר שורה, כאשר הוא גומע דפי גמרא לקיים את מצוות היסוד: "והגית בו יומם ולילה".

ר' יהודי – קורא הנביא למיודענו – עוזב התורה הנך!

על מה אבדה הארץ – על עוזבם את תורתי!

אני עוזב התורה? שואל ר' יהודי בהשתוממות, ראה נא והביטה הנה פתוחה הגמרא לפניי ושעות רבות מסדר יומי מוקדשות לעיון והבנת התורה הקדושה!

אכן, מפרשים חכמינו את דברי הנביא. עוזב התורה הוא, ובגללו אבדה הארץ. בשלו גלינו מארצנו!!

הייתכן?

"אם בחוקותי תלכו", פותחת התורה בהכרזה נוקבת את פרשתנו, ונתתי שלום בארץ. רק כאשר בחוקותי תלכו, שלום יהיה לכם. מה הם אותם חוקים, אשר בגינם ייטב ובלעדיהם יירע? "אם בחוקתי תלכו," מפרש רש"י על אתר, "יכול זה קיום המצות. כשהוא אומר ואת מצוותי תשמרו, הרי קיום המצות אמור. הא מה אני מקיים אם בחוקתי תלכו, שתהיו עמלים בתורה."

עמל התורה. אלו חוקי ה' המביאים שלום לארץ. לא די בשמירת המצוות, אם אין שלמות בלימוד התורה בפני עצמו. עמלה של תורה, היגיעה שבלימוד, היא היא "בחוקותי תלכו".

כך גם מובא בדברי חז"ל. התקשו החכמים והנביאים בהבנת דבריו של הנביא ירמיהו: "מי האיש החכם ויבן את זאת." הקב"ה בעצמו הוא אשר פירש את נבואתו, כיוון שלא בירכו בתורה תחילה נחשבים לומדי התורה כעוזבי התורה! גדרה של "ברכת התורה" החסרה בלימוד התורה, והמביאה לחורבן ולגלות מבוארת בספר "טורי זהב": "שהתורה אינה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, דהיינו שעוסק בפלפול ומשא ומתן של תורה. כמו שכתוב על "אם בחוקותי תלכו" – על מנת שתהיו עמלים בתורה. מה שאין כן באותם שלומדים תורה מתוך עונג, ואינם יגעים בה, אין התורה מתקיימת אצלם. וזהו שלא ברכו בתורה תחילה, כי הברכה היא לעסוק בדברי תורה דרך טורח דווקא."

מדוע?

אם יכול הלומד לשנן את דברי התורה בנינוחות, מדוע עליו לעמול? מדוע הכרחיים העמל והיגע בלימוד התורה?

אמנם, מהדברים המפורטים לעיל הבנו כי החוסר בעמל התורה בא בשל חוסר הערכה. כאשר אדם אינו מעריך את לימודו, ובמילים אחרות – אינו מברך בתורה תחילה – הלימוד עצמו חסר בסיס. אין לימוד התורה ככל לימוד, שמטרתו ידיעה. לימוד התורה הוא עצמו עבודת ה', והערכת הלומד לתלמודו, המתבטאת על ידי עמלו בה, הינה הבסיס העיקרי לתלמוד תורה. אך עדיין לא הבנו מדוע מי אשר לומד תורה ומקיים מצוות, למרות שאינו עושה זאת כראוי, מביא במעשיו את גזירת הגלות הנוראה?!

התורה הקדושה – מתנה היא. במתנה ניתנה היא לנו בהר סיני, במתנה זכה בה משה רבינו, ובמתנה זוכה הלומד להחכים בדברי התורה. כלל יסוד זה מובא בכמה מקומות בש"ס ובמדרשים, המחנכים אותנו כי בלימוד – ואף בעמל הלימוד – לא נוכל לזכות בחכמת התורה. רק כאשר יתן ה' חכמה מפיו, נשכיל בדעת ובתבונת התורה.

"ירבה בישיבה וימעט בסחורה" הציע רבי יהושע בן חיננא לבני אלכסנדריה אשר שאלוהו כיצד ניתן לגדול בתורה. אך בכך לא די. "אמרו הרבה עשו כן ולא הועיל להם", מצטטת הגמרא את פנייתם החוזרת של בני אלכסנדריה לרבי יהושע. "אלא יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו. שנאמר, "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה". גם ריבוי תלמוד תורה לא מעניק את התורה ללומד, רק תפילה מסוגלת לזכותינו בתורה כמתנה מאדון הכל.

משה רבינו, גם לאחר ארבעים יום של לימוד אינטנסיבי מבלי מזון, היה שוכח את לימודו מייד. רק משהשלים ארבעים יום של עמל פרך שכזה, זכה לתורה כמתנת חינם מהקב"ה. תפילתו, ולא רק לימודו, זיכוהו באותה מתנה.

תורה אלוקית היא תורתנו. לאמיתו של דבר, לא תיתכן הבנה אנושית בתורה שכזו. אולם היגיעה בה, המלמדת על ההערכה האמיתית אותה רוכש הלומד לתורת החיים, מסייעת לתפילותיו שיתקבלו. כך יזכה הלומד להפוך לתלמיד חכם.

גאון ברוך כשרונות ובעל זכרון פנומנלי, יוכל לשנן את דברי התורה, אך ייחשב כ"עוזב התורה". תלמודו אינו תורה, כחכמה חיצונית תיחשב. אפילו אדם בעל כשרונות קלושים, ייטיב ממנו להעמיק בחכמת התורה באמצעות עמל ותפילה.

וזהו מה שאמרה הגמרא שלא בירכו בתורה תחילה, שאפילו שהיו באותו הדור אנשים תלמידי חכמים ולומדי תורה, עדיין לקו ביחס שלהם ללימוד התורה. כיון שהם ראו את התורה כאמצעי להגשמת יעדים ומילוי סיפוקים בלבד, ולא עסק המגיע לידי ביטוי ביגיעת התורה ועמלה. ומתוך הכרה זו של חוסר הערכה לתורה הגיעו למצב שלא ברכו בתורה תחלה.

"אם בחוקותי תלכו", שתהיו עמלים בתורה. שוב ושוב תשננו את דברי תורת האלוקים. תכירו ותדעו כי בעמל התורה תמצאו חיים, אשר בסופו של דבר מביאים את העונג הצרוף. עונג רוחני שנרכש לאחר עמל ויגיעה רבה. שהרי אין התורה נקנית אלא במי שממית עצמו עליה, עוזב הוא את עול החשבונות הרבים ומוצא את חפצו רק בתורת ה'. בהליכה שכזו, מגלה הלומד כי אין ערך בעולם מבלעדי ערך התורה ומביא הוא את האושר הנצחי לו ולעולם כולו.

"אשרי האיש… כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה. והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעיתו, ועלהו לא יבול, וכל אשר יעשה יצליח."

סיפור / א. ברזל

לא ראיתי?!

מה יותר מפחיד מלקום באמצע שנת לילה רגועה ושלוה, ולגלות מאחורי הדלת צמד שוטרים חמורי סבר? כשזה קורה, מה שבטוח, אינך מצליח לענות על השאלה הזו, ולא על אף שאלה אחרת. הם עומדים מולך בפנים חמורות ורעננות, מהווים ניגוד מוחלט לקורי העייפות שאת קוויהם אתה חש על פניך בבירור. הם דורשים שתתרכז בין רגע במה שאומרים לך, ומבקשים, באדיבות לפנות אותך לחקירה קצרה בתחנת המשטרה הקרובה.

אבל למה? מה קרה?

בשעה הקרובה העניינים מתבהרים. נסעת הערב בכביש…? בשעה…? הרכב שלך הוא…? ואתה מצליח לזהות את עצמך כאן בתמונה? תמונה מטושטשת שהודפסה ממכמונת משטרתית כלשהי נתחבת מול אפך. כן, בהחלט. זה אני. אין לי מה לפחד. אני אזרח שומר חוק ונהג צייתן, אף שוטר רודף דוחו"ת במדינה הזו לא יוכל להאשים אותי במה שלא עשיתי. וחוץ מזה, ממתי נותנים דו"ח פנים מול פנים באישון לילה? מה, זו זכיית לוטו בת מיליונים? התכבדו ושימו את הטופס הדלוח הזה על שמשת הרכב, ונבוא חשבון בבוקר, כבני אדם מסודרים.

זהו, שלא בדו"ח תנועה העניין. החוקר הצעיר והשוטר המבוגר מזמינים אותי לחקירה רשמית ולמתן עדות. עדות על מה? באותה שעה בה נסעתי ברכב, שתי דקות לפני, חצה אדם את הכביש הסואן. מכונית שנסעה במהירות פגעה בו והעיפה אותו לשולי הכביש. הנהג הפוגע המשיך בדרכו בלי לעצור, אני הגעתי ברכבי למקום שתי דקות אח"כ ונצפיתי כנהג החמישי שעובר שם בלי לשים לב לאדם המוטל בצד הדרך באופן די בולט. יש לציין, שאחרי עברו עוד עשרים וארבעה (!) כלי רכב, כך ספרה המצלמה המשטרתית, ואף לא אחד מהנהגים שת ליבו אל הפצוע האומלל. רק הנהג השלושים במספר קלט משהו שלא כשורה, והיה ערני דיו כדי לעצור ולבדוק במה המדובר. הנפגע הובהל במצב קשה מאד אל בית החולים, והמשטרה עסוקה כעת במרדף אחרי הנהג הפוגע והנמלט. כאמור, כאחד הנהגים הראשונים בזירה לאחר האירוע, זומנתי לחקירה זו כדי לנסות לברר אולי ראיתי משהו? קלטתי שהתרחשה כאן תאונה? אולי בחרתי ביודעין להתעלם?

האמינו לי, אין זה נעים להיחשד, אפילו קלות, בהאשמה חמורה כזו. מבטם של השוטרים נתלה בי, ספקני, מאשים, שופט. כיצד אדם נורמלי אינו שם לב למתרחש מטרים ספורים משמשת מכוניתו? האמנם תמיד הינך כה מרוכז בנהיגה ובכביש, עד שדמות אדם פצוע בצד הדרך אינה נקלטת בשום נקודה במוחך?

היה קר. הייתי עייף ומבולבל, ויכולתי רק לחזור שוב ושוב על המשפט: "לא ראיתי כלום, מבטיח. אילו הייתי רואה – ברור לי שהייתי עוצר. אבל לא ראיתי, לא ראיתי. לא ראיתי!".

הם נטו להאמין לי. כאדם שומר תורה ומצוות ובעל חזות חרדית ברורה, הייתה אפילו להם ההבנה שחיי אדם הם ערך עליון עבורי. התבקשתי לחתום על טפסים שונים בהם צוטטה הצהרתי הטוענת לחפותי, וכן הסכמה למתן עדות בכל עת שאתבקש. שוחררתי לנפשי.

בלי להיות אשם, הרגשתי מואשם. ככה זה. להיות כה קרוב להתרחשות, ממש חלק ממנה, הפך אותי לעד דומם, שגם הוא, בלי כוונה רעה, יצר את הדרמה המכאיבה הזו. הייתי נותן הרבה כדי לא לדעת שהייתי שם אז, כדי לא לחשוב לרגע – אולי יכולתי לראות ולא ראיתי, אולי דבק בי משהו מאותו זלזול בחיי אדם הדוהר על כבישי הארץ הזו, הרדים את ערנותי והקהה את חושי.

* * *

הדם נשפך סביב, צובע באדם ובבורדו את הפצוע האומלל, ואיש מבין הנוכחים מסביב לא הגיב. איש לא הרים קול בקריאת "הצילו", לא הזעיק את כוחות ההצלה, לא הושיט יד כדי לתפוס את הפוגע. מעל מרצפות השיש המבהיקות, בינות לכתלים המסוידים ולצינתו הנעימה של המזגן, בעבע דמו הרותח ואין איש פוצה פיו ומצפצף. חלקם השימו עצמם כעיוורים, בבחינת מה שלא ראינו אינו קיים. אחרים העדיפו לא לשמוע, וכולם כאחד היו כאילמים, בלתי נשמע קולם. איש איש וסיבתו. יחסיו עם המנהל, רמת  החרדה שלו מפני פיטורין, אומץ הלב שלא היה לו מעולם ואורכה של חופשת המצפון אשר נטל לעצמו, ממנה שכח, משום מה, לחזור…

תמיד ידעו כולם שהמנהל "מחפש" דווקא אותו. קורה. חוסר כימיה בין שניים, הגורמת דווקא, בניגוד להגיון, למשיכה בין השניים, לחיכוך מתמיד ולהתנגשויות חוזרות. וכמובן – יד המנהל על העליונה. הוא המנהל. הוא הקובע. לו זכות הדיבור. זכות ההצלפה. והוא צלף, והפעם הייתה זו מכת מות כמעט. "למה מי אתה" – הביטוי המזלזל הזה, התת-תקני, דווקא מפיו המצוחצח של ה'בוס' ומגרונו, אותו גרון אשר עטור תמיד בצווארון קשיח ובעניבה קשורה היטב, הביטוי הזה היה קליע אמיתי ומעלה עשן. "למה מי אתה חושב שאתה? פקיד עו"ש אחד מתוך עשרה, הקרוב ביותר לדלת, אם זה אומר לך משהו. ראה הוזהרת".

אח"כ ידע מישהו ללחוש על הערה כלשהי שסינן האומלל לעבר הבוס ברגע של עצבנות הדדית. אחרים ידעו לצטט עוד כמה משפטי מחץ שנאמרו בטעם הגעתי אני אל הזירה. משפטים מצמררים, זרמים של קור חלפו בי כששמתי את עצמי בסיטואציה כזו, שומע דברים אלו קבל עם ועדה. החבר  שלי נאלץ לשמוע אותם, הוי, נורא.

יום העבודה המשיך  כרגיל. אולי רק בשקט סמיך יותר. השעה ארבע פגשה את כולנו נפרדים זה מזה לשלום, מכבים מחשבים ומזגנים, מעבירים כרטיסי נוכחות. עזבנו אחרינו זירה שקטה וחשוכה, שותתת דם. גויית נשמה בישראל מוטלת הייתה מזה מספר שעות בצד החדר הגדול.

במעלית הושטתי ידי אל כיס החליפה, שולף "סיגריה אחת ליום" הכרחית, ומצית. משהו רשרש שם, בכיס, מעורר את סקרנותי. דף לבן נושא את סמל משטרת התנועה, טופס חקירה: "חשוד בהתעלמות מתאונת פגע וברח". חתימה בכתב ידי על המילים: "לא ראיתי. לא ראיתי, לא ראיתי".

המילים היטשטשו מול עיני. כביש, תאונה, פגע וברח. למה לא עצרת? באמת לא שמת לב? החבר שלי, פגוע וכולנו מסביב. "למה מי אתה", ואני כן ראיתי. ושמעתי. אז מדוע לא עצרתי?

אה, מדוע??

בשבילך / נעמה

אלייך, חברה.

רופאה יהודיה אמריקנית, שבין היתר עוסקת בריפוי ובתמיכה של חולים במחלות ממאירות, מספרת כך בשם אחת החולות שלה: "לפני שחליתי – הייתי בטוחה מאד בכל; ידעתי מה אני רוצה, ומתי אני רוצה את זה, הסתובבתי בעולם ביד מושטת ואמרתי: 'אני רוצה תפוח'. הרבה פעמים נתנו לי רימון במקום תפוח. התאכזבתי עד כדי כך, שאפילו לא התפניתי לראות מה יש שם. אני לא חושבת שהייתי מסוגלת לראות מה יש שם. העולם התחלק אצלי לשתי קטגוריות בלבד: 'תפוח' ו'לא תפוח'".

נשמע מוכר, נכון? לי זה היה מוכר. אנחנו יודעים איך דברים צריכים להיראות, איך ילדינו אמורים לגדול, איך צריכים בעלים להתנהג, מתי ומה עליהם ללמוד בתום יום העבודה, מה אמהות של נשים עסוקות כמונו אמורות לעשות כדי לתמוך בהן, אילו שירים נכון להשמיע במסיבה. אנו מבינות איך ומי צריך להודיע לאחינו על הבשורה הלא טובה, בכמה בדיוק צריך למכור את דירתנו, ובאיזו שכונה חייבת להיות הדירה החדשה שנקנה אי"ה, מי צריכה להיות המורה של ילדתנו בא' ועם אילו ילדות חייבים לשבץ אותה. יודעות הכל על מה ואיך אנו רוצות שהדברים יקרו, ומסתובבות עם זה בעולם. אחר כך הדברים מתחלקים למה שתואם את ציפיותינו, ברוך השם, ולמה שלא תואם.

לא תואם, לא תואם… מה לעשות שאלו כללי המציאות שהשם ברא? הוא לא מנהיג אותנו לפי הציפיות שלנו. נכון, לפעמים הן מתמלאות, אך הרבה פעמים – לא, ובמקום להבחין בהזדמנות שהשם שלח לנו, באתגר שהוא זימן, במתק הרימון שקיבלנו במקום עסיסיות התפוח, במפגשים החדשים עם אנשים, מקומות וחוויות שהמציאות – הלא מצופה – מגישה לנו, אנחנו מסתובבים בפנים חמוצות, מפנים עורף ואומרים: לא, לא לזה התכוונו. אני רוצה בדיוק את מה שאני רוצה. סליחה, נא להתאים את הדברים לרצוני.

מה קורה? קורה שאנחנו מפסידים. בתלונות על מה שהחמצנו, ברטינות – הפנימיות והחיצוניות – על מה שלא קיבלנו, על מה שלא תאם את רצוננו ולא ענה על ציפיותינו, בעקשנות על כך שהכל ילך בהתאם לידוע לנו – אנחנו מפסידים הרבה דברים יפים, מעשירים, מגוונים ומרחיבי לב והבנה. תארו לעצמכם שהיינו מתעקשים להגיף חלונות ותריסים באביב, משום שאנחנו ידענו שעכשיו חורף, ואיננו מוכנים לתת לשינוי להיכנס. תארו לעצמכם שהיינו דבקים באפרוריותם של ששת ימי החול, כי אנחנו היינו יודעים שבשבוע יש שבעה ימים, ששגרתם דומה ואפילו זהה. כמה היינו מפסידים! איך לא היינו צומחים וגדלים!

הרופאה שאיתה התחלתי, מספרת גם על זוג ממטופליה שנסעו פעם לחופשה קסומה בשרשרת איים. הם הזמינו חודשים מראש מכונית קומפקטית שתעמוד לרשותם בכל אחד מהאיים. כשהגיעו לראשון, נאמר להם שהדגם השגרתי שהזמינו אינו פנוי עכשיו, ובמקומו יקבלו מונסטאג עם גג נפתח. אותו דבר קרה בכל מקום. הם החזירו את המכונית השכורה, טסו או הפליגו לאי הבא, וגילו שוב שהמכונית שהובטחה אינה זמינה, והם מקבלים במקומה לינקולן או אפילו מרצדס. כשטסו חזרה הביתה, הודתה האישה לבעלה על הטיול הנפלא. "כן", הנהן הבעל בשביעות רצון, "רק חבל שאף פעם לא שמרו לנו את המכונית שהזמנו"… והרופאה מדגישה: הוא אמר זאת ברצינות!

חושבת עלייך

נעמה

מה שחיפשת / מדור אינפורמטיבי

שיעורי הדף היומי ברשת

מעוניינים לשמוע/לצפות בשיעור הדף היומי מהבית? פורטל הדף היומי http://daf-yomi.com מגיש לכם עשרות שיעורים עד הבית. מגוון סגנונות, כמה שפות (עברית, אידיש, אנגלית, ספרדית ועוד). שיעורים קצרים וארוכים, להכנה או לחזרה. קל ונוח ופשוט ללמוד דף היומי אפילו מהבית.

כנסו לפורטל הדף היומי, ובתוכן ליחצו על 'שיעורי שמע/וידאו' ובחרו את השיעור הרצוי, על איזה דף שאתם בוחרים.

גם אם אתם משתתפים בשיעור קבוע, זה יכול להועיל לכם להשלים או לחזור על הדף בקלות.

שיעור בפרשת השבוע

אתר 'בינינו' http://www.beinenu.com/ מגיש מדי שבוע את השיעור המפורסם של הרב ברוך רוזנבלום על פרשת השבוע. שיעור מרתק העובר על פרשת השבוע ושולה ממנה פנינים מדהימות ואקטואליות המעוגנות בדברי חז"ל ומפרשי התורה.

השיעור נמצא מדי שבוע בדף הבית של אתר 'בינינו'.

סיפורים יהודיים

הרב קובי לוי נודע בסיפוריו המקוריים המתפרסמים במספר במות מכובדות, מלבד ספריו לנוער ולמבוגרים.

ניתן לקרוא סיפורים מפרי עטו באתר 'הידברות' http://www.hidabroot.org/ וליהנות. רישמו בלשונית החיפוש "קובי לוי" ותגיעו מיד למקבץ סיפורים מעניינים.

תהנו!

קוראים מגיבים

שלום וברכה לעורכי ומוציאי גיליון חלקי בעמלי

אני מקבל מדי שבוע את גיליונכם, קורא בו ונהנה ממנו מאוד, ואף מדפיס מספר עותקים ומעניק לחברים וקרובי משפחה שנהנים גם הם מדברי תורה קלילים ומשאר המדורים הנפלאים.

יש לי ידיד, שגם הוא מקבל את הגיליון מדי שבוע. כששאלתי אותו בהזדמנות מה דעתו על הגיליון שלכם, הוא השיב לי שבשבועות הראשונים הוא קרא אותו, אבל לאחרונה הוא הפסיק לקרוא אותו. למה, שאלתי, והוא ענה שהוא שוכח להדפיס אותו, ולא נוח לו לקרוא דרך המחשב, ולכן הוא הפסיק לפתוח את המייל של הגיליון.

בעקבות דבריו עשיתי בירור אצל עוד מספר חברים, וחלקם אמרו לי שגם הם שוכחים להדפיס/אין להם מדפסת וכדומה.

נראה לי שאתם עושים עבודה נפלאה, אבל לא מושלמת. הגיליון שלכם הוא דבר בעיתו, אבל צורת ההפצה שלו ממעיטה את מספר הקוראים באופן ניכר.

אני רואה בבית הכנסת בו אני מתפלל גיליונות נוספים, היוצאים על ידי חוגים שונים, וציבור גדול מאוד מסתכל בהם. למה? כי זה נגיש, זה נוח, זה נמצא קרוב ואתה רק צריך להרים מהשולחן ולקרוא.

מאוד חבל שאתם מפספסים הרבה אנשים שיכלו ליהנות מהגיליונות, רק בגלל שבחרתם בצורת הפצה זו. לדעתי, אם הייתם מדפיסים את הגיליונות ומפיצים אותם בבתי הכנסת, הייתם מגיעים אל אלפי קוראים נוספים, וחבל שאתם לא עושים זאת.

היה חשוב לי להביא את זה למודעות שלכם, ואולי תחליטו בעקבות מכתבי לשנות את צורת ההפצה. והיה זה שכרי.

ושוב תודה על הגיליונות המעניינים.

י.

ירושלים

—-

תגובת המערכת:

אנו מפרסמים מכתב זה שקיבלנו השבוע, על מנת להבהיר: היינו שמחים מאוד להפיץ גיליונות מודפסים בבתי הכנסת. אנו מודעים לכך שציבור הקוראים יגדל בעקבות זאת בצורה ניכרת. אך יש לנו בעיה שאנו מתקשים לפתור. הגיליון אינו ממומן על ידי אף גוף כלכלי או גוף אחר. המימון כרגע מגיע מכיסם הפרטי של מספר אנשים שרואים בגיליון זה צורך חשוב ונחוץ. אך הדפסה והפצה של הגיליונות עלותה יקרה מאוד ואין באפשרותנו כרגע לעשות זאת.

העלות של הדפסת אלפי גליונות והפצתם היא מעל 12,000 ש"ח בחודש, מלבד עלויות כתיבת הגיליונות ועריכתם. נשמח מאוד אם יהיה אדם כלשהו שירים את הכפפה וישתתף בעלויות היקרות האלו, כדי שנזכה להגדיל תורה ולהפיץ את הגיליונות לקהל היעד של החרדים העמלים לפרנסתם.

גליון 19 – כל המדורים ברצף

מאמר המערכת

דעת תורה

אחד הקווים המשרטטים את דמותו של היהודי החרדי הינו הציות ל'דעת תורה'. מושג זה – דעת תורה – יכול להתבטא במגוון צורות, החל מ'קול קורא' עליו חתומים גדולי התורה בנושאים ציבוריים, דרך הנהגות שונות אותם מתווה רב הקהילה לחברי קהילתו, ועד התייעצות אישית עם תלמיד חכם בנושאים שונים העומדים על הפרק אצל כל אדם ואדם.

המושג 'דעת תורה' זוכה לעיתים לקיתונות של לעג ובוז מצד אנשים שאינם אמונים על ההליכה בדרך התורה, ואף מצד כאלו השומרים מצוות באופן עקרוני אך אינם משכילים לרדת לעומקו של אורח החיים הרואה בתורה ובגדולי התורה מתווי דרך בכל תחום, פרטי או ציבורי. כולנו מכירים את המשפט "מה הרבנים מבינים בפוליטיקה?". גם בתוכנו מתפשטת לעיתים התחושה כאילו רק ילדים קטנים זקוקים להכוונה תורנית בכל צעד משמעותי בחיים, דבר שכביכול אינו נזקק לאנשים מבוגרים המנהלים את חייהם על פי עקרונות מוצקים ועקביים.

חכמת התורה

רבים ההסברים שנאמרו ונכתבו על הציות לדעת תורה. ישנם כאלו הנתלים בדברי הרמב"ן בהקדמתו לפירושו על ספר בראשית כי כל החכמות שבעולם נרמזו בתורה, ומכאן מקור הסמכות של גדולי התורה להורות ולהביע דעה בכל תחום. הסבר זה, למרות שהוא נכון באופן עקרוני, מתעלם מדברי הרמב"ן שם שרק שני אנשים במשך ההיסטוריה הצליחו לגלות חכמות אלו הרמוזות בתורה, הלא הם משה רבינו ושלמה המלך. מעבר לכך, למרות שאכן כל החכמות רמוזות בתורה, קשה לומר שכל תלמיד חכם הצליח לגלות אותן ולהפיק מהן את הידע והניסיון הדרוש להבעת דעה באותם תחומים.

גם העובדה – הנכונה כשלעצמה – שהתורה מחדדת את שכלו של הלומד ומעניקה לו תבונה רחבה, אינה מספיקה כדי לענות על השאלה האם אכן יש בכוחם של תלמידי חכמים לחוות דעה בנושאים רבים ושונים.

מומחה לכל תחום

מהו, אם כן, ההסבר עליו נשענים העמדה שיש בכוחם של גדולי התורה לחוות דעה בשלל נושאים, ומכוחו קיים העיקרון של הציות לדעת תורה וקבלת סמכותם של תלמידי חכמים?

בכל נידון, שאלה או ספק, פרטיים או ציבוריים, קיימים מגוון שיקולים השונים זה מזה. לדוגמא, אדם השוקל לעבור דירה, עומדים בפניו שיקולים רבים המצטברים ביחד ויוצרים את הצדדים לחיוב או לשלילה. ישנו שיקול כלכלי, האם הסכום הנדרש מצוי בידיו, ואם לא, האם יוכל לעמוד בהחזרי המשכנתא. קיים גם שיקול חברתי, האם במקום המגורים המיועד ימצאו הוא, אשתו וילדיו, חברה תואמת לרוחם וסגנונם. קיים לפעמים גם שיקול תדמיתי, כיצד תשפיע על תדמיתו החברתית העובדה שהוא מתגורר במקום פלוני. לפעמים ישנו שיקול של קשרי משפחה, או שיקול של ביטחון אישי כאשר מקום המגורים הוא במקום שהביטחון בו ברמה מסוימת. ולפעמים ישנו גם שיקול רוחני, האם המקום הוא מתאים לאופי הרוחני של המשפחה, האם השכנים אינם עלולים להשפיע לרעה על חינוך הילדים, ועוד שיקולים שונים ומשונים.

בכל השיקולים שהזכרנו, רואה האדם לנכון להתייעץ עם המומחים באותו תחום. ישנו מומחה פיננסי שיכול לייעץ בתחום הכלכלי, יש כאלו שמומחיותם היא בתחום הביטחוני, ישנם אנשים שמבינים בנושאים חברתיים ויכולים לייעץ איזו חברה מתאימה לאדם זה. וישנם גם מומחים רוחניים – אלו גדולי התורה ותלמידי חכמים – שמומחיותם היא בידע והבנה תורנית, שיכולים לייעץ לאדם זה העומד בפני צעד משמעותי בחייו, האם צעדו יועיל לו או חלילה יזיק מבחינה רוחנית.

ההצהרה החשובה

הסמכות שאנו מעניקים לתלמידי חכמים לחוות דעה בנושאים שונים, אינה נובעת דווקא ממומחיותם באותם נושאים. תלמיד חכם אינו שם נרדף למומחה כלכלי או ביטחוני, אך הוא כן עשוי להיות מומחה בתחום ערכי התורה. כאשר פורשים לפניו את הנתונים עליהם מבוסס הספק, תפקידו של תלמיד חכם להביע את דעתו בתחום הרוחני הנוגע לספק זה. המשימה המוטלת על כל אדם הינה להתבונן האם הנידון העומד לפניו יש בו שיקול רוחני כלשהו, ואם כן, הרי שעליו להיוועץ במומחה הרוחני, הלא הוא התלמיד חכם.

ומה יקרה כאשר המומחה הפיננסי ימליץ לבצע צעד כלשהו אך המומחה הביטחוני ייעץ להימנע מאותו צעד, או להיפך? כאן תפקידו של האדם להחליט מה חשוב בעיניו יותר, האם הביטחון הפיננסי או הביטחון הפיזי. יש אדם שיעדיף ליטול סיכון פיננסי ובתנאי שרמת הביטחון הפיזי תהיה גבוהה, ויש אדם שיעדיף את נושא הביטחון הפיזי על פני היציבות הכלכלית.

מעתה נבין מדוע הציות לדעת תורה הינו מאבני היסוד של ההשקפה התורנית. האדם שמתייעץ עם תלמיד חכם בנוגע להשלכות הרוחניות של הצעד אותו הוא עומד לבצע, ונוהג על פי דעת תורה אותה הוא קיבל, מצהיר בכך שנאמנותו לתורה עומדת מעל כל השיקולים האחרים, והכרעותיו האישיות או הציבוריות מונחות קודם כל על פי המשמעות הרוחנית שלהם, ורק לאחר מכן על פי כל השיקולים האחרים.

דבר העורך

הצלמים שארבו בפתחי הבתים הסמוכים לכיכר השבת בירושלים, המתינו לרגע הגדול של יום הזיכרון לחללי צה"ל, הרגע בו מושמעת צפירה ברחבי מדינת ישראל, ובעוד רוב אזרחי ישראל מרכינים ראש בדומיה ומתייחדים עם זכרם של חללי צה"ל, בכיכר השבת העסקים כמעט כרגיל, והנה לנו הזדמנות נוספת לתדלק את מסע הדה-לגיטימציה שעורכת התקשורת למגזר החרדי.

אך כשהצופרים החלו להשמיע את הצפירה, ציפתה לעדת הצלמים הפתעה. שלט ענק נפרש לרוחב הכביש, עליו נכתב באותיות ענק "דוסים זוכרים אחרת". במקום להתמקד בקנאים המשועממים הצועדים במעגלים כשוטי הכפר, ומסיתים בכך את הציבור הישראלי הכללי כנגד המגזר החרדי כולו, נדדו המצלמות לעבר השילוט המפתיע ומעורר המחשבה.

מאחורי המיזם המקורי עומדת, כך מתברר, 'קבוצת דוסים', צוות המורכב מאנשים פרטיים הפועלים בכוחות עצמם למען הצגה חיובית של המגזר החרדי בכלי התקשורת השונים. ללא תקציבים, ללא משרדים אך עם עודף רצון טוב, פועלת קבוצה זו ומשנה לאט לאט את התמונה המעוותת דרכה מוצג המגזר החרדי בתקשורת בדרך כלל.

יוזמה זו מעוררת את המחשבה שבעצם לכל אחד מאיתנו, החרדים העמלים, ישנו תפקיד מיוחד. תפקיד שאיש לא הטיל עלינו, אך רק אנחנו מסוגלים לבצע אותו. ההתמודדות עם התדמית השלילית של המגזר החרדי אינה יכולה להתבצע על ידי האברכים העוסקים בלימוד תורה יומם ולילה. דווקא אלו שנמצאים 'בחוץ', מעורים בעולם הרחב ונפגשים עם קהלים שונים ומגוונים, דווקא אלו יכולים ליטול יוזמות חיוביות, להסביר ולדברר את המגזר בגובה העיניים ומתוך הבנה של המציאות בשטח.

אכן, תפקיד נכבד.

תגובות מתקבלות בשמחה בדוא"ל: helki.baamali@gmail.com

לשולחן השבת

לחנכו בקדושה

הלכות טהרת הכהנים הכתובות בתחילת פרשתנו, זכו לפתיחה לא שגרתית: "ויאמר ה' אל משה, אמור אל הכהנים ואמרת אליהם…". כפל הלשון הבולט – "אמור… ואמרת…" – הביא את חז"ל לדרוש פסוק זה ולגלות הלכה נוספת הטמונה בו. כך דורשת הגמרא במסכת יבמות: "אמור, ואמרת – להזהיר גדולים על הקטנים". הכהן שהוזהר שלא להיטמא למתים, הוזהר גם שלא לטמא את בניו הקטנים.

הלכה זו, כפי שמציין הרמב"ן, נלמדת מכאן לכל האיסורים שבתורה. אסור לאדם להכשיל בעבירה את הקטנים, למרות שהקטנים אינם חייבים בעצמם במצוות. כל עבירה, לא רק טומאת כהנים, היא בכלל איסור זה. ואם כן, יש מקום לשאול ולנסות להבין, מדוע דווקא בהלכות טהרת הכהנים נרמזה הלכה זו, האוסרת על הגדולים להכשיל את הקטנים?

אחריות חינוכית

כדי להשיב על שאלה זו, ננסה להבין את טעם האיסור להכשיל קטנים בעבירה. הדבר אינו מובן מאליו, שהרי הקטן עצמו אינו עובר כל עבירה כאשר הוא נטמא למת או אוכל דבר אסור, הוא קטן הפטור מכל המצוות, ומדוע אם כן קיים איסור להכשילו? הרי הקטן כלל אינו "נכשל" בזה?

את ההיגיון שבציווי זה נבין כאשר נתבונן בדברי הרמב"ם הפוסק את ההלכה הבאה: "כהן קטן הרי הגדולים מוזהרים שלא יטמאוהו, ואם בא להטמא מעצמו אין בית דין מצווין עליו להפרישו, אבל אביו צריך לחנכו בקדושה". אכן, מבאר לנו הרמב"ם, הכהן הקטן אינו עובר כל איסור כאשר הוא נטמא למת, ומשום כך בית דין אינם מצווים להפרישו מהטומאה, אבל על אביו של קטן זה מוטלת אחריות נוספת – לחנכו בקדושה! מכח אחריות זו נאסר על האב להרגיל את בנו הקטן לעבור עבירות, מכח האחריות החינוכית הרואה את עתידו של הילד הקטן ומחייבת את האב להרגילו כבר עתה, בקטנותו, לחיי קדושה וטהרה.

לא רק הרגלים

כאשר נתבונן בטעמן של הלכות טהרת הכהנים, נגלה שאין הלכות מתאימות יותר מהן כדי ללמד אותנו עיקרון חינוכי חשוב זה. הכהנים, משרתי ה' במקדשו, מצווים לנהוג טהרה בעצמם ולהתרחק מטומאת מת. התרחקות זו נובעת מההכרה העצמית של הכהן במעמדו הרם והחשוב כמשרת אלוקים. כאן בדיוק הוא המקום המתאים להדגשת חשיבות החינוך, מכיון שאין לך עיקרון חינוכי חשוב יותר מהכרת הערך העצמי של הילד בעיני עצמו. הילד הרך, המורגל מקטנותו להיזהר מן הטומאה, לומד דרך הרגלים אלו לא רק לנהוג בטהרה, אלא גם להכיר במשמעות הנשגבת של הכהונה ושל עבודת בית המקדש.

עיקרון זה נלמד מהלכות הטהרה לשאר איסורי התורה, משום שמכאן נלמדת משמעות כפולה לחינוך הילדים. לא די להרגיל אותם להיזהר מעבירות, אלא מוטל עלינו, ההורים, להחדיר בילדינו הרכים את המשמעות של הזהירות מעבירות, ואת הערך של עובדת היותנו יהודים, בני העם הנבחר. החינוך שאנו מעניקים לילדינו אמור לכלול גם את ההרגלים הנכונים שהם יורגלו לנהוג בהם וייטלו אותם עימהם לחייהם הבוגרים, וגם את ההכרה בערכם העצמי כיהודים שומרי תורה ומצוות ההולכים בדרך ה'.

טיפ לשבת

הניגון המבשר על בואה של השבת מבשר גם על המעבר – החד לפעמים – ממירוץ ההכנות לשבת אל מנוחת השבת. האמא, עקרת הבית, שוקעת לה בספה וכל כולה משוועת למנוחה קצרה. אין ספק, מגיע לה.

אך בבית עם ילדים קטנים הדבר אינו פשוט כל כך. הילדים, שלא עמלו על הכנת השבת במהלך היום, חדורי מרץ. "אמא, תספרי לי סיפור", "אנחנו רוצים לשחק בקליקס". והאמא שחלמה במשך היום העמוס על רגעי המנוחה הללו, מוצאת את עצמה בדילמה לא קלה. מה עושים? יש כאלו שמצאו לבעיה זו פיתרון קל – "קח איתך את ינקי לבית הכנסת" מבקשת האישה מבעלה. ינקי, ילד קטן שעדיין אינו יודע להתפלל, לא ממש יודע מה לעשות בבית הכנסת. הוא מגיע, יושב מספר דקות ליד אביו ומכרסם את שקית הממתקים, אך לאחר רגעים לא ארוכים הוא מתחיל להשתעמם. במקרה הטוב הוא מנדנד לאבא "מתי גומרים?", ובמקרה הפחות טוב הוא שועט ברחבי בית הכנסת יחד עם חבורת ילדים משועממים כמותו, ומפריע לריכוז המתפללים.

צריך להפנים: בית הכנסת אינו "בייביסיטר". הילד שנלקח לבית הכנסת בגיל צעיר מדי, לא רק מפריע לאביו ולשאר המתפללים, אלא גם לומד לזלזל בקדושת בית הכנסת ובחשיבות התפילה, ובנוסף לכך רוכש חוויה שלילית של בית הכנסת כמקום משעמם ומעצבן. ילד אמור להילקח לבית הכנסת בגיל שהוא מסוגל להתפלל, וגם זה לא לאחר מסע לחצים שהופך את התפילה לעונש עבור הילד, אלא כפרס. ילד טוב מקבל פרס והולך עם אבא לבית הכנסת!

ומה עם המנוחה של האמא? אכן בעיה. גם עבור זה כדאי להתרגל לקבל את השבת מוקדם, כדי שהאמא תוכל לנוח מעט לפני שבעלה יוצא לבית הכנסת.

הלכה למעשה / הרב ארי מור

תספורת ומוזיקה ביום שישי

שאלה:

השנה של"ג בעומר חל ביום ראשון, ממתי מותר להסתפר ולשמוע מוזיקה?

תשובה:

לבני אשכנז מותר להסתפר ביום שישי מהבוקר לכבוד שבת, וביום ראשון מהבוקר, ולבני ספרד אסור להסתפר עד יום שני כמידי שנה שמסתפרים בל"ד לעומר. מוזיקה מותרת כמידי שנה רק מל"ג בעומר.

המקורות בהרחבה:

נחלקו מרן בשו"ע והרמ"א (או"ח סי' תצ"ג) בזמן הפסקת דיני הצער של ימי העומר. דעת השו"ע שהותר רק ביום ל"ד בעומר ודעת הרמ"א שהותר כבר מל"ג בעומר בבוקר. וכתב הרמ"א שכשחל ל"ג בעומר ביום ראשון מותר להסתפר ביום שישי "לכבוד שבת" . ואע"פ שדעת המהרי"ל שאין להתיר, כתב בבאר היטב שאין להחמיר בדינים אלו ובמקום שנוהגים היתר מותר, וכן מנהג רוב האשכנזים בימינו. היתר זה הינו רק כשהיתר התספורת מתחיל כבר ביום ראשון וא"כ אין זה כבוד השבת אם יסתפר ביום ראשון ולא ביום שישי, אבל לדעת השו"ע שאין היתר אלא ביום ל"ד בעומר שהשנה חל ביום שני, א"כ אין את ההיתר של "כבוד שבת". אמנם במקום צורך גדול, למשל שלא יוכל למצוא איך להסתפר אם ימתין עד יום שני, אף לבני ספרד יש להקל להסתפר לכבוד שבת.

מכיון שיסוד ההיתר הנו משום כבוד שבת, לכן גם לבני אשכנז אין להסתפר בליל שישי אלא רק ביום שישי שאז ניכר שהתספורת היא לכבוד שבת. כמו כן מכיון שהיתר זה הינו משום כבוד השבת, א"כ אינו שייך כלל לעניין שמיעת מוזיקה ביום שישי, ולכן אין להתיר שמיעתמוזיקה עד יום ל"ג בעומר (וכן הדין לגבי סעודות שמחה שאינם של מצוה, ונישואים וריקודים ומחולות).

אמנם לנוהגים ע"פ מנהגי האריז"ל אין להסתפר כלל עד ערב שבועות, ואפילו בל"ג בעומר אין מסתפרים, וא"כ לנוהגים כך אין את ההיתר להסתפר ביום שישי משום כבוד השבת.

מדברים חינוך / הרב שלמה ברוך בלוי

המוסר הכפול

שאלה:

לצורך פרנסתי אני מחובר לרשת המקוונת, אך כיון שילדיי מתחנכים שאינטרנט אסור, זה יוצר בביתנו דילמה חינוכית חריפה. הילדים רואים מודעות רחוב וחוברות הסברה אודות האיסור בגלישה לא בטוחה וכו', והם שואלים: אבא, למה לנו יש אינטרנט?

תשובה:

במידה וברמת העיקרון אין ההשקפה הרבנית סותרת את של ההורים, והתמיהה היא רק במציאות הנראית לעין, ניתן להסביר את הדברים בדרך ברורה ומסודרת ולא בהצטדקות ותירוצי התחמקות.

כלומר, אם אמנם ההורים מחזיקים את האינטרנט בבית לצורך עבודה לבד, ואף עשו חסימה או שאר הגנות מפני מה שלא טוב באינטרנט, הרי שיתכן וגם אם הם היו שואלים דעת תורה, היו נענים בחיוב. ומצוה עליהם להודיע לילדים את ההבדל בין האינטרנט שעדיין אסור, לבין מה שהם עושים – שזה בגבול המותר והנצרך.

לפני תהליך ההסברה, כדאי לשבת עם הילדים, שההורים לא יעמדו בפוזה של ילד שנתפס כשידו במגירת הכסף… אלא כאבא בוגר שאמור להתמודד עם טענת הילד על מוסר כפול שהאבא משדר לו. האבא והאמא יושבים עם הילדים, מנסים להסביר לילדים למה באמת הרבנים פסקו שאינטרנט זה דבר אסור… ("לפי דעתו של בן – אביו מלמדו"). מהו שורש הרע של גלישה חופשית ומהו תפקידנו כיהודים יראי שמים למול התכונות החיוביות הנצרכות לנו בהתחברות לרשת לצורך פרנסה ועבודה, ולחדד את החילוק בין האסור למותר עד שישקוט הלב הקטן והמתפלא.

יש הרבה הורים שעושים גם חייץ והבדלה טכניים, כגון חדר עבודה מסוים, או פינה של עבודה – גלויה לכל, כולם רואים את האבא באתר הרלוונטי בלבד, ובסיום העבודה – המחשב מכובה. ואין כאן לא בילוי ולא סקרנות. כך שהאבא לא נתפס אצל ילדיו כ"אחד בפה ואחד בלב". במשפחות אחרות, יש כאלו הנזהרים שלא לתת לניסיון לעבור על מפתן הקן החמים שלהם. "את העבודה אנחנו עושים בחוץ" – הם אומרים. כאן אני למען המשפחה. אבל גם הם חייבים להסביר לבניהם ולבנותיהם – מהו ענינו של עולם כזה – המלא ניסיונות שבריריים ותחומי פעילות אפורים למדי.

בנימה אישית, זכרתי ימים מקדם, כשמורי הגר"ש ואזנר (שהיה גם רבו של אבי) יצא חוצץ נגד ערבי שירה בסגנון מסוים, ואף אסרו על מכירת כלי נגינה בבני ברק וכו'. והנה אחותי (הכשרה שבבנות) הייתה לומדת שיעורי אקורדיון… ואנוכי, רוח קנאות לבשה בי והחלטתי לעצור את האיסור בפועל ממש… או אז ניגש אבי מורי אל מרן שליט"א, ונענה בחיוב – שבאופן הזה, ובמקרה המסוים – לא חל האיסור הכללי ההוא. הנה, כך צריך לנהוג – אנו מראים לילדים שאנו עושים מה שהתורה מצוה עלינו, ואם מציאות מסוימת נראית כסותרת את החינוך… ניגש למורה הוראה, כבכל דבר וענין ונקבל את דעת ה'!

כמה יפה היה, אם האבא היה יכול לקחת את הילד ששאל אל הרב ולהציג בפניו את השאלה הזאת, לאוזני הילד: ילמדנו רבנו, כיון שאני נזקק לאינטרנט למען פרנסתי – מה עלי לעשות? תשובת הרב שתקויים במלואה, תעשה את העבודה הכי טוב שאפשר. עלינו לדעת, כי אסור לחנך ילדים בסתירות… אם בחרנו להם חינוך דתי/חרדי עלינו לנהוג כך, ללא כחל וסרק. המושג היהודי "ועשית ככל אשר יורוך" הוא יסוד היסודות של החינוך היהודי המוצלח.

הגות / הרב ברוך צבי גרינבוים

חכמת האמת הנצחית

"…נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג בעומר, שאומרים שאז פסקו [תלמידי רבי עקיבא] מלמות." (שו"ע סימן תצ"ג)

"ומרבים בו קצת שמחה…" (לשון הרמ"א שם)

יש להבין, מה יש בעובדה זו, שפסקו מלמות כל עשרים וארבעת אלף התלמידים כולם, כדי שננהג שמחה ביום זה, והרי הפסיקו למות, מפני שגמרו להעניש אותם וכולם לצערנו מתו, ולא שנעצרה איזושהי מגיפה באמצע, כשהיא מותירה חלק גדול בחיים, שאז אולי היינו שמחים על כך שלא מוצה הדין עם כולם.

אל העובדה המשמחת ביום זה שפסקו תלמידי ר"ע מלמות, מצטרפת עוד סיבה לשמחת היום הזה של ל"ג בעומר, והיא בקשתו של התנא האלוקי רשב"י זיע"א לשמוח ביום פטירתו ולקיים הילולא.

מקור השמחה הוא בדברי הזוהר הקדוש אודות יום זה: "שמעו קלא, עולו ואתי ואתכנסו להילולא דרבי שמעון". וכבר נהגו מקדמת דנא לקיים צוואת הרשב"י ולשמוח ביום ההילולא שלו, ולהדליק מדורות לעילוי נשמתו ולזכר תורתו. מנהג הילולא זה טעון הסבר. הלא דבר הוא, שביום פטירתו של אדם, שנוהגים קרוביו להתענות ולהתעצב על אובדנו של הנפטר, ציוה דווקא הרשב"י שנשמח ונרקוד סמוך לקברו.

תקופה חדשה

נראים הדברים, ששתי הסיבות האמורות קשורות יחד זו בזו.

למרות עונשם הנורא של תלמידי ר"ע, לא הייתה פטירתם סוף תקופה וחורבן כללי של התורה, אלא תחילתה של תקופה חדשה בעם ישראל, וכמו שסיפרו לנו רבותינו שכיון שהיה העולם שמם לאחר פטירתן של התלמידים, העמיד ר"ע חמשה תלמידים, ובתוכם הרשב"י, כדי שיעמידו תורה חדשה בעם ישראל.

ואכן, נתגלתה ע"י הרשב"י אור יקרתה של חכמת הקבלה – חכמת האמת. מהותה של חכמה נפלאה זו היא לתת לנו טעם פנימי בעבודת ה' ולעשות לנו סדר בדברים רבים שנראים לנו נסתרים, סותרים או לא מובנים בהנהגת העולם ובדברי התורה.

אור יקרתו של ספר הזוהר שופך אור בהיר על כל חלקי התורה ומקרב את לב ישראל, הלומדים תורה זו, אל אביהם שבשמים. בלימוד פנימיות התורה מרגישים הלומדים איך הנהגת ה' בעולם בעבר בהווה ובעתיד מקבלת משמעות מדויקת ויש בהנהגת ה' סדר והגיון מופלא שמאיר מתוך דברי התורה בעצמה. בלימוד פנימי זה מרגיש הלומד איך נשמתו מתמלאת אורה, ולימודה של חכמה זו ממלא אותו רגשות קודש, כיסופים וערגה לטפס מעלה מעלה במעלות קירבת ה'. רגשות קודש אלו ברורים לכל מי שטעם אי פעם את הלימוד בחכמה נסתרת זו.

זוהי כוונתו של הרשב"י כשציווה את כל תלמידיו לקיים ביום פטירתו הילולא. רשב"י מלמד אותנו כאן לימוד יסודי: שאין בפטירתו סוף לפועלו ותורתו, אלא "תורתו מגן לנו, היא מאירת עינינו". הזוהר הקדוש יבער לנצח בלב לומדיו, והוא ישמש עדות חיה "כי לא תשכח מפי זרעו" – [סופי תיבות: "יוחאי", אבי רבי שמעון].

דווקא אותם תלמידי ר"ע – שלא נהגו כבוד זה בזה, שלא זכו להעמיד תורה נצחית שקיימת לעד, הם אלו שאיבדנו לצערנו את זכרם ותורתם. אך ביום זה ממש שנגמר דינם העצוב, אנו מתמלאים שמחה על כך שרבי עקיבא רבם אזר כוח והעמיד רבי חדש לכלל ישראל – רשב"י – שתורתו החדשה והמתוקנת הוסיפה נדבך מאיר בתורתנו הנצחית.

לכל אחד תפקיד משלו!

הבה ונבין מהו יסוד תורתו של הרבי החדש – רשב"י, שבכח תורה חדשה זו תמשיך התורה העתיקה לפרוח ולא תשתכח מפי ישראל.

כנראה, שרק בכוח לימודה של "חכמת האמת" יכול היהודי להגיע להכרה בכוחו הייחודי ובמטרתו הפרטית בעולמו, מפני שחכמת האמת מגלה לנו את צפונות העניינים ואת עומק הדברים הנמצאים בדברי התורה ובסדרי הנהגת העולם. או אז, כשמגלה היהודי את עומקם של הדברים ואיזה מהכוחות פועלים בכל דבר, הוא לומד שאין אדם נוגע במה שמוכן לחברו, ולכל יהודי תפקיד משלו וממילא כל אחד ינהג בחברו כבוד, ולא תפרוץ שוב מגיפה…

ייאמר מעתה שכוונת השמחה ביום שפסקו מלמות היא בכך שביום זה התחילה צמיחה מחודשת. זהו לימוד גדול עבורנו האוחזים בחיים הנצחיים של התורה, שבכל זמן שנאחז בה ולא נרפה, היא תיתן לנו כוחות מחודשים של צמיחה גם לאחר נפילות ועצירות.

בהעלותנו את אישי מדורתנו, לזכרו הטהור של רשב"י, נקבל חיזוק מהעובדה שהקב"ה המשגיח עלינו שולח לנו בכל תקופה מתקופת הדורות הארות חדשות, הבנות חדשות, ורבנים ומורי דרך רוחניים חדשים, שממשיכים את מסורת התורה המאירה. אלו מורים מיוחדים שהוראותיהם בנויות על דברי התורה העתיקים שנמסרו לנו מסיני וכולם תואמים ומתאימים לכל מבקש דרך ה' בכל תקופה ובכל מצב.

סיפור / א. ברזל

הוא ימליץ טוב בעדנו

ביום הראשון אשתי חזרה הביתה נסערת: "לא תצליח לנחש אצל מי ילמד שוקי שלנו השנה". לא הבנתי. בשכונת מגורינו בעיר חיפה ישנו תלמוד-תורה ותיק, בו לומדים הבנים של כולנו, מלבד הילדים מהבתים החסידיים הלומדים במוסדות משלהם. ה"תלמוד תורה" שלנו נחשב לאיכותי ויציב, שני בני הגדולים לומדים בו מאז היותם בני שלוש, ועכשיו, לאחר "הפסקה" של שתי בנות, הגיע גם זמנו של שוקי, בן השלוש וחצי, לצעוד לשם.

"מי הגננת?" שאלתי את אשתי, תוהה למראה החיוך המסתורי המתוח על שפתיה. "אני זוכר שהגדולים למדו אצל הגננת מירי, לא?"

"ממש לא", ענתה אשתי. "הגעתי עם שוקי לחיידר, ואני מגלה שם, בכיתת הגן, רב'ה! לא גננת, אלא רב'ה! ועוד איזה רבה! ירושלמי אותנטי בפאות מסולסלות וציצית מעל לחולצה!" – היה נראה שהיא מנסה לנדב מה שיותר פרטים בכמה שפחות זמן מרוב התרגשות, ובאמת, גם אני הייתי מופתע מאד. בתלמוד תורה שלנו, כפי שמקובל במוסדות מסוג זה, בני השלוש-ארבע לומדים עדיין אצל גננת, ורק לקראת ה"מכינה" הם מתחילים ללמוד אצל רב'ה, "כמו גדולים".

וירושלמי? בשבילנו, כחיפאים שורשיים משני הצדדים, המילה "ירושלמי" יש לה ניחוח של  הליכה ברגל לכותל דרך סמטאות מאה שערים המסעירות, וכל מידי בדיחות אבטיפוסיות חביבות שתמיד ניגר מהן איזה צוף ירושלמי פיקנטי-מתוק.

"אני חייב לראות אותו", אמרתי לאשתי, וספרתי לשוקי שמחר נלך ביחד ל"חיידר" להכיר את הרב'ה שלו. "רב'ה עמרם", אמר הילד שלי, הוגה את הקמץ כחולם, "אני כבר גדול, אני בכיתה-גן".

שנת הלימודים בחברתו של רב'ה עמרם התגלתה כמסעירה ביותר. בחודש אלול פיזם שוקי הקט "אידעלאך, שטייט אויף צו סליחות". לקראת סוכות הוא הכין לי בהפתעה "קויטשיקלאך" ללולב  ובחנוכה זימר בהתלהבות "הוי חנוכה, הוי חנוכה…" באידיש מתנגנת היטב.

בפעמים הבודדות בהן הזדמנתי לחיידר, יצאתי תמיד מחויך, ואפילו צוחק. הוא באמת לא היה רגיל, רב'ה עמרם זה. אלי הוא בקושי התייחס, רק "לשוקי הצדיק שלנו". לא פעם ולא פעמיים מצאתי אותו יושב על הרצפה, טובע בתוך ים של קליקסים ושל ראשי ילדים, בונה בכובד ראש דגמים מורכבים.

אחד הדברים הבולטים ביותר שרב'ה עמרם 'הכניס' אלינו הביתה, היה זכר התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי. תגידו, "ירושלמים", מישהו מיכם יכול להסביר לי מה ענין שירת "בר יוחאי" בכל תאריך שלא יהיה ואירוע שרק קורה? הפעם הראשונה היתה בשמחת בית השואבה שאורגנה לילדי הת"ת, בהמשך שרו "בר יוחאי" במסיבת התחלת האותיות, ואח"כ בהדלקת נרות חנוכה בגן… היה ברור שרבה עמרם ור' שימען 'הולכים' ביחד.

שבוע לפני ל"ג בעומר חזר שוקי שלנו הביתה, ובתיקו דף גדול בצבע צהוב זורח:

"להורים של הילדים הצדיקים בכיתה-גן שיחי'!

בעז"ה נקיים נסיעה משותפת לאתרא קדישא מירון, ביום ל"ג בעומר, יום הילולת רשב"י. האוטובוס יצא משטח התלמוד-תורה בשעה 8:00 בבוקר. נא להירשם מראש".

וואו! מירון בל"ג בעומר הוא אחד הדברים שעדיין לא חוינו, עם היותנו יושבי הצפון. נראה שהחלק הזה במסורת המשפחתית מעולם לא היה חזק. כמובן שאנו מארגנים מדורה מרכזית ויפה,  חוגגים, רוקדים ומחלקים שקיות ממתקים לילדים. אבל מירון? היוזמה של רב'ה עמרם הפכה לנושא המדובר בביהכ"נ ובגינה. כל מי שהיה לו ילד ב"כיתה-גן" הפך למיוחס, ובהיכנסי למכולת או בפגישה אקראית עם שכן בחדר המדרגות, היתה השאלה האולטימטיבית: "נו, אז נוסעים?".

כן, נוסעים. כך הוחלט.

מי שהיה במירון בל"ג בעומר, יבין, ומי שלא – עדיף לו להקדים ולנסוע ואז יוכל להבין. קבוצתנו הדי-גדולה פילסה בקושי דרך אל המקום בו קבע איתנו רב'ה עמרם להתאסף, בינות אלפי בני אדם חוגגים ומתפללים.

והנה הוא, רב'ה עמרם. מעט רחוק מאיתנו, עסוק מאד. מה זה? הוא מעמיד מערכת תופים ניידת ולא גדולה על כנים מתאימים, ומתיישב על שרפרף קל בעל מושב מינימלי. אז הוא גם מתופף, הצ'אלמר השובב הזה? רגע, הנה הוא מארגן את האבות והילדים במעגל, ומסדר לנשים מקום נח לתצפית מן הצד. והנה, הוא מתחיל לתופף. רגע! אז מי זה מי? יש כאן שני "רב'ה עמרם", אחד על התופים ואחד על ה'טפים', מה זה? בתוך דקה כולנו משפשפים עיניים בתמהון, ומכיוון "עזרת הנשים" עולה תמיהה רבתית.

"הורים יקרים!", רב'ה עמרם "שלנו" (?) מצמיד אגרופו לפיו כקורא ברמקול. "נא להכיר את המתופף המיוחד, ר' אשר ראטה, הידוע יותר כאחיו תאומו של עבדכם הנאמן עמרם ראטה, כאן, אתרא קדישא מירון".

כולנו מפשירים מיד חיוכים רחבים, ומחליפים טפיחות שכם עם רב'ה עמרם ותאומו. הלמות התופים נשמעת בעוז, ושירת "בר יוחאי" אדירה פורצת ושוטפת את המתחם הקטן שלנו. זוהי שעתו הגדולה של רב'ה עמרם. בפעם הראשונה בחיי ראיתי "ירושלמי" אמיתי ביום שמחת ליבו,  יום ל"ג בעומר. פניו הפכו להבים בין רגע, רגליו הקלות קיפצו ללא הפסקה וללא לאות, ולא ניכר היה בהן כל מאמץ. ידיו החסונות העמיסו על כתפיו ילד אחר ילד מבני כיתתו, והם שיתפו פעולה כ"ירושלמים" מבטן ומלידה, החיפאים השזופים שלנו. קיפצו ורקדו בעצימת עיניים והשתוללו בשמחה אמיתית.

וזה היה מדבק, באמת. איני זוכר את עצמי רוקד כך, בעשור האחרון. ריח המדורה באוויר, המון העם היוצר שאון בלתי פוסק, הדמעות והתפילות  מן המעגלים שסביבנו וביניהם… הכל השפיע עלינו בצורה כה עזה. ראיתי את אשתי דומעת אל תוך הסידור שלה. אח, "בר יוחאי, נמשחת אשריך".

שקט.

לפתע פסקה הלמות התופים. ר' אשר מוחה את זיעתו באחת מכנפות הטלית-קטן שלו, בתנועה ירושלמית טיפוסית. אנו מתקרבים אל רב'ה עמרם שמסמן לנו כי ברצונו לומר משהו. מנסים להקשיב.

"אחי התאום ר' אשר", הוא אומר, ופתאום נעלמת העליצות ונמוג הברק שבעיניו, תחתיהם מופיע עצב עמוק, "נשוי מזה עשר שנים, ועדיין לא התברך בילדים. לי עצמי יש שישה ילדים, ואני מרגיש בכל זאת שצרתו-צרתי. אני מבקש מיכם! אתם הורים לילדים צדיקים שלומדים אצלי כל השנה. ביחד אנו מחנכים את 'הקינדערלאך' של הקב"ה. בואו ותעזרו לי לקרוע שערי שמים בשביל אחי, כדאי הוא רבי שימע'ן לסמוך עליו בשעת הדחק. דווקא ביום הגדול הזה, דווקא בשמחה ובזכות תפילת תשב"ר שלא חטאו יזכה גם אחי לילד, לתינוק של בית רבן". הוא מוחה את זיעתו באחת מכנפות הטלית-קטן שלו, בתנועה זהה לזו של אחיו. ר' אשר מחייך אלינו מעל לתופים בחיוך מבויש, כאוב. כנראה ידע מראש מה אנו עומדים לשמוע מאחיו. הוא מכה שוב  על התוף, ומיד פוצח  בניגון סוער: "בזכות התנא האלוקי, רבי שמעון בר יוחאי". וברגע, כתף חברה לכתף ורגל אחר רגל בלהט. רב'ה עמרם מקפץ בינינו, מנותק לחלוטין. דמעות רותחות זולגות מעיניו, ידיו נפרשות בתחינה, ועל שפתיו חיוך של דבקות עילאית. מראם של התאומים שבה את ליבי. בהבעות פנים אחידות, בקשר אמיץ שיכולת לנגוע בו כאן ועכשיו, הם נמסו איש למען אחיו, מתמזגים והופכים לאחד. שעה ארוכה ארך הניגון הזה, ובסיומה צנח רב'ה עמרם והתקפל על הקרקע מותש וסחוט זיעה ודמעות. הילדים הקטנים הקיפו אותו, כרגילים בכך, נצמדים אליו. הוא, בישיבתו, הגיע בגובהו לגובהם. הרגשנו כאילו הם אינם שייכים לנו, אלא לרב'ה עמרם שלהם, הרב'ה מכיתה-גן. "צאן קודשים" שמעתי אותו קורא לילדים בחיבה, מחליק על כיפות רקומות ומגניב לידיהם סוכריות דבש גמישות. איני מתבייש לספר שבכיתי.

בשנה שלאחר מכן שוקי למד כבר אצל רב'ה שוורץ. אברך חיפאי צעיר ונמרץ שעשה עבודה יפה מאד עם התלמידים. בערב ל"ג בעומר שוב היה זה דף צהוב זורח שהביא עימו בשורה. קראו בעצמכם: "שמחת ה"שלום זכר" וה"קידוש" של הבן והבת הנולדים למזל-טוב לאחי כנפשי, תאום לי, הרב אשר ראטה הי"ו, תתקיים בבית הכנסת המרכזי בשכונת "מאה שערים".

כולכם מוזמנים".

בשבילך / נעמה

אלייך, חברה.

הקשבתי להרצאה של פסיכולוג בכיר מאד, מהנודעים בתחומו בארץ. וכך הוא אמר: "אני שואל את עצמי, מה ההבדל בין אדם מעובד, אדם שֶטֻּפַּל והוא מודע לעצמו, ומנסה להתקדם ולעזור לעצמו, לבין אדם לא מעובד, שחי את חייו איך שחי, בתוך המרוץ המאפיין את חיי כולנו, בלי להגיש לנפש את העזרה שדרושה לה, ובלי להיות מודע למצוקותיו.

התשובות הראשונות שעלו בדעתי", אמר הפסיכולוג, "התבררו לי כשגויות, אחרי מחשבה קצרה. שני האנשים האלו יודעים כאב וגם שמחה, שניהם נכשלים ומצליחים. לשניהם נמאס לפעמים מהכל, ושניהם ממשיכים איכשהו. שניהם נעימים לפעמים לסביבתם, ולפעמים לא. לשניהם יש מקומות ורצונות גבוהים, וגם מקומות ורצונות נמוכים. אם כך, מה בכל זאת ההבדל ביניהם? איפה אנחנו רואים את פרי הטיפול והעיבוד, פרי טיפוח ואימון הרוח?

לדעתי", הוא ענה, "התשובה היא כזו: אדם שאינו מעובד, אינו מסוגל להכיל סתירות וניגודים. או שהוא בעד צד א', או שהוא בעד צד ב'. או שהוא שמח, או שהוא עצוב. או שהוא רואה את הטוב במה שקרה, או את הרע. או שהוא מעוניין במשהו, או שאינו מעוניין בו. או שהוא ימני, או שמאלני. או בעד נסיגה מכל יהודה ושומרון, או נגד. אלו אנשים של 'רק', שמסוגלים במוח ובלב להכיל רק צד אחד".

"והמעובדים? המטופלים שעברו כברת דרך?" – שאלה מישהי מקהל המקשיבות.

"הו….", השיב המרצה. "המעובדים הם אנשים של גם וגם. הם יודעים, מבינים ומרגישים שסתירות וניגודים חיים יחדיו, זה לצד זה, ויש בהם די רוחב להכיל את הקשת המגוונת הזו. הם מבינים שצריך לסגת, ומבכים את מחירה הכואב של הנסיגה. ויש שההפך: אינם מוכנים לסגת, ומיצרים על מחירה היקר של אי הנסיגה. יש בהם אהדה לצד א' וגם לצד ב', בכל אחד מהם – יש חסרונות ויתרונות, ואלו כמו אלו גלויים לפניהם. שמחה ועצב משמשים אצלם בערבוביה, רצון לצד רתיעה. הם אינם מאלצים את עצמם לבחור באחת מן התחושות או הדעות, הם אינם מכחישים ואינם מדחיקים צד אחד, אלא מוכנים לראות גם וגם, לפתוח את דעתם וליבם לניגוד, להכיר בו ולחיות אתו בלי בריחה לקצה וללא כחש".

מה אתן אומרות על האבחנה הזו? האם אנו כאלו או כאלו? מוכנות לראות חסרונות גם בילדינו? מעלות גם בעצמנו? מוכנות לזהות רצון טוב של מישהי שגם מקנאה בנו? מוכנות להבין מורכבות של בעיה, ולא לומר לבעל: 'תגמור את זה אחת ושתים, אני אומרת לך שזה הפתרון, וזהו'? מכירות גם את חלקנו היותר נמוכים, ומבינות שהם נמצאים בנו? מודעות לזה שלא רק נבהלנו ממשהו, אלא גם רצינו אותו, ולכן שידרה התנהגותנו בלבול? מבינות שגם מישהו שאנחנו מאד מעריכות, עלול היה להתנהג בצורה לא מכובדת ולא נעימה?

אל תחשבי על דברים גדולים. חיי אשה ואם בנויים מיחידות קטנות. בפעם הבאה, כשאת רואה בחלון הראווה משהו שמתחשק לך, אך מחירו יקר, היי עם עצמך בשני המקומות. אל תגידי: מי צריך שטויות כאלו, ואל תאמרי: המחיר לא משנה, העיקר הקניה הנכספת. המחיר משמעותי ויקר, זה נכון וחשוב. את רוצה מאד לקנות, זה נכון וחשוב. לא משנה לנו מה תחליטי, זה באמת הרבה פחות חשוב. משנה היכולת להרגיש כך וכך, במקום כך או כך. להרחיב במקום להצר.

חושבת עלייך

נעמה

קוראים מגיבים

שלום למוציאים לאור של הגליון הנפלא חלקי בעמלי

בשבועות האחרונים התנהל בגליונכם דיון סביב שאלת השירות הצבאי של החרדים העובדים. האמת היא שהדיון הזה לא התחיל בגליון זה, וכמובן גם לא יסתיים במסגרת זו. זהו דיון עמוק ומורכב, החשוב מאוד בעיצוב דמותו של המגזר שלנו, בפרט לאור השינויים החברתיים המתחוללים בו בשנים האחרונות.

בתגובת המערכת שפרסמתם לפני שבועיים ציינתם שאינכם רואים את עצמכם כ'מאן דאמר' בסוגיות ציבוריות, והינכם הולכים בנאמנות אחר הנהגת גדולי ישראל. זו אכן הצהרה חשובה ונחוצה, אך היא מעוררת את השאלה, מהי באמת דעתם של גדולי ישראל בסוגיה המדוברת? האם יש מי מגדולי ישראל הרואה בעין חיובית שירות צבאי של חרדים עובדים? ולהיפך, האם יש מי מגדולי ישראל התומך בקמפיין ה'חרדקים' המציף את רחובותינו?

אלו שאלות חשובות שטעונות בירור אמיתי. הבעיה היא שלא כל אחד יכול לעלות ולשאול את פיהם של גדולי ישראל עצמם, ומצד שני הציבור מעוניין לדעת מהי עמדתם. והנה, בשבת האחרונה הזדמן לידי מוסף 'שבת קודש' של יתד נאמן, קראתי והופתעתי. הופיעה שם שיחה ארוכה ומעניינת על יחסי המגזר החרדי עם מדינת ישראל, שיחה שערך כתב העיתון עם שלושה רבנים המקורבים לגדולי ישראל שליט"א וזצ"ל, הרב אהרן ישעיה רוטר, הרב משה אהרן ברוורמן והרב נתן זוכובסקי, ובתוך השיחה הועלה גם נושא השירות הצבאי והובאו שם דברים מרתקים שאינם מוכרים כ"כ לציבור. מיד במוצ"ש ישבתי והעתקתי את הקטעים הרלוונטיים, ואני שולח לכם אותם כדי שתפרסמו את הדברים החשובים האלו.

להלן קטעים מתוך השיחה שפורסמה ביתד נאמן:

הגרא"י רוטר: סיפר לי יהודי חסיד בעלזא, שבשנים ההם, יצא להתפרנס למלאכתו, בעקבות כך איבד את הפטור מגיוס, הוא פנה אל האדמו"ר מנדבורנא שייאות לכלול אותו ברשימת תלמידי הישיבה כדי שיזכה להיפטר בכך מהצבא, האדמו"ר זצוק"ל ששאלה זו הועמדה בפניו לראשונה, אמר שאינו יכול לנהוג כך על דעת עצמו והוא יציע את השאלה בפני מרן החזו"א זצוק"ל. האברך המבקש מיהר להקדים ונכנס למרן החזון איש, סיפר לו את השיחה שהייתה לו עם האדמו"ר מנדבורנא ואת כוונתו של האדמו"ר להיכנס לשאול את מרן זיע"א, האברך קיווה שבכך יגרום שמרן החזון איש ישיב להאדמו"ר בחיוב, אך מרן החזון איש זיע"א אמר לו "כשהרבי יכנס, אשיב לו שבשום אופן לא ייאות לכלול אותך ברשימה, שכן ההסכם הפוטר את בני הישיבות עומד על ה"חוט השערה" של הארת פנים, ואם נתעתע בהם עלול ההסכם להתבטל".

הגרמ"א ברוורמן: מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל היה מכנה את אלו שהשתמשו בפטור של בני הישיבות ברמייה, כ'רודפים' של עולם התורה.

הגר"נ זוכובסקי: כפי שאמרו כאן בכל התקופות שמענו מראשי הישיבות זצוק"ל שעמדו על כך שלא ישתמשו בפטור של בני ישיבות שלא כדין והתבטאו על כך בחריפות יתירה. מרן הגאון רבי יחזקאל סרנא זצוק"ל התבטא שהמצב הזה הוא נס גמור, הוא הוסיף על כך הסבר שלא ניתן לאמרו ברבים. אבל מתוך הראיה הזו הוא עמד על המשמר שלא ישתמשו אלו שאינם בני ישיבות בפטור הזה, ויעשו אותו פלסתר.

הגרא"י רוטר: רבי דוד צבי הילמן זצ"ל סיפר שיהודי חרדי ששירת כנהג בצבא נכנס לשאול את מרן החזון איש מה יעשה בשעת חירום שנאלץ לנהוג בשבת בשירות הצבאי, מרן החזון איש יצא עמו והראה לו כיצד ניתן לבצע את כל פעולות הנסיעה ברכב בדרך של שינוי. ואני בעיני ראיתי איך מרן החזון איש היה מראה ומדריך חיילים חסידיים כיצד להרכיב את כלי הנשק בשבת באופן המותר.

עד כאן הציטוט. האם יש צורך לכתוב מילה נוספת?

בכבוד רב

ז. ש.

ירושלים

גליון 18 – כל המדורים ברצף

מאמר מערכת

"קול קורא"

בקרב צעירים רבים, בשנות התבגרותם המאוחרות, קיימת תופעה משמעותית, שאינה מדלגת גם על אנשים בוגרים ונשואים. יקרים אלו 'תופסים את עצמם' לפתע, ומתחילים לחשוב אודות שאלות יסודיות וקיומיות העומדות בבסיס חייהם בכלל, ובמרכז חיי יהדותם בפרט. אלו שאלות ומחשבות מציקות אודות יסודות אמונתנו, הקשר האמיתי שלנו אל האלוקים ויחסנו אליו. מחשבות אלו אינן בתחום ההוכחות והראיות, אלא בתחום הרגשות והחיבור הפנימי-נפשי אל הקב"ה ומצוותיו.

סיבות רבות מביאות לכך שרבים מאוד 'תופסים את עצמם', שואלים שאלות יסוד ומבקשים מרגוע לנפשם. אין אלו רק סיבות 'חיצוניות' כקשיים משפחתיים או חברתיים, או תהליכים קשים או טראומתיים שעברו על האדם והביאו אותו למחשבות מציקות אודות יסודות אמונתנו. זהו בעצם מצב נפשי – פנימי של יובש רוחני, וריק פנימי, שלאט או לפתע נקלעים אליו, ללא סיבה משמעותית הנראית לעין.

חברים יקרים אלו מאמינים לגמרי בה' אלוקי ישראל ובתורתו, ובשייכותם הגדולה וההיסטורית לעם היהודי הנבחר, והם מבקשים למצוא חיבור וטעם רגשי-רוחני לחייהם. אך כשהם מחפשים את נקודת הרגש הרוחנית הפנימית, הם מוצאים את עצמם בהרגשה מרוקנת ובחוסר טעם – רגשי בעיקרו – לכל דבר שבקדושה. חייהם הרוחניים וקיום המצוות נעשים בעייפות ובלאות, מתוך הרגל, וצורך 'לצאת ידי חובה', והם מחפשים עניין וסיפוק נפשי מחוץ לעולם האמונה והמצוות.

צורך זה של טעם רוחני הוא צורך קריטי עבור כל איש יהודי בכלל, ולצעירים מבקשי דרך ה' בפרט, וכשהדבר אינו נמצא, ממלאת את הלב הרגשה ריקנית ותלושה.

כמעט כל אחד מאיתנו, מוצא את עצמו פעמים רבות במשך החיים החולפים, במצבים של יובש רוחני. בזמנים אלו אנו מרגישים 'מנותקים' ולא מחוברים רגשית אל אף מצווה או לימוד. אין לנו טעם בתפלה, אין לנו 'הרגשה' בקדושת השבת, ואיננו מוצאים בטחון או סיפוק באמונתנו בה'. בזמנים נמוכים אלו אנו מרגישים כביכול רחוקים מה', וליבנו מתמלא בהרגשת זרות וניכור לכל דבר שבקדושה. למרות שבשכל אנו מבינים הכול, הלב שלנו נשאר רחוק וזר.

בדרך כלל, זמנים אלו חולפים, וליבנו שוב מתמלא ברגשות רוחניים בתפלה ובעבודת ה'. אך הלב מבקש לדעת את סודן של תקופות היובש הללו – מה פשרן, ואיך ניתן לקצר ולעבור תקופות אלו בשלום ולשוב ו"להרטיב את הלב" בהרגשות רעננות של חיבור.

רגשות קודש

פעמים רבות בחיינו אנו שומעים על מושגים כגון: "רגשות קודש", "התעלות רוחנית", "קרבת אלוקים", "דבקות", "כיסופים". מושגים אלו באים לבטא בדרך כלל את הרגשתנו לאחר שהתפללנו תפילה הגונה ממעמקי הלב, נהנינו מלימוד מוצלח של דף גמרא, או השתתפנו במעמד רוחני כשמחה של מצווה, שיחת התעוררות, ביקור בכותל המערבי או באחד מן המקומות הקדושים דוגמת מערת הרשב"י במירון, שמיעת שירי נשמה וכיסופים, ועוד.

כשאנו פוגשים ברגשות הקודש הם ממלאים את נפשנו ואנו מרגישים שלמות פנימית של רוגע נשמתי. זוהי הרגשה שאיננו מוכנים להתנתק ממנה. אנו מרגישים שאנו נמצאים במצב נפשי שטוב לנו בו מאוד, והוא ממלא אותנו בהרגשה שאנו 'מחוברים' למשהו גדול, רוחני ונצחי.

לפעמים, רגשות הקודש פועמים בתוך הלב בצורה של כיסופים וגעגוע לא ברור ולא מוגדר. געגוע לחיבור עם אלוקים ורצון להרגיש סיפוק של יצירה אמיתית בחיים, או רצון מתפרץ 'להתחזק' רוחנית ו'להתקרב' יותר לאלוקים. טיבעם של רגשות אלו שבדרך כלל הם חולפים אט-אט, ושיגרת היום-יום הרגילה והאפורה שוב משתלטת על חיינו. אפרוריות זו נדמית לנו לפעמים כ'נפילת מתח' ו'יובש' – יובש המורגש אצלנו מיד לאחר זמני התעלות, ולאחר תקופה עמוסה של רגשות הקודש פועלים.

רבים מאיתנו היו רוצים לשמר ולהאריך את זמני ההתעלות, ולהרגיש את רגשות הקודש, הדביקות והכיסופים מפעמים בנו לאורך זמן. רבים עוד יותר היו רוצים לדעת את סוד הרגש הרוחני, ומאין הוא נובע.

פענוח והגדרת מקומם של רגשות הקודש הוא חיוני ביותר, מפני שאדם פועל טוב יותר, והרבה יותר, כאשר הוא מבין בשכל וגם 'מתחבר' רגשית אל פעולותיו.

אנו מבקשים להבין אפוא, מהי הסיבה ליובש רוחני זה, ולהרגשה של רבים וטובים שמוצאים את עצמם לפעמים 'לא מחוברים' – רגשית – לרוחניות, ואין בליבם תנועה רגשית חזקה המבקשת קירבת אלוקים?

הדרך אל החיבור

כדי שנצליח להרגיע את סערת נפשם של אותם אלו החווים את תופעת ההתייבשות האמורה, עלינו בראש ובראשונה להרגיע אותם ולהבהיר להם כי שאלותיהם ולבטיהם הם נורמליים ואמיתיים, וכדי לקבל מענה הגון שימלא את ליבם, עליהם 'ללמוד' ממקורות מהימנים כמה נושאים יסודיים בעולמה של היהדות ובעולמו של היהודי.

מקובלים אנו מרבותינו גדולי הדורות, שיהודי העוברת עליו תקופת יובש ונפילה רגשית שכזו, עליו לדעת כי הרגשה זו היא בעצם "קול קורא" אליו לעצור את מרוץ החיים ו"להיטען" מחדש. זו קריאה אלוקית פנימית ואישית הנשלחת כ"מתנה" אל תוך ליבו של האדם וקוראת לו להתחדש ולרענן את מצבריו הרוחניים.

בשמיעה נכונה של קריאה פנימית זו, קיימת הזדמנות עבור האדם המאזין לה נכון. בזמנים אלו אסור לו לאדם לוותר ולהישאר אדיש למצבו. עליו לחפש אחר מקורות של מים רוחניים חדשים שגם הם יישלחו עבורו במיוחד אם רק יחפש אותם. הם נמצאים מוכנים ונועדו עבורו משמיים במיוחד עבור תקופה יבשה זו של חייו.

על איש האמת – מחפש דרך ה' – לדעת, שעניין ה'חיבור' הרגשי שהוא מרגיש בחסרונו ושאותו הוא מבקש, הוא 'קודש הקדשים' של היהודי בעבודת ה' שלו בימי חייו, וכדי "להיכנס אל הקודש", הוא צריך לעבור בכל תקופה שכזו מסלול למידה חדש כדי להצליח "להתחבר".

זה טבעי. זה נורמלי. ככה זה עובד.

מספר פעמים כבר כתבנו כאן על הצורך הקיומי של כל אחד מאיתנו, שיהיה לו רב אישי ומדריך רוחני, רב שיכיר את עולמו האישי של "הקשור" אליו, כדי שהוא יוכל להיעזר בו בהפריית עולמו הרוחני.

התופעה האמורה לעיל, הפוקדת רבים וטובים מאיתנו, היא עוד סיבה טובה לכך שעלינו למצוא לנו רב אישי שיעזור לנו "להירטב" מחדש, בכל פעם ובכל תקופה שגנינו הרוחני המתייבש זקוק להשקיה מאסיבית שתרענן אותו ותחזיר אותו לפריחה רוחנית.

לשולחן השבת

ברשות התורה, ובכל זאת נבל

את המצווה 'קדושים תהיו' פירש הרמב"ן באופן המעורר פליאה. לשיטת הרמב"ן כוונת התורה באומרה 'קדושים תהיו' היא כזאת: ישנם איסורים מפורשים בתורה על עריות, על מאכלות אסורים, על דיבורים אסורים. במצוות 'קדושים תהיו' מורה לנו התורה להישמר גם מן הדברים שאינם כלולים באיסורים אלו.

יכול אדם, מסביר הרמב"ן במתק לשונו, לא לעבור על איסורי העריות ועדיין להיות שטוף בזימה עם אשתו המותרת לו; יכול אדם לא לאכול מאכלות אסורים ועדיין לאכול אכילה גסה ולזלול בשר כשר; יכול אדם להישמר מדיבורים אסורים אך לפטפט דברים בטלים. לאדם כזה מעניק הרמב"ן את הכינוי 'נבל ברשות התורה', ועל התנהגות זו מזהירה אותנו התורה ואומרת 'קדושים תהיו', כלומר, גם מהדברים המותרים עלינו להישמר שלא להיסחף אחריהם.

אסור או מותר?

כאמור, דברי הרמב"ן מעוררים פליאה. הלא התורה אינה אוסרת דברים אלו, ומדוע העושה אותם הוא 'נבל'? ומצד שני, אם התורה אינה מעוניינת שאדם ינהג כך, מדוע היא אינה אוסרת זאת במפורש? מדוע נבל זה הוא עדיין 'ברשות התורה'? אם זה אסור אז זה אסור, ואם מותר אז מותר!

פתרון לשאלה זו נוכל למצוא על ידי תמיהה נוספת, קשה ומציקה. אנו יודעים שמצוות התורה מיועדות על מנת לתקן את אישיותנו ולהביא אותנו לאורח חיים ראוי וטוב – "לטוב לנו כל הימים". אך לצד זה עובדה היא ואין חולק עליה שבני האדם שונים זה מזה באופן משמעותי, כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות, ולא רק דעותיהם אלא אופיים וסגנונם שונה. איך יתכן, אם כן, שאותן מצוות בדיוק תהיינה מתאימות לכל סוגי בני האדם, לעשיר כמו לעני, לרחמן כמו לאכזר, לפזרן כמו לנדיב? אם המצוות באות לתקן אותנו, לכאורה לכל אחד צריכות להיות מצוות שונות המתאימות לאופיו וסגנונו האישי?

מה הקב"ה רוצה – ממני

מצוות 'קדושים תהיו', על פי ביאורו של הרמב"ן, באה להשיב על תמיהה זו. אכן, בני האדם שונים זה מזה מאוד, וההנהגה הראויה לפלוני אינה ההנהגה הראויה לאלמוני, ולכך בדיוק באה התורה לתת מענה באמצעות מצווה זו. מצוות 'קדושים תהיו' מלמדת אותנו שכל המצוות והאיסורים המופיעים בתורה הם ההנהגות המכוונות אל המכנה המשותף לכל בני האדם השונים, וכיון שלכל אחד יש צורך בהנהגה המתאימה לו, מוסיפה התורה ואומרת שעל האדם לברר לעצמו היטב איזו התנהגות – המותרת עקרונית – היא זו שהוא צריך לאחוז בה. בזה אי אפשר לקבוע כללים אחידים לכולם, כאן מוטלת על כל אדם העבודה לברר מה הקב"ה רוצה ממנו.

יכול אדם להיות 'נבל ברשות התורה', כיון שהתורה אינה מורה לכולם איסור מפורש על התנהגות זו, אך לו, לאדם ספציפי זה, הדבר אסור, כיון שאם היה עושה את המוטל עליו ומברר איזו התנהגות היא הראויה לו, באופן אישי, הוא היה מגיע למסקנה שעבורו דבר זה הוא אסור.

טיפ לשבת

סביב שולחן השבת, באופן נורמלי, מתפתחת לה שיחה שאינה עוסקת רק בדברי תורה. ההורים מדברים ביניהם על עניינים המעסיקים אותם, הילדים מספרים חוויות שונות מבתי הספר, מתלמוד התורה ומהגנים. לפעמים יושבים ליד השולחן אורחים ואז מתפתחת השיחה לכיוונים נוספים. מכיון שבשולחן שבת אנו עוסקים, כדאי וראוי לנווט את השיחה לנושאים איכותיים, שיתאימו לאווירה אותה אנו רוצים לייצר ולהנחיל לילדינו.

מיותר לציין כי שיחה רכילותית על השכנים או על קרובי משפחה, היא דבר לא רצוי בכלל, לא רק ליד שולחן השבת אלא בכל יום ובכל שעה. גם שיחה המנתחת מהלכים פוליטיים וכדומה, שיכולה להתאים לזמנים ומקומות מסוימים, אינה הדבר הרצוי בשעה שאנו מעוניינים ליצור שולחן שבת יהודי איכותי.

שיחת חולין, מטבעה מתגלגלת מנושא לנושא ומקבלת כיוונים וגוונים חדשים בכל רגע, וקיים קושי לנווט אותה בצורה מדויקת אל הנושאים עליהם היינו רוצים לשוחח. אך בכל זאת, כדאי להתאמץ ולנסות לשלוט על אופי השיחה, על מנת להוביל אותה לנושאים איכותיים הנושאים מסרים ערכיים וחינוכיים המתאימים לאווירת שולחן השבת.

זה אפשרי. עם קצת מחשבה ומעט מאמץ, הדבר יכול לצאת אל הפועל, אם לא בדיוק כמו שאנו רוצים, לפחות קרוב לזה. שווה להשקיע מחשבה ותשומת לב לנושאי שיחת החולין שלנו בשעה זו. הרווח כולו שלנו.

הלכה למעשה / הרב ארי מור

הנאה מעבודה זרה

שאלה:

יצאנו לטיול משפחתי באירופה, והתעוררה לנו שאלה האם מותר לנו ליהנות מהבטה על פסלים שונים?

תשובה:

צורות שנעשו לעבודה זרה, כמו פסלים בכנסיות וכדומה, אסור ליהנות מהם. אך פסלים שנעשו לנוי בלבד כמו סתם פסלים שברחובות, מנהג העולם להתיר.

המקורות בהרחבה:

הוזהרנו מן התורה בפרשתנו "אל תפנו אל האלילים", ובאיסור זה כלולה ההבטה בדמות צורת עבודה זרה או בנוי עבודת כוכבים. וכתב בשו"ת אגרות משה (יו"ד ב' סי' נ"ג), שאפילו בזמן הזה שבטלו עובדיהם, למרות זאת לא בטל האיסור, ואסור להסתכל בדמות הצורה, ולפיכך אסור להיכנס למנזר או לכנסיית הנוצרים, שהוא מקום שעובדים ועושים בו תפלותיהם או בית תיפלות של כל דת אחרת, ואפילו להיכנס רק להביט בצורות העשויות שם אסור, ואפילו צורות העשויות רק לנוי ולא לעבודה זרה גם מהן אסור ליהנות, אף אלו שלא נעבדו, כיון שנעשו לנוי לעבודה זרה ולבית העבודה זרה. ומלבד זאת, דבר השחתה הוא באמונה ובדעות שיהיה רצון ללכת לשם, ואפילו להיכנס לחצר הכנסייה כדי להשקיף על הנוף אסור.

ונהגו כשצריכים לעבור על יד כנסייה נוצרית, לא להסתכל לעברה אלא למהר לעבור, ובדרך המהירות לומר ג' פעמים את הפסוק (דברים ז, כו) "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא".

וכל זה בפסלים או קישוטים שנעשו לצורך העבודה זרה או כדי ליפות את בית תיפלותם, אבל צורות שנעשו לנוי ולא לעבוד מותר. ואע"פ שיש חולקים ואוסרים גם בצורות אלו, כבר נהגו העולם כדעה ראשונה, וכן משמע בביאור הלכה (סי' שז ס"ק כג) שהעיקר כדעת המתירים. ודוקא בדרך עיון והסתכלות נחלקו, אבל ראיה בעלמא בדרך עראי מותרת לכל הדעות. וכתב  בברכי יוסף (יו"ד קמ"ב סעי' ט"ו): "והירא את דבר ה' יחוש לדעת האוסרים בכל צורה דעלמא, ויש לקצר בזה משום מוטב יהיו שוגגין" וכו'. אבל במסגד של מוסלמים אין איסור, למרות שבעבר היו הישמעאלים עובדי עבודה זרה, אך עתה עניין עבודה זרה נכרת מפיהם ומלבם, והם ונשיהם וטפם מייחדים את ה' יחוד כראוי שאין בו דופי, ומותר אפילו ללמוד תורה ולהתפלל שם.

מדברים חינוך / הרב שלמה ברוך בלוי

דמי כיס

שאלה:

כיצד אני אמור להתייחס לבקשות הנער המתבגר לגבי דמי כיס. ישנה גישה שהילד שמקבל את כל צרכיו בבית אינו צריך כסף שיהיה שלו, אבל מצד שני הנער מגלה רצון לעצמאות שמתבטאת בדמות ארנק אישי עם כסף. מה ועד כמה?

תשובה:

ככל מקרה הנידון לגופו, גם כאן העניין תלוי בטיב היחסים והצרכים. אך בקו כללי, הענקת כסף קבוע יכולה ליצור בילדכם סוג של בגרות מסוימת, שיש עמה נטילת אחריות וגם אמון. בודאי שאין מדובר כאן במשכורת שבועית או חודשית, שיש לה תעריף ותימחור. בגיל הנערות, מוקדם מדי מלהיכנס אל העיסוק השוטף בכלכלה עצמית, כך שבאמת ראוי לילד לחיות בצורה נינוחה, מתוך ידיעה והשלמה שיש לו הכל בבית.

אמנם, קשה מאד להסתובב בלי פרוטה בכיס, זה מעיק לפעמים ויכול לגרום את ההיפך מהשלווה הרצויה. אם הנער יבחין כי החיים קשים ללא המצלצלים, הוא יכול להיאבק בתופעה זו בדרך מוגזמת ושאינה מתאימה לנער בגילו. הוא יכול לפתח תלות במסחרים שונים כדי להרוויח עוד פרוטה ועוד פרוטה. הקשר לכסף יכול לבוא ממקום בעייתי שמשרת את ההיפך בדיוק.

לכן אפשר וגם מומלץ להעניק סכום מסוים מדי פעם, לא סכום מפרנס אבל גם לא פעוט עד להלחיץ. אלא משהו שיכול לשדר נינוחות ושלווה. אפשר גם להסביר, הכסף הוא לא לארוחות ולביגוד… את זה אתה מקבל בבית, ובשפע. הפרוטות הללו באות להרחיב את הדעת – לקנות ממתק או משהו אחר שהנפש חפצה בו, אך לא מעבר לכך.

על ידי כך אפשר גם לחנך את הנער לאחריות על הכסף. כאשר הוא מצויד בארנק והסבר, הוא יכול לחוש בדרך בלתי אמצעית את המושג הידוע שהכסף הוא עגול ומתגלגל. כל פרוטה שמוציאים מותירה חלל של העדר בנותר – הכסף פשוט מתמעט. וממילא, ראוי לשמור עליו ולא לבזבזו בהבלים, משום שאחר כך לא יהיה לך.

הצעירים נוטים לשכוח את המציאות הפשוטה הזאת, משום שהם לא מחוברים מספיק לעולם הריאלי. שובבות הנעורים המשובחת שלהם יכולה להיות בעוכריה של המציאות הריאלית. משל לאותו ילד שראה שבמכולת קונים בלי כסף כי רושמים. מחובתם של הורים ללמד את ילדיהם את מציאות החיים הפשוטה הזאת, שככל שהיא פשוטה עד להחריד, היא לא מתיישבת בליבם של המונים, ויעידו על כך אלפי המובטלים או המהמרים וכו', שרואים את המציאות מתוך ענני הדמיון.

ניתן למנף את הענקת המלגה השבועית/חודשית לשיעור חשוב לחיים. אם היא נעשית מתוך קריצה אוהבת, היא יכולה להיות המסגרת של חינוך מצוין לכלכלה. ניהול טבלאות או סוג רישום כלשהו על הכנסות והוצאות, גורמות לאוחז בארנק לפתח תהליך של רצינות מסוימת מול החיים. היחס הבוגר הזה למול כספים והוצאות יכול להועיל בימים אחרים, קריטיים יותר. כאשר הבן או הבת שלכם יצטרכו לנהל בית, ניהול הכספים התקין יהיה הדבר החשוב שהם למדו באמצעות השקלים הזניחים הללו, שהיו הזדמנות לשיעור לחיים.

ולסיכום, אם בחרתם בדרך הרווחת יותר – לתת קצת כסף מדי פעם לילד שלכם, שימו לב, שעם הכסף הזה הוא פוגש בחיים המפתיעים שבחוץ. הגבול הדק בין ה'צריך' ל'רוצה', שמיטשטש לעיתים כשאין את האחריות על הכתפיים. את האחריות הזאת תתנו לו אתם.

חשוב להדגיש: כל האמור עד כה הוא לגבי נער בגיל ההתבגרות, שכבר יצא במידת מה מן הבית ומנהל בעצמו צורת חיים עצמאית משהו. אך לילדים צעירים השוהים בבית לא ראוי להעניק דמי כיס קבועים. הם אינם זקוקים לזה והדבר אף עלול להזיק להם. אפשר, ואף ראוי, להעניק סכומים קטנים על מעשה טוב, ויתור, תפילה בכוונה, מבחן שעבר בהצלחה וכדומה, וכאשר מצטבר בארנקו של הילד סכום שאפשר לממש אותו, הילד יחד עם הוריו יחליטו כיצד לממש אותו ומה לרכוש בו.

הגות / הרב יוסף בן ארזה

לאן מגמת פנינו

בזמן האחרון, משעלתה 'בעיית החרדים' לכותרות הראשיות, מתחדדת בי התחושה כי קיימת במחננו עמימות מבלבלת ורגשות מעורבים, ביחסנו אל המדינה ואל מוסדותיה. השלטון ואנשיו נתפסים לעתים כרודפי דת ושונאי תורה, ועם זאת קיימת תחושה של נחת רוח על מצבנו הכללי, של עם היושב לבטח בארצו, מוגן באופן סביר מאויבים מבחוץ ומאנדרלמוסיה מבית, כלכלה ותשתיות נוחות וכו'. ויש רגש בלב – גם אם אינו מבוטא בפה מלא – של הכרת הטוב. אני מניח שרוב הציבור מעוניין לחיות בסדר הנוכחי ולא תחת שלטון אחד מגויי הארצות, ועם כל זאת איננו מן 'המהללים' ביום העצמאות. הכיצד?

ראשית יש לומר שהאמביוולנטיות המתוארת כאן היא מוצדקת. היא משקפת נכונה את המציאות. אכן מציאות חיינו היהודיים בארץ מורכבת, היא איננה שחור או לבן. יש בה מזה ומזה.

עם זאת, כדאי לנו לחדד את הדברים. מה אנו – הציבור החרד לדבר ד' – מצפים מהמדינה לעת הזאת? האם כל רצוננו הוא שיתנו לנו לנהל את חיינו במנוחה, ולא יפריעונו ב'גזרות'? לאן בעצם פנינו מועדות?

תחילה עלינו להפנים ולשנן לנו ולבנינו ולתלמידנו, את ההבחנה המהותית בין היחס למדינה כממסד ובין המדינה כעם היהודי היושב בציון; עִם הממסד הציוני יש לנו ויכוח מר ונוקב. הממסד הזה מושתת על יסודות גויים, ללא מחויבות וזיקה אמיתית לקדשי ישראל. הערכים המפרנסים את מקבלי ההחלטות בממשלה, את רוב המחוקקים, את מערכת המשפט ואת אנשי התקשורת הכללית – זרים ומנוכרים לתורת ישראל. ומכאן כל הזהירות והסלידה של הציבור החרדי מסמלי המדינה וחגיה. לעומת זאת, היחס לעם ישראל ככלל וכפרטים (בכלל זה גם האישים התופסים בשלטון בתור הדיוטות, לא כמנהיגים), צריך להיות יחס של אחים. גם אח תועה – אח הוא.

עם כל תחלואי החברה ובעיותיה – גוי קדוש הוא, וכולם בנים למקום. העם הזה באשר הוא שם, עַמו ונחלתו של הקב"ה הוא. עִמו הוא כרת ברית ולא ימירנו בעם אחר, ומשרה שכינתו על העם הזה אף בטומאותיו – 'השוכן אתם בתוך טומאותם' (אחרי-מות, וברש"י). וכבר ביארו הפוסקים כי מצות שנאת הרשעים אינה אלא קודם תוכחה, וידועה הוראת מרן החזו"א זצ"ל (יו"ד סוס"י ב) שעתה מצוה לאהבם כי אנו כקודם תוכחה (וכ"כ הגרנ"צ פינקל מסלבודקא במכתב – אור הצפון ח"ב עמ' רכט, וכיו"ב הרה"ק רבי מנחם מנדל מויטבסק – בסוף ספר פרי הארץ. יעויין בדבריהם הקדושים חוצבי להבות אש). ואין הכתוב מדבר באהבה התלויה בדבר – בדבר השבתם לקיום תורה ומצוות – אלא אהבה לשמה, כנה ופנימית. אהבת חנם של אחים.

דוקא בתקופה זו, אשר עולם התורה חש נרדף ומאוים, ובצדק – נוכח סכנות רוחניות האורבות לפתחו –  דוקא בשעה לא קלה זו, האתגר הוא להתעלות מעל רגשות שנאה וחשבונאות הטבעיים כל כך. אין לראות כאן נושא פרטי של קבוצה מסוימת וזכויותיה. יש כאן נושא של כלל ישראל. אין מקום לעוינות בין מחנות ומגזרים, ובודאי לא להשמצות ולשפיכת בוז. בעת הזו אנו מצווים לעשות את המוטל עלינו, לפשפש במעשים ולטהר את הלב מכל שנאה וקטנות, להתפלל ולהתחזק – וה' הטוב את שלו יעשה. הוא הבטיחנו כי לא תשתכח התורה מעמנו, והוא יקים דברו.

אין אנו יודעים חשבונות של מעלה. ואף אם נראה לכאורה שעולם התורה נתון בצרה, ועל פי מראה עינים אנו פועלים, בכל זאת מי יודע אם לא מתגלגלת עלינו טובה מרובה במהלכים המתרגשים עלינו; אולי בסופו של דבר יתברר כי המהלך של כניסת יהודים חרדים לצבא או למעגל העבודה, האקדמיה וכו', לרצונם או על כרחם – עם כל הסכנות הכרוכות בכך אשר צריך להערך מולם נכונה – אולי בכך 'דוחפים' אותנו מלמעלה ליטול חלק פעיל בעיצוב פני החברה ובתיקון תחלואיה, ואולי אף בנטילת המושכות של המדינה העתידית, מדינה המושתת על תורת ישראל? אולי עד עתה לא עשינו מספיק בכיוון זה? שמא אומרים לנו משמים 'בואו והאירו לפני' כדרך שנאמר לאברהם אבינו בתחילת דרכו – 'לך לך'? אולי גלוי וידוע לפני היודע-תעלומות כי הננו גדולים וחזקים דיינו וכבר הגיע הזמן שיאותו אחרים לאורנו?

- איננו יודעים.

אכן, בין אם כך בין אם אחרת, נראה שהגיע הזמן לנושאי דגל התורה, לקובעי השיח ולנותני הטון בציבורנו, לצאת מהמבט המגזרי הצר, להביט סביב ולשאול את עצמנו במה אנו יכולים להטיב עם העם כולו. מה אנו יכולים לתת. הכהנים, כידוע, הנם שלוחי העם העושים עבורו את עבודת הקודש. הכהן 'איש החסד' מכפר על העם וחפץ בהצדקו. הלוי נטפל אל הכהן, נושא את הקודש ושומר את העם מלגשת אל הקודש באופן שאינו ראוי, פן יפול ממנו רב. בדין הוא שגם עתה, מעיינם ודעתם של 'שבט לוי' יהא נתון אל העם, לכפר עליו להצילו ולזכותו. אין לו לשבט הזה חלק ונחלה בארץ, לבל יהא ממוקד בענייניו הפרטיים. אל הכלל הוא מסור.

כאשר נתפוס אנו את תפקידנו נכוחה, בנאמנות וברצינות, הדעת נותנת שגם שאר ה'שבטים' יחפצו במדה זו או אחרת בקיומו של השבט הזה, יקדשוהו ויכבדוהו ויתנו לו חלק בראש.

סיפור / א. ברזל

סיפור מתוק

"זה בקשר לטיול השנתי" – אמר לי מנהל החיידר של מוטי. מתג קטן, בלתי נראה, הוסט ממקומו והועמד על מצב כוננות מוכר: דופק מאיץ, אגרופים נקמצים, שפה נלעסת ואוויר שנכלא בריאות. מתח ודריכות. "כן?" – אני מצמצם את עיני. "היינו מבקשים לדעת כמה הוראות על כל מקרה שלא יבוא, ולהיות בטוחים שהילד מגיע עם כל מה שהוא זקוק לו. אני רוצה גם להזכיר שהאחריות המלאה מוטלת…" – "על כתפינו ההורים" – אני משלים בטון קרבי, "ברור, וכבר חתמנו על כך באישור ששלחנו, הכל בסדר, כבוד המנהל. הכל בשליטה, ושום בעיה שקוראים לה מוטי ארליך לא תפריע לכם בטיול". הייתי נשמע זעוף ופגוע, מודע לכך שהמנהל ממש לא מבין מה אני רוצה. האמת? גם אני לא ידעתי בדיוק מה אני רוצה. רק הכרתי את הסיטואציה הזו בעשרות גוונים ובמאות צורות, ידעתי ששוב אחווה כעת שעתיים או שלוש של מועקה מביכה המכווצת את האברים ומותירה משקע עכור בכל פסיעה שאעשה ולאן שרק אפנה.

מאז אובחן מוטי שלנו כלוקה ב"סוכרת נעורים" אני נאלץ להכיר את עצמי מהצד הלוחמני שלי. יש לי ילד עם בעיה, ואני מוצא עצמו בתפקיד המאבטח הצמוד שלו. "חברת ילדים" עליזה וסוערת ככל שתהיה, מסוגלת להכאיב ולפצוע בצורה שאין שנית לה. וזו לא רק חברת הילדים. כל ארוח של הילד בבית אחר – הופך למשימה עבורי. כל "סיום" שחוגגים בכיתה, כל טיול, כל ביקור במרפאה וכל שיחה עם קרובי משפחה. אשתי אינה משתפת איתי פעולה. "זה שאתה כ"כ חרד ודואג לגורלו" – היא אומרת – "והמסירות הזו באמת יוצאת מן הכלל, עדיין לא מצדיק בעיני את הבהלה שלך מכל משפט הקשור בסוכרת הזו. מוטי ילד נהדר, ובעצמו לא סובל כל כך מהמחלה שלו. מדוע אתה נלחם? ובמי? הבעיה קיימת, היא כאן. אתה רוצה להיות זה שיגרום לה להיעלם? זה לא יקרה".

לא. איני מתיימר לחשוב שאצליח להעלים את הבעיה. הלוואי ויכולתי. אני כן רוצה לוודא שאף אחד לא "תופס טרמפ" על הבן שלי, לא בעודף טוב לב חונק, ולא בחוסר התחשבות המוצאת לה כר נוח לפעולה. מוטי שלי ילד רגיל ומושלם, רק קצת מדי "מתוק". זה הכל. איך סבתא שלי אומרת? "ס'איז צו זיס" – מדי מתוק… גם זו בעיה לפעמים.

"חבל ששבת היום" – זו היתה המחשבה הראשונה שעלתה בדעתי, שניה לפני שהעפתי את העיתון אל הספה. לאחר סעודת ליל שבת  התרווחנו כולנו בסלון המואר והמסודר. הקטנים נרדמו, הגדולים יותר שיחקו או קראו. אשתי הפנתה את תשומת ליבי לקטע מסויים בכתבה אותה קראה, שהנושא, כמובן: "סוכרת נעורים".

הכותב הנכבד פרש בכתבתו את הסוכרת מהצד המכביד שלה. "הורים, שימו לב" הוא קרא לנו מבעד למקלדת שלו, "סוכרת נעורים, כשהיא אינה מלווה בתמיכה צמודה, עלולה להשבית את סדר היום הרגיל ואת חיי הנעורים של בנכם או בתכם". רפרפתי על השורות, על המילים. הרגשתי שאני חייב לדעת כל מילה שהכותב המעצבן הזה כתב ומצד שני פחדתי להמשיך לקרוא. שיספר לי על כך, על תמיכה צמודה ועל סדר יום רגיל. אני יכול להעיד שמרבית מחשבותי תפוסות, גם אם לא באופן פעיל, במוטי. באיך הוא מרגיש, במה קורה איתו עכשיו והאם הוא זכה לקחת איתו את הערכה. בחלוקת התפקידים הבלתי רשמית ביני לבין רעיתי – תפקידי ברור: כל נושא מוטי והסוכרת שלו נמצא באחריותי, ואשתי מסייעת בידי בעת הצורך. אני זה שהזדרזתי אז, לפני שנתיים, ליטול על עצמי את העול והמשא, ואני זה שנושא אותו בגבורה, בנחישות, ונראה לי שגם בהצלחה.

מיד במוצ"ש התקשרתי אליו, אל הכתב ההוא. שלפתי את המילים הרשמיות ביותר, והציניות ביותר, וביקשתי למחות על המתואר בכתבה. "כהורה לילד סוכרתי", אמרתי לו, "כתבה כזו לא משרתת אף מטרה חיובית. חוץ מעגמת הנפש והעצמת הדאגה לילד, לבריאותו ולתפקודו בחברה – איני רואה מה טעם היה בכתבה הזו". הוא נבוך מאד, כמצופה. ניסה להסביר שהכתבה משקפת צד פחות אהוד בנושא אבל חיוני מאד, הוא התייעץ באנשים מהשטח, ואף בגורמים רפואיים וחינוכיים. לא נתתי לו לסיים אף משפט. לוחמני ורדוף אידיאל של "הורה לילד רגיל רק קצת מדי מתוק" שיסעתי אותו וגרמתי לו להתפתל. לסיום, השחלתי את שורת המחץ: "האם אתה בעצמך הורה או אח לילד סוכרתי?", כמצופה, התשובה היתה "לא" ואני בחרתי באקורד הצורמני הזה כדי לסיים את השיחה.

ראשי שעון אל מסעד הספה, רגלי נשמטות אל הריצפה, וכל תנוחתי אומרת "לא מעניין אותי מאף אחד", ו"נמאס לי מהכל ומכולם" – כך נראיתי בסיומה של השיחה. מרוקן מכוחות, תוהה מה יעלה בגורלה של המערכה הבאה, כשאני נטול כל אנרגיה ורצון לאסוף את חיילי לקרב מחודש.

פסיעות יחפות מחדר הילדים. ראש שחרחר, מתנדנד משהו, עדיין בעיצומה של שינה. מוטי שלנו, ילד יקר ואהוב ו… מתוק. "אני רוצה לשתות", הוא אומר לי בקול מנומנם. הילד הזה, שאני מתאמץ לדחוף בשבילו קירות, גם כאלו שעדיין כלל לא נבנו.

אני מזדקף ומלווה אותו למטבח. מתבונן בו כשהוא גומע את המים הקרירים שמזגתי לו לכוס, ומרגיש שמשהו מן הקרירות מנסה לצנן מעט גם את ליבי הרותח.

הילד שלי עומד כאן במטבח, חמוד וחכם ו…סוכרתי. כן. "סובל מסוכרת נעורים" – זוהי העובדה הפשוטה, המאומתת, הנתונה בשטח. אני מנסה לרגע להסתכל לעובדה הזו, ורק אליה, במבט מפוכח. זה קשה, אבל לרגע קצרצר נוצר המפגש הזה, הבהיר, הכואב אמנם אך נטול רוח מלחמה ואבק שריפה.

הכתב ההוא נראה פתאום פחות מאיים ושייך למצב. נו, עוד כתבה עיתונאית לא נחשבת במיוחד… הכתב הזה לא נמצא כאן כעת, במטבח, לידי וליד בני. גם מנהל הת"ת מנופף לנו לשלום ומתרחק לאותו תאריך מסויים בו התקיים הטיול השנתי, ושוב הוא תופס את מקומו הפשוט כיום אחד בשנה. אחד בלבד. רק אני ומוטי במטבח, ואיתנו מחלה קטנה שקוראים לה "סוכרת נעורים". הרגע הזה, בו הצלחתי לבודד את עצמי מכל הרגשות המיותרים שבטעות קראתי להם "סוכרת נעורים", מלווה בלחישתו של מוטי ובחיוכו: "לילה טוב, אבא", היה מתוק לי כל-כך. לא יותר מדי.

בשבילך / נעמה

אלייך, חברה.

קראתי בספר משפט מעניין: "תמיד נמצא משהו לאמלל בו את עצמנו". זה משפט שלא קל לקבל אותו, כי אנו מעדיפות לחשוב שהאומללות נוחתת עלינו, מכה בנו, ואנו קרבנותיה. לא נוח לנו להבין שהאומללות – לפחות חלק מהאומללויות – היא משהו שאנחנו מביאות על עצמנו. אבל ככה זה, מה לעשות…

קראתי את המשפט, הנחתי את הספר ועצמתי עיניים. ניסיתי להתרכז ולחשוב: למה? למה אנחנו נוטות, באמת, לאמלל את עצמנו? ולמרות שהמשפט נכתב על גברים ונשים כאחד, אני חושבת שתכונת ה'התאמללות', מאפיינת נשים יותר משהיא מאפיינת גברים. למה אנחנו רוצות להיות מסכנות? למה טוב לנו, כשרע לנו?

פגשת פעם חברה שאמרה לך: "ישנתי הלילה היטב, ויש לי הרבה כוח"? אני לא. אבל כל אחת מאתנו ישנה לפעמים טוב, וקמה עם כוח, ברוך השם. למה לא נאמר זאת? למה אנו חוזרות ומספרות כמה מעט ישנו, באיזו שעה מאוחרת עלינו על יצוענו, וכמה מוקדם נאלצנו לקום? מתארות איך נדבקות לנו העיניים, ואנחנו בקושי מסוגלות כבר לעמוד על הרגליים מרוב עייפות, אבל – לא! לא שייך שנלך לישון בשעה הקרובה, כי מחכה לנו עוד הר עבודה, טון עבודה, ים עבודה, כל אחת בנוסח ובדימויים שלה.

אם יש לנו ילד טוב, שמרווה אותנו בנחת, לומד טוב ומתנהג יפה ושומע בקולנו ובריא, ברוך השם, אנחנו ממהרים להוסיף: "יש מי שמאזן את זה, אל תדאגי", או "נס שככה, מה הייתי עושה אם היו לי דאגות גם אתו?" או: "היה לי אתו כל כך קשה כשהיה תינוק, שעכשו זה פיצוי". העיקר שלא יחשבו שקל לנו, שטוב שלנו, שאנו שמחות.

בעבודה? או שהבוס קשוח, או שהחדר שאנו עובדות בו לא מואר ולא מאוורר.  או שהמשכורת נמוכה, או ששעות העבודה מרובות. או שהנסיעה לעבודה קשה, או שהעמיתה שלנו טיפוס מנדנד ומלחיץ במיוחד. או שעלינו להשתתף בהשתלמויות מתישות, או שבדיוק עלינו הטילו תפקידים מורכבים. או ששכחנו להביא אוכל ומה שמציעים לנו לא בריא לנו, או שבעבודה מציעים מדי הרבה אוכל, וזה הורס לנו את הדיאטה. משהו. ואפילו אם קורה הנס, ופוגשים אשה שאומרת: "בעבודה מקסים לי, ברוך השם", לא עובר רגע ומשפט המחץ מגיע: "השם ראה שיש לי כזו שויגער, ריחם ונתן לי עבודה טובה. הוא ידע שלא אעמוד בכל הצרות ביחד".

למרות שלמדתי כה הרבה על נפש האדם, על צרכינו ורצונותינו, ואני פוגשת נשים ובנות רבות, בכל מיני מסגרות, בכל זאת – השאלה הזו נותרה אצלי עדיין כחידה לא פתורה. למה כה נעים לנו להיחשב אומללות, או מה מאיים עלינו בחיים טובים ושמחים. למה חלק מכרטיס הביקור שלנו חייב להיות, בכל עת וזמן, קושי ומכאוב, נטל (לוקחות על עצמנו מרצון שוויון בנטל…) ולחץ. מדוע אנו נוטות לגמד רגעי אושר, ולהעצים פינות סבל.

ומה שהכי מדהים, זה שאם יגיע לאוזנינו שמישהי ריכלה עלינו ואמרה: "הוי, האשה ההיא? אומללה, מסכנה" – נכעס עד אובדן עשתונות. אני??? אומללה??? מה פתאום??? מנין היא לוקחת את זה??? אני שמחה ומאושרת, ברוך השם. משפחתי מקסימה, השבח לקל. עבודתי נהדרת, ישתבח שמו. נכון, אז איפה זה היה אתמול ולאן זה יעלם מחר? למה אם החברה קלטה סופסוף את מה שניסית לשדר ללא הרף, שאת אומללה – נזעקת?

חידה. למי פתרונים?

חושבת עלייך

נעמה

מה שחיפשת / מדור אינפורמטיבי

חמץ לאחר הפסח

בתקופה זו שלאחר חג הפסח, קיימת כידוע בעיה הלכתית של 'חמץ שעבר עליו הפסח'. לא תמיד קל לדעת באלו מאכלים קיימת הבעיה הזו ובאלו היא אינה קיימת. שיעורו הברור של הרב יוסף זריצקי יסדר לכם קצת את הנושא, ברמה ההלכתית והפרקטית.

כנסו לאתר 'קול הלשון'http://www.kolhalashon.com  וכתבו בלשונית החיפוש את המילים "חמץ לאחר הפסח", והגיעו מיד להרצאה של הרב זריצקי.

מטעמים ברשת

הגיע הזמן שהילדים שלנו יפסיקו להתקוטט על העלון הידוע 'מטעמים לשולחן שבת'. כנסו אל אתר 'אוצרות' http://www.otzarot.com/ והופ… ה'מטעמים' אצלכם במחשב – להורדה והדפסה מיידית. עותק לכל ילד!

להבין

באתר 'להבין' http://www.lehavin.co.il/ תוכלו למצוא מאות מאמרים במגוון רחב של נושאים. זוגיות, חגים, עברית, היסטוריה, נבואה, אמונה, פרשת שבוע ועוד. כל המאמרים קצרים, בעלי מסרים ברורים המתאימים לסגנונות רבים.

קוראים מגיבים

שלום רב למערכת העלון.

בתחילת דבריי ארצה להודות על העלון המושקע שאתם מוציאים מדי שבוע. זו יוזמה מצוינת שעתידה להביא הרבה ברכה לציבור החרדי, העובד וגם זה הלומד.

רציתי לשתף אתכם בחוויה שחוויתי השבוע, ביום העצמאות, כאשר השתתפתי במסגרת לימוד תורני שהתקיימה בבית שמש והייתה מיועדת לחרדים עובדים – שיש להם חופש ביום זה – המעוניינים לנצל את זמנם הפנוי ללימוד תורה.

חוץ מהשיעורים המעניינים, בהלכה ובאגדה, בעיון ובהשקפה (ובהזדמנות זו, תודה למארגנים ולרבנים), ביום זה קלטתי שהציבור שלנו, החרדים העובדים, צמא ורעב – לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דבר ה'!

העובדה שאנשים לא ניצלו את החופש לבילוי עם המשפחה, אלא באו ולמדו תורה, לימדה אותי שרמת העניין של ציבור העובדים – ואני בכללם – ללמוד תורה, היא גבוהה.

אני פונה מעל גבי במה נפלאה זו לכל מי שיכול, וגם לכם אנשי 'חלקי בעמלי', בקריאה: אנא, השקיעו את מיטב מרצכם בדבר האמיתי – ייסוד שיעורי תורה, פתיחת מסגרות נוספות של לימוד תורה שתהיינה מיועדות לציבור שלנו.

זה חשוב. זה נצרך. זה מבורך.

בהערכה לפועלכם

נ. ח.

בית שמש

גליון 17 – כל המדורים ברצף

מאמר המערכת

סופרים ומתחברים

נתאר לעצמנו אדם שקיבל בשורה מפתיעה. בעוד חמישים יום, כך נאמר לו, תקבל מאה אלף ש"ח. לא רע בכלל. חמישים הימים הבאים עוברים עליו בציפייה בלתי מוסתרת. בכל זאת, מאה אלף ש"ח זה לא סכום שמגיע כל יום, ועוד במתנה. בכל יום שעובר הוא מסמן לעצמו בלוח כמה ימים נותרו לו עד היום הגדול שבו יופקד בחשבון הבנק שלו הסכום המצופה. ארבעים ותשעה יום נותרו… ארבעים ושמונה… ארבעים ושבעה…

התורם הנדיב לא הסתפק באדם אחד. הוא פנה לאדם נוסף ובישר לו בשורה דומה. בעוד חמישים יום, מאה אלף ש"ח. דומה אמרנו, אך לא זהה. מפני שבין הבשורה הראשונה לשניה החליט הנדבן המסתורי שמאה אלף ש"ח לא יכולים להינתן סתם ככה. צריך לעבוד על זה קצת, לא? האדם השני נדרש לעבוד בשביל הסכום הנחמד הזה. תשב כאן במשרד ותבצע בשבילי אי אלו פעולות, אמר לו האיש, ועל כל יום שתעבוד תקבל אלפיים ש"ח, כך שביום החמישים יצטבר סכום של מאה אלף ש"ח אותם תקבל.

איך סופרים?

גם השני ציפה בהתרגשות ליום החמישים שבו הוא יקבל את הסכום המצופה. גם הוא סימן לעצמו בלוח כל יום, אך הספירה שלו נראתה קצת אחרת. ביום הראשון הוא כתב "יום אחד עבר". ביום השני "יומיים עברו". שלושה ימים… ארבעה ימים… חמישה…

מדוע צורת הספירה של שני ברי המזל הללו אינה זהה? עבור הראשון, אין ליום שעבר משמעות מעבר לכך שכעת נותרו לו פחות ימים עד קבלת הכסף. אך עבור השני, לכל יום שחולף ישנה משמעות. בכל יום הוא הרוויח אלפיים שקלים נוספים. הראשון סופר את הימים שנותרו לו, אך השני סופר כמה הוא התקדם לעבר היום שבו הוא יקבל את הכסף.

מתקדמים ונעשים ראויים

בתובנה הזו טמון הסוד של ספירת העומר.

ספירת העומר היא מצוה המבטאת את הציפייה שלנו לקראת קבלת התורה, וכלשון ספר החינוך: "שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל… ומפני כן כי היא כל עיקרן של ישראל, ובעבורה נגאלו… נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף לליבנו… כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא".

אך מדוע, אם כן, אנו סופרים את הימים שכבר עברו ולא את הימים שנותרו לנו? מפני שאנו דומים לאדם השני שהובטח לו הסכום תמורת העבודה שיעשה בחמישים הימים הקרובים. ימי ספירת העומר אינם ימים של ציפייה חסרת תוכן משל עצמה. הם ימים שבהם אנו רוכשים את הזכות לקבל את התורה. עם כל יום שעובר אנו מתקדמים אל חג השבועות ונעשים ראויים יותר לקבל את התורה. אלו ימים של עבודה, שאת תמורתה נקבל ביום החמישים – יום מתן תורה.

מחפשים ומוצאים

מהי אותה עבודה שעלינו לעשות בימים אלו? כיצד נגיע אל חג מתן תורה כשאנו באמת ראויים לקבל אותה? הנושא המרכזי שבו צריך להשקיע על מנת 'לקבל את התורה', הוא החיבור הפנימי שלנו אל התורה, חיבור שיביא אותנו לאהבת התורה והבנת ערכה האינסופי.

יש כאלו שבעברם קיים ניסיון מר בהתמודדות עם התורה, והם נוטים להתייאש מהאפשרות שלהם להתחבר ולאהוב את התורה. אך האמת היא שהתורה הקדושה היא רחבה מאוד. יש כאלו שהמשפט הזה מפחיד אותם, אך במשפט זה טמון גם הסיכוי של כל אחד מאיתנו להיות מחובר לתורה, כיון שככל שהתורה רחבה יותר כך היא גם מרובת גוונים וסגנונות. יש מי שיחפש את התחום/המקצוע/הנושא האהוב עליו בתורה, יש מי שיחפש את הספר/הרב/שיטת הלימוד האהובים עליו, יש מי שיחפש את השעה/המקום/החברה שבהם הוא ילמד תורה. לימוד התורה יכול להיעשות בכל כך הרבה אופנים, שכמעט אין מי שיכול לומר שהוא חיפש באמת ולא מצא בתורה את החלק "שלו".

זוהי עבודתנו הקדושה בימים קדושים אלו: לחפש את החלק שלנו בתורה, את הסגנון שלנו, את הנושא המרתק אותנו, את התורה שאנו אוהבים ומסוגלים להתחבר אליה. לחפש, וגם למצוא.

דבר העורך

איננו נכנסים לדיון אודות יום העצמאות שחל ביום שלישי הקרוב ומשמעותו. דבר אחד ברור ועובדתי – זהו יום חופש במדינת ישראל. עמישראל יוצא בהמוניו לפארקים וחוגג את היום בקיום "מנהגי החג" הכוללים בעיקר את "התנועה הציונית" – בנפנוף ממושך מעל מנגל עשן.

אבל ישנה אפשרות לנצל יום זה ל'בילוי' מסוג אחר, בילוי שיעניק משמעות אמיתית שאינה שנויה במחלוקת ליום החופש הזה. בקהילות רבות ויקרות שחבריהן נמנים על ציבור העמלים לפרנסתם, מנצלים את יום העצמאות להשתתפות בסדרות שיעורים המאורגנות בקהילה. ניתן גם להוסיף ללימוד היומי הקבוע ולהוסיף מספר שעות של לימוד עצמאי. קבוצות של חברים יכולות להתארגן לשיעור חד פעמי. האפשרויות רבות וכל אחד יכול לבחור איזו מהן מתאימה לו.

כאשר 'נבלה' ביום זה בצורה המתאימה לבני תורה העמלים לפרנסתם, נראה בזה לילדינו, ולא פחות חשוב מכך – לעצמנו, שאנו אכן עושים את מלאכתנו ארעי ותורתנו קבע, שאנו עובדים מחמת הצורך הטבעי והאנושי להתפרנס אבל שמחים על כל הזדמנות להוסיף בלימוד התורה.

יש בזה גם אמירה משמעותית כלפי יום העצמאות. לימוד התורה שנרבה בו ביום זה, יבטא את האמונה שלנו שקיומנו כאן בארץ ישראל אינו בא מכוח היכולת הצבאית או רק מכוח הזכות ההיסטורית, אלא מכח ההבטחה האלוקית "לזרעך נתתי את הארץ הזאת", הבטחה שקיומה מותנה באחיזתנו בתורה ובעבודת ה'. זוהי זכותנו על ארץ ישראל, ולימוד התורה שלנו הוא זה שבזכותו אנו יושבים כאן לבטח.

תגובות מתקבלות בברכה בדוא"ל: helki.baamali@gmail.com

לשולחן השבת

לפעמים צריך לפטפט

תהליך טהרת המצורע מטומאתו מורכב ומרובה פרטים. ציפורים, עץ ארז, שני תולעת, אזוב, מים חיים, הזאות, תגלחת, טבילה, קרבנות, מנחה, שמן. לכל פרט ממנו מורכב תהליך זה ישנה משמעות עמוקה, ממנה ניתן ללמוד ולהפיק מסרים אותם רוצה התורה שנלמד מתהליך מרובה פרטים זה. לדוגמא, על הבאת שתי הציפורים כתב רש"י: "לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו ציפורים, שמפטפטים תמיד בצפצוף קול". הרי לנו, ששום פרט אינו חסר פשר, וככל שנעמיק נשכיל להבין את המשמעות העומדת מאחורי הדברים.

לכאורה, לאור הקבלה זו שציין רש"י, היה ראוי לשחוט את שתי הציפורים, בכדי ללמד את המצורע – ואותנו – שפטפוטי דברים של לשון הרע הינם דבר שלילי שיש להימנע ממנו. אך התורה מורה שלא לעשות כך. ציפור אחד אמנם נשחטת, אך הציפור השניה משולחת לחופשי. מדוע? מה באה התורה לרמז לנו בזה? ובכלל, אם משלחים את הציפור השניה לחופשי, מדוע נוטלים אותה מלכתחילה?

לשלוט על הדיבור, ולא לשתוק

דברי רבי יצחק במסכת חולין עשויים לשפוך אור על שאלות אלו. "אמר רבי יצחק, מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאילם. יכול אף לדברי תורה? תלמוד לומר – צדק תדברון". במילים קצרות אלו לימד אותנו רבי יצחק כי יכולת הדיבור שניתנה לנו צריכה להישלט על ידינו. אדם אמור לשים עצמו כאילם, לשתוק, במקרים מסוימים. ובמקרים אחרים – דווקא להרבות בשיחה.

משכך, נוכל להבין מדוע ניטלת הציפור השניה, ואינה נשחטת אלא משולחת לחופשי. בכך מלמדת התורה את המצורע, החוטא בלשונו, שאכן ציפור אחת נשחטת מפני שהיא מסמלת את פטפוטי הדברים שאינם ראויים, אך הציפור השניה משולחת לחופשי מפני שהיא מסמלת את הדיבור הרצוי והראוי. התורה אינה רוצה ללמד את המצורע שיכולת הדיבור היא שלילית ושעליו למעט תמיד בדיבור. היא מלמדת אותו לשקול בכובד ראש את דבריו, ואם אינם ראויים עליו לשתוק, אך אם הם ראויים עליו דווקא לדבר, ואפילו להרבות בדיבור כציפור מפטפטת.

להשתמש נכון

למעשה, אין הדברים אמורים רק ביכולת הדיבור. כל תכונה שיש בנו עשויה לשמש לטובה או חלילה לרעה. הקב"ה לא העניק לאף אדם תכונות שליליות מובהקות שהוא נדרש למחוק אותן לחלוטין. להיפך, כל תכונה שניחנו בה, כל יכולת שהוענקה לנו, ניתנת לשימוש חיובי. תפקידנו הוא להכיר בתכונות וביכולות שלנו ולהשתמש בהן בצורה נכונה, המביאה תועלת לעולם.

ולא רק בתכונות שלנו זה כך. הקב"ה שברא את עולמו בטובו, יצר בו תופעות, חפצים, יצורים, שכולם עשויים להביא תועלת. הרוע שאנו נתקלים בו הוא תוצאה של תפיסות שגויות, שימוש לא נכון, תרגום לא מדויק של הדברים. לדוגמא, עולם התקשורת המפותח הסובב אותנו נתפס בעינינו לפעמים כדבר שלילי, וזה נכון אך לא מדויק. אמת שבצורתו הנוכחית הוא שלילי, אך אם היו בני האדם משכילים להשתמש בו רק לדברים חיוביים, התועלת הרוחנית שניתן להפיק ממנו היא נפלאה. עבודתנו היא לראות את הדברים בצורה נכונה, להשתמש בהם נכון, ולהישמר משימוש לא ראוי. זוהי אחת התובנות המופלאות שניתן ללמוד מפרט אחד בתהליך טהרת המצורע.

טיפ לשבת

סוף סוף הגיע הקיץ והביא איתו את שעון הקיץ, שניהם ביחד – הקיץ והשעון – הזיזו את כניסת השבת לשעות שבחורף יכולנו רק לחלום עליהן. הדלקת נרות בשש וחצי, מי היה מאמין…

ובכל זאת, הלחץ של יום שישי נשאר אותו דבר כמו בחורף. קיבלנו עוד שלוש שעות של ערב שבת, והן כמעט לא מורגשות. איך זה יכול להיות?…

אפשר לנסות לתת הסברים פסיכולוגיים למיניהם על מנגנוני דחיינות וכדומה שגורמים לנו לדחות את הפעולות שלנו לרגע האחרון, מה שמביא אותנו תמיד אל כניסת השבת כשאנו עם נשימה טרופה… יכול להיות שזה גם נכון, אבל ישנן סיבות נוספות. יכול להיות שאנו פשוט עובדים לאט יותר כשיש לנו יותר זמן? יכול להיות שאנו מעמיסים עוד פעילויות כי נראה לנו שהזמן ביום שישי נהיה ארוך יותר ממה שבאמת?

בכל מקרה, תהיה הסיבה איזו שתהיה, צריך למצוא לזה פיתרון. קיבלנו שעות נוספות וחבל שהן תיעלמנה בלי שנשים לכך לב.

יש פטנט שאומרים שהוא מועיל, אבל צריך להיות רציני איתו, כי הוא תלוי בהחלטה שלנו. בלוח השנה, היכן שכתוב הזמן של כניסת השבת, לכתוב בגדול (ובעט אדום…) את "כניסת השבת בבית שלנו" שתהיה שעה לפני הזמן הכתוב בלוח! תכניסו לעצמכם לראש, וגם לכל בני המשפחה, שבבית שלנו כניסת שבת היא בחמש וחצי ולא בשש וחצי. זה יעבוד, לפחות חלקית, וגם אם בסוף תכניסו שבת חצי שעה אחרי הזמן שקבעתם, עדיין יצאתם ברווח של חצי שעה פנויה ורגועה לפני שבת.

הלכה למעשה / הרב ארי מור

זמן ספירת העומר

שאלה:

אני עובד עד מאוחר בלילה ומתפלל ערבית במנין קבוע בשעה אחת עשרה, האם עלי לספור ספירת העומר מיד בצאת הכוכבים או שעדיף לספור מאוחר יותר עם הציבור לאחר תפילת ערבית?

תשובה:

עליך לספור עם הציבור מאוחר יותר.

המקורות בהרחבה:

נאמר בפרשת אמור "וספרתם… תמימות תהיינה", וכתבו הראשונים שכדי שיהיה כל יום "תמים" יש לספור ספירת העומר מיד בתחילת הלילה, ומכיון שהלכה בידינו "תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם" יש להקדים להתפלל תפילת ערבית בימי הספירה מוקדם ככל האפשר מיד אחרי צאת הכוכבים, כדי לספור אח"כ ספירת העומר.

אמנם מי שעובד באותו הזמן ואינו יכול לצאת להתפלל, מכיון שההלכה היא "תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם" ואינו רשאי להקדים את ספירת העומר שאינה תדירה לערבית שהיא מצווה תדירה, א"כ עליו להמתין לספור עד אחרי ערבית. סיבה נוספת שעליו להמתין היא, מכיון שכשסופר בציבור הרי הוא מהודר יותר משום "ברוב עם הדרת מלך".

אמנם מי שיודע שלא יוכל להתפלל במנין מאוחר יותר אלא ביחידות, ואינו יכול להתפלל ביחידות בצאת הכוכבים, אם חושש שמא ישכח לספור לאחר ערבית, עליו לספור מיד בצאת הכוכבים ביחידות.

ובמקום שיכול לספור בציבור מיד לאחר צאת הכוכבים, כגון שבמקום עבודתו ישנם אנשים רבים שומרי תורה ומצוות שעובדים יחד ויוכלו להפסיק עבודתם כדי לספור אחר צאת הכוכבים, אבל לא כדי להתפלל  ערבית, וערבית יתפללו מאוחר יותר, נחלקו הפוסקים האם שייך כאן טעם של "תדיר ושאינו תדיר". ולפיכך אם יש אנשים מהציבור שאם לא יספרו עתה עלולים לשכוח לספור מאוחר יותר, עדיף שכולם יספרו מיד אחר צאת הכוכבים.

מדברים חינוך / הרב שלמה ברוך בלוי

עונש נכון

שאלה:

לאחרונה אני מוצא את עצמי מאיים בעונש על ילדי ואחר כך אני מוותר. כל המעמד שלי בעיניהם נראה רופס… הם אפילו לא ממצמצים כשאני מאיים בעונש כלשהו, יודעים שאבא יוותר מהר, מה עושים?

תשובה:

עונש הוא דבר מאד קשה ליישום בדרך הנכונה. לפעמים אנו רואים את העונש כנקמה על מעשה רע שנעשה, ויש ואנו משלים את עצמנו שאנו עושים את הדבר הנכון, כי אנו מחנכים את הילד. יש לנו אפילו מילה מכובסת: סיבה ותוצאה… הילד ידע שעל דבר רע הוא משלם בעונש.

צריך לדעת, כי העונש, אם הוא לא טוב, הוא פועל את הפעולה ההפוכה, הוא גורם לחינוך שיתקלקל ולא יבוא על תיקונו. ולכן קורה, שכאשר שוככת חמת המעניש הוא מסוגל גם לוותר על העונש הזה, ולהציג את החוק שלו ככלי ריק, מלא בושה וכלימה.

הסיבה שקשה לנו לעמוד מאחורי העונש, היא כי אנו 'יצרנו' אותו מתוך התרגשות רגעית, לא הייתה לנו התנהלות מסודרת ועקרונית. לכן כשההתרגשות שלנו פגה – העונש אבד את קסמו ונראה כבר לא ראוי.

לכן כדאי שלא לצאת למסע העונש כשאיננו מגדירים יעד והישג. גם אם אנו מאד כועסים, לא בוער שום דבר, יש זמן לחשוב ולעשות הכל גם אחר כך. וכך מתוך ישוב הדעת, ואחר שיחה נוקבת עם הנענש – אנו מחליטים אם להעניש או לא.

ברוב המקרים, איננו רוצים להעניש כבר. וזה גם כי לא בדיוק החינוך עומד בראש מעיינינו למרבה הפלא, אנחנו רוצים נחת. אנחנו מבקשים שקט. ולכן אנו נוקטים בצעד הכי דרסטי שאמור, לפי השקפתנו, כעת בשעת הזעם, ליצור את הדבר הנכון ביותר, שיזרז את ההחלטה של החניך להיכנע. אך כאשר אין מקום למשא ומתן אנו לא רוצים כבר להעניש, למה לעורר שוב?

מי שחושב על חינוך של ילד, מסוגל להעניש בשיא האהבה ובפסגת השקט שכבר הושג. לא שהעונש הוא דבר חיוני תמיד, אבל אין הבדל בין קודם לאחר כך. אם הוחלט לעשות משהו שיכאיב, וכאשר אתה רגוע אתה לא מוצא מקום לעמוד מאחורי ההחלטה, אולי יש להרהר שוב על נכונות הצדק שבעונש?

ויש עוד נקודה. אם אנו חושבים על העניין בצורה רגועה – אנו מקבלים כוח לחנך גם בלי עונש, אנו פונים יותר ללב, לכל הדברים הנכונים שהילד יכול להיות שותף אליהם. שיחה מעמיקה מחדירה הרבה יותר מאשר עונש. לעונש יש אמנם תפקיד מסוים, אם הוא נעשה מתוך אהבה והבנה. כלומר, אני מונע איזה דבר נחשק מהילד, אחרי ששנינו מגיעים להבנה, שלמרות רצוננו הגדול אנו מוכרחים לעשות את הצעד המכאיב הזה.

לילד לא כל כך אכפת העונש, כמו אי הצדק שנעשה (לדעתו). אך אם העונש יבוא 'אחרי' ההסבר הקצר והקולע, בלי התגוננות והתנצלות מצד האבא, ישאר אפילו טעם טוב בלב הילד, ואז כבר לא תצטרך לוותר ולהיכנע. כאן מתרחש תהליך חינוכי ממדרגה ראשונה, ואין שום סיבה לחזור בך או לבטל החלטה.

לכן צריך לזכור לפני הפרחת הצהרות ואיומים, כי אם לא נוכל לעמוד בכך – נעמיד את הסמכות שלנו באור מגוחך, לכן לפני הכל… לקחת את הזמן, להירגע מעט, ואז מקיימים התייעצות הורית מיושבת, או אז ניצולים מהכלל הידוע: בא לכלל כעס – בא לכלל טעות!

הגות / הרב צבי יהודה לאו

"שלא נהגו כבוד"

זכורני כי נכחתי פעם עת הגיע בחור למו"ר ראש ישיבת חברון הגאון רבי שמחה זיסל ברוידא זצ"ל להתלונן בפניו על התנהלותו של אחד הר"מים בישיבה, ותוך כדי סערת הדיבור פלט הבחור ואמר, "אני לא יכול לכבד רב שנוהג בצורה כזו". ראש הישיבה הזדעק ומחה על הדברים ולאחר רגע של ניחותא פנה אל התלמיד ואמר לו, "ראה בני, אנו חיים בדור שבו ישנם כה רבים המבזים את התורה ולומדיה, ומשפילים את מעמדם של ת"ח שלא בצדק. המענה שלנו כמשקל נגד צריך להיות לכבד את תלמידי החכמים אף אם לעיתים שלא לגמרי בצדק. בעוד שתלמידי חכמים לא מקבלים מהרחוב את כבודם הראוי, הרי שאנו צריכים לכבדם מעבר לראוי".

רגילים אנו בימים אלו של ספירת העומר במסגרת האבלות על תלמידי ר"ע, לעסוק בעבודת הכבוד לזולת, בהיות והגזרה האיומה ניחתה על עם ישראל בשל העדר כבוד בין אדם לחברו, וזה וודאי נכון ודורש התחזקות מיוחדת, בפרט בתקופה זו של הכנה לקבלת התורה. אולם זווית אחרת בכל הסיפור מציגים לנו שני גדולי המפרשים הקדמונים בדברי הגמרא על אתר.

"י"ב אלף זוגות של תלמידים היו לו לרבי עקיבא וכולם מתו בפרק אחד על שלא נהגו כבוד זה בזה, והיה העולם שמם" (יבמות ס"ב). ובמהרש"א פירש: "ולא חש כל אחד מהם אל כבוד התורה של חברו, שאין כבוד אלא תורה ולכן מתו במידה זו, כי היא חייך".

החרה החזיק אחריו המהר"ל בנתיב התורה פי"ב, שאף חיבר את מותם בנסיבות אלו לעיתוי הגזרה בין פסח לעצרת. וז"ל: "כי בתורה נאמר אורך ימים בימינה וכו', וכאשר לא נהגו כבוד בתורה ניטל מהם גם אורך ימים, ומה שמתו בין פסח לעצרת כי הזמן הזה בין פסח לעצרת מורה על כבוד התורה וכו'".

לימדונו רבותינו המהרש"א והמהר"ל שהעובדה שתלמידי ר"ע לא נהגו כבוד זה בזה איננה "רק" פגיעה בזולת במובן הפשטני של העניין, מבלי להפחית חלילה מחומרת ענין הכבוד לזולת בכללותו, אלא שהעונש הנורא שכתוצאה ממנו "היה העולם שמם", ובעיתוי הזה דווקא, הוא בשל חומרת היתר שהיא הפגיעה בכבודה של תורה. ובימים אלו של ספירת העומר הרי באה לידי ביטוי ביתר שאת יוקרתה ומעמדה של התוה"ק, בעצם העובדה שעבור קבלתה עלינו להתכונן ולהכשיר עצמנו ארבעים ותשעה ימים בעבודה יום-יומית, אזי מתעוררת התביעה על העדר כבוד לתלמידי חכמים, שפירושו הישיר הינו זילות למעמדה של תורה.

יתכן שהתביעה האיומה הזו התעוררה דווקא מכיון שהיו תלמידי ר"ע. הוא רבי עקיבא שעשה את הדרך הארוכה ביותר במיוחד בנושא זה של כבוד לתלמידי חכמים, ממקום של עם הארץ שהיה אומר "מי ייתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור" (פסחים מ"ט), ועד למדרגה הגבוהה של התנא האלוקי רבי עקיבא שבראותו את שמעון העמסוני שדרש כל "אתין" וכשהגיע ל"את ה' אלוקיך תירא" פירש – בסברתו הבהירה כי אי אפשר לרבות ולצרף להקב"ה מישהו נוסף שיש לירא ממנו ולכבדו – "עד שבא רבי עקיבא ודרש את ה' אלוקיך תירא לרבות תלמידי חכמים" (פסחים כ"ב). הרי שר"ע הוא הגבר שקם והעמיד את כבודם ומוראם של ת"ח לצד יראת הבורא יתברך בכבודו ובעצמו. דווקא מתלמידיו יש לנו ציפייה יתירה לראותם מעצימים את הערך של כבוד והדר לתלמידי חכמים.

נדמה כי אין מתאים מהתקופה שלנו לעמוד על המשמר בכל הקשור לנגע זילות מעמדם של לומדי תורה. ולא! אינני נכנס כעת לסוגיות הפרקטיות של עבודה, צבא וכו'. הדברים אמורים לגבי השיג והשיח שנשמע מקהלים שבד"כ אינם נמנים על אלו שחבשו בעבר את ספסלי הישיבות הק'. ודרכם של דברים מסוג זה, בהיותנו חשופים פה ושם לקולות הזרים למחננו, שהנימה המזלזלת מחלחלת גם אלינו ברמה כלשהי. ואם נצרף לכך את העובדה שישנם גם בינינו כאלה שדרכם מביהמ"ד לעולם המעשה הטעימה להם מרירות כלשהי בצדק או שלא בצדק, מכיוונם של אי אלו מהלומדים, הרי שזילות-מה עלולה לקנות שביתה בליבנו. ושומה עלינו בעת הזאת להכשיר עצמינו לקבלת התורה בתוספת יקר וגדולה לעמלי תורתנו הק', וכדברי מו"ר בפתיחה שעבודתנו בעידן זה לכבד ת"ח מעל ומעבר לרגשות האישיים שלנו.

סיפור / א. ברזל

עיני אל ההורים

ארבעים הוא מספר מכובד, עגול ויפה, והורי היקרים זכו לחגוג את יום הנישואין הארבעים שלהם בשמחה, באושר ובנחת ממשפחתם הפרטית-נרחבת. עבורנו, הילדים, הייתה זו הזדמנות לארגן מסיבת הפתעה. זה התחיל מרעיון שאי מי 'זרק' לאוויר, נתקבל בעליצות ובברכה, והמשיך לדהור לעבר הפקת ענק שרק משפחה כמו שלנו יודעת להנפיק.

בשלב די מוקדם גילינו, אני, אחי ואחיותי, כי המושכות ניטלו מאיתנו בידיים צעירות ומנוסות (…) פי כמה משלנו. הנכדים הבוגרים חילקו ביניהם תפקידים ואזורי פעולה ורמזו לנו בעדינות שרק לא נפריע… היו להם כיוונים מפתיעים בכל הנוגע למתנה עבור סבא וסבתא, שילובי צבעים מסעירים בשולחן האוכל ובבר, וגולת הכותרת: "מצגת". "היום אין דבר שהולך בלי מצגת", הסבירו הסמינריסטיות מכל רחבי המשפחה. "אנחנו נארגן מצגת כזו שלא תשאיר עין יבשה" – הן הבטיחו, ומיד רתמו את כולנו לעזרתן. תבינו, מישהו מוסמך הרי צריך ליטול בחשאי כמה אלבומים מבית סבא וסבתא. אנו, הילדים, נוכל לספק את הסיפורים הבלתי נשכחים ביותר על הורינו, ולצייר את דמותם כפי ששורטטה מאז היותנו ילדים קטנים ועד היום, בהיותם עומדים בראש שבט משפחתי ענף.

ברצון ובשמחה. מי מאיתנו לא שש לשתף פעולה? מדי כמה ימים נקראתי להעלות זיכרונות, ספורים ואנקדוטות באוזני בנותי המסורות. כך עשו גם בנות הדודות בביתן שלהן. אלבומים ישנים וחדשים נסרקו בקפידה, גליונות עיצוב ומושגים מעולם הגרפיקה הממוחשבת ניסרו בחלל ביתנו השכם והערב,  מרחפים מאפרכסת לאפרכסת בקול רעש גדול כדרכן של בנות נעורים.  התרגשנו להיזכר בספורים ובאירועים בני עשרות שנים, לטעום טעם ילדות שכמעט ונשכח מעל השפתיים, לדפדף באלבומים נטולי צבע, להסביר לילדים "איפה אבא בתמונה". היה זה סוג של חוויה לכולנו, שותפנו גם בסיפורים שהגיעו מבני המשפחה האחרים, נזכרנו, צחקנו, דמענו. זה היה כמו לקרוא ספר ישן וטוב ולהתרפק מחדש על דמויות אהובות.

היום הגדול הגיע.

הרגע בו נכנסו ההורים אל האולם מבולבלים ונבוכים בתחילה, מופתעים עד עומק הנשמה ונסערים בהמשך, ושטופים בדמעות ובחיוכים לבסוף – היה רגע ארוך ובלתי נשכח. איחלתי לעצמי לזכות ולהגיע לכך בבוא העת, להודות על משפחה יפה ומלוכדת ברגעיה הקרובים מתוך מקום של נחת יהודית אמיתית.

תורה של המצגת הגיע.

רותקנו אל מקומות הישיבה. אלו דברים שאפשר לעשות היום!  הייתה כאן הפתעה לכולנו: הנה הבית הישן של סבא וסבתא שלנו, הורי אבא, והנה המטבח הזעיר בביתם של הורי אמא. מנגינה חרישית כובשת את האוויר ומשלימה אוירה ההורים בקטנותם – כתוביות מלוות כל תמונה ותמונה, מספרות סיפור חיים שלם, שמחת נישואין, הילדים נולדים – אנחנו בעצמנו ילדים בבית ההורים. מסיבת חומש והדלקת נר חנוכה, מסיבת סידור בכיתה א' ובר מצוה לחיים, אחינו הבכור… איני יודע מתי היה הרגע בו העפתי מבט לעברם של אבא ואמא שיחיו. הופתעתי, מוכרח להודות. הופתעתי והתאכזבתי. אמנם, חיוך היה שפוך על פניהם, אבל… איך לומר, היה נראה שהם צופים במצגת שאינה קשורה אליהם, במשהו מעניין ונחמד ותו לא. לא יכולתי להתרשם שהם נסערים או מתרגשים באופן מיוחד, מתרפקים על זיכרונות ועל מראות. לא, ממש לא.

חזרתי לצפות ולהאזין בעצמי. חרוזים חמודים תארו את אווירת ערב פסח בבית בו גדלנו, ושורות נמלצות יותר ספרו על סיום הש"ס שערך אבא לפני כעשור עם חבריו לשיעור "הדף היומי". סופר שם על הורים מתמסרים בלי גבול לבריאות הילדים (אמא סוחטת תפוזים וכולנו סביבה), אבא העושה לו רב בכל הקשור לחינוך הבית (אבא במעונו של אחד מגדולי הדור שכבר הלך לעולמו) וילדים שחונכו לשקידה ולהצטיינות בדרכי נועם (זאב ואני מקבלים תעודות הצטיינות מהמנהל של הת"ת). רגעים כל כך יפים, באמת, נותנים הצצה לחיים משותפים בני ארבעים שנה, שבעה ילדים ויותר מחצי המאה נכדים, אז למה אני רואה את אמא עונה לשיחה בנייד שלה? ואבא נוטל פרוסה נוספת של פשטידה ומחמיא לדינה אחותי על טעמה? מדוע הם לא בדיוק מרוכזים במה שנרקם מול עיניהם באהבה ובמקצועיות רבים כל כך?

תם הערב.

בחלקי נפלה הזכות להשיב את הורי את ביתם. הם הודו לכולנו בחום ובהתרגשות, עוטפים את כולנו באהבתם ובתודתם. מיד בתחילת הנסיעה פנתה אימי אל אבי בקול ששביעות רצון משמשת בו עם נימת השלמה: "יש דברים שהם לעולם לא יבינו, הילדים שלנו, נכון, אריה?" בחוש נסתר הרגשתי שהמילים מכוונות גם לאוזני. אבי אמר: "הם לא יכולים להבין, רק כשהילדים שלהם עצמם יכינו עבורם מצגת, אז הם יבינו". נימת גאווה הייתה בקולו החזק של אבא. "למה אתם מתכוונים?" שאלתי מבעד למראה, באמת הסתקרנתי. ההתרשמות שלי מהם בזמן הקרנת המצגת לא היתה מוטעית, אם כן.

"יש דברים שמצגת, יפה ככל שתהיה, לא יכולה להראות" – כך אבי. אפשר להראות את הבית המתמלא בילדים צוהלים – אי אפשר לראות את הקושי והמאמץ הכרוך בזה. אפשר לראות מסיבות ואי אפשר לנגוע בקצה הקצה של דאגה לילד בריא, ובוודאי לא ילד חולה.

אפשר לראות אתכם מצטיינים בחיידרים – כעת היה תורה של אמא – אבל לא לדעת אלו נדודי שינה כרוכים בהבאתו של כל אחד מכם למקום הזה. ושמחה בבית, ותפקוד מושלם, וסיומי ש"ס – כל אלו רגעים שנבנו בינינו בשותפות ובמסירות, בקושי ובמאמץ, במשך ארבעים שנות נישואין, האם יש מצגת שתוכל להראות כל זאת והרבה הרבה הרבה יותר מכל זאת?"

לא הייתי צריך לענות על השאלה. אנחנו בעצמנו, הילדים ובני משפחתם, חווים זאת בעצמנו, הלא כן? אני, ורעייתי, כהורים לילדים גדולים וקטנים, חיים את הדבר הזה יום יום. אולי כשרואים מצגת, מבינים שבעצם אין קשר בינה לבין החיים האמיתיים, ותסלחנה לנו הסמינריסטיות הנהדרות. אתם הקוראים, בוודאי יודעים זאת מביתכם הפרטי: התהליכים רבי ההשקעה העומדים מאחורי כל הצלחה בחינוך של ילד, בהתקדמות של ילדה. החיים  המתחילים באושר ובחיוך בנקודת הפתיחה של המסלול, וממשיכים בדרך נפתלת, בטיפוס על הרים וכמעט החלקה בגאיות, בינות לנופים עוצרי נשימה… יש מצגת שתוכל להראות כל זאת, והרבה הרבה הרבה יותר מכל זאת? מצאתי עצמי חוזר על שאלתה של אימי, והתשובה הייתה לי ברורה.

בשבילך / נעמה

אלייך, חברה.

כאשר שואלים מישהו כמה ימים היום לעומר, והוא טרם ספר, איך יענה? "אתמול ספרו כך וכך". בצורה כזו יוכל אחר כך לספור בברכה. ההלכה הזו עוררה את תשומת ליבי לחשוב על כך שמה שהיה נכון לאתמול, לא נכון כבר להיום. מה שנכון להיום, לא יהיה כבר נכון למחר. ולא רק בעומר נכון הכלל הזה.

אנחנו מסתכלים, לעיתים קרובות, על עצמנו ועל אחרים, וקובעים כל מיני דברים: אני רגישה מאד, בני עצל, בתי מפונקת מדי, בעלי לא מספיק מתחשב, אחותי מדקדקת דקדוקי עניות, גיסי קמצן, תלמידותי לא אוהבות להקשיב, שכנתי מטרידה, הבוס שלי קשוח, חברתי לעבודה קנאית, וכך הלאה. ליד כל הסתכלות כזאת, גם אם ברור לנו כשמש שהיא נכונה ומשקפת מציאות, כדאי להוסיף במחשבתנו את המלה הנהדרת 'עכשיו'.

כן, עכשיו!

עכשיו, ברגע זה אני רגישה מדי. אבל העולם נע כל הזמן ואנחנו יחד עמו. מצבי הרוח מתחלפים, היכולות מתרחבות, ההבנה מעמיקה. כל הזמן חלים שינויים פיזיים, אנו חומדים וחווים דברים שמשנים אותנו, וגם משפחתנו עוברת שינויים שמניעים אותנו. עונות מתחלפות, ממשלות נופלות וקמות, רוחות נושבות וגשמים יורדים, כינרת עולה ויורדת ושריפות פורצות ומכובות. השם מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית, וגם בתוך כל יום – הוא מוליך את כדור הארץ ומצמיח ומניע ומניד ומחליף את הזמנים ומסדר את הכוכבים ואת האנשים בסדרים חדשים ומגוונים. כל המערכת הזו משפיעה עלינו, ועל כן גם אנו וכל מי שסביבנו משתנה כל הזמן.

עכשיו אני רגישה מדי. יתכן שבפעם הבאה שיעירו לי, אהיה פחות רגישה. אמצא בי כוח להתמודד עם ההערה, ולא לקחת אותה באופן אישי. עכשיו בעלך לא מתחשב. אולי בערב הוא יתחשב, אולי בשבת הוא ישים לב למה שבדרך כלל אינו שם לב, ויגלה התחשבות. עכשיו גיסך קמצן. אולי בקניות לחג הוא יפתיע את אחותך בנדיבותו. אפשר שאי מי יתנהג אליו בנדיבות, וכך תתעורר הנדיבות שבו. עכשיו הבוס שלך קשוח. אולי בסוף החודש הוא יתרכך. יש כל כך הרבה דרכים שבהן יכול לבוא רוך לליבו של אדם. עכשיו חברתך לעבודה קנאית. אולי מחרתיים או בקיץ היא לא תקנא, ותפרגן לך את הצלחתך. קנאה מתפוגגת באיזה שלב, רק שעכשיו היא עוד לא התפוגגה. עכשיו תלמידותיך לא אוהבות להקשיב. אולי בשיעור הבא הן תתרכזנה יותר, אפשר שבפרשה הבאה הן תגלינה יותר התעניינות, אולי חילוף המקומות יטפח בהן הקשבה.

עכשיו! מלת פלאים, הא? מה שאנחנו רואים או מבינים נכון לרגע זה, למצב זה, לתנאים ולנסיבות אלו. והיות שהמצב ישתנה עוד רגע קט, גם מה שראינו והבנו – יתכן שישתנה. ואם לא, אז זה שוב יהיה נכון רק לרגע ההוא. אחר כך יוכל לחול שינוי.

אנחנו רגילות לעבור כל כך מהר ממצב זמני ועכשווי להגדרה קבועה. ראינו שמישהי מקנאה, זה לא אומר שהיא קנאית. התרשמנו שחסרה לנו סבלנות, זה לא אומר שאנו חסרות סבלנות. התופעות חולפות ובאות. אפשר לראות את עצמנו כהתרחשות, לא כשם עצם. כל אדם הוא התרחשות, תהליך, בכל רגע מחייו. השינויים האלו נעשים בנו, ברצוננו או לא ברצוננו, הם מניעים אותנו כל הזמן, מנקודה לנקודה, בתוכנו ומחוץ לנו. ולכן, כל מה שנכון – נכון רק עכשיו. כדאי להתרגל להוסיף את המלה הזו.

חושבת עלייך, עכשיו…

נעמה

תגובה לקוראים מגיבים

לאור התגובות הרבות שקיבלנו אודות המאמר שפורסם בגליון מס' 15 על קמפיין החרד"קים (שאת חלקן פרסמנו), ומספר פניות שקיבלנו בבקשה שנבהיר באופן ברור מהי עמדתנו ביחס לשירות בצה"ל, שירות אזרחי וכדומה, ראינו לנכון לכתוב מילים ספורות בעניין.

א. מטרתו היחידה של ארגון 'חלקי בעמלי' היא להרבות תורה בקרב החרדים העמלים לפרנסתם, זאת על ידי הקמת בתי מדרש, שיעורי תורה, והוצאת גליון שבועי. אין לנו כל מטרה אחרת – לא מוצהרת ולא נסתרת.

ב. ארגון 'חלקי בעמלי' רואה את עצמו – ואת הציבור הגדול של החרדים העמלים לפרנסתם – כחלק בלתי נפרד מעולם התורה וערכיו. אדם המעוניין להתפרנס בכבוד אינו אמור להתנתק מהעולם הנפלא של לומדי התורה. אם יש מי שמנסה לנתק בין עולם התורה ובין החרדים העמלים לפרנסתם או החרדים עובדי ה' הנאלצים מכל סיבה שהיא לעמוד בדרישות חוק הגיוס, אנו רואים זאת כטעות חמורה ומזיקה שחובתנו להילחם בה. כבודם של יוצאי הישיבות הקדושות החרדים על דבר ה', חייב להישמר בכל מחיר גם אם הם יצאו לעמל החיים ואינם חובשים את בתי חיינו – היכלי התורה. שייכותם החברתית של אלו לעולם התורה חייבת להיות מועצמת בכל דרך אפשרית.

ג. 'חלקי בעמלי' מנוהל ומודרך על ידי רבנים ואישי חינוך השייכים בכל הווייתם לעולם התורה ומנהיגיו שליט"א, מכירים מקרוב את עולמם של ציבור החרדים העמלים לפרנסתם, ופועלים בהכוונתם של גדולי ישראל שליט"א.

ד. שירות צבאי או אזרחי כשלעצמו, במידה ואינו פוגע בלומדי תורה או באורח החיים היהודי-תורני, אינו דבר פסול כלל ועיקר. רבים מבני הציבור החרדי שירתו ומשרתים בצה"ל והדבר אינו מבדל אותם או מרחיק אותם מקהילותיהם או מעולם התורה שבו צמחו. אדם צעיר העובד לפרנסתו ואינו מקבל פטור של "תורתו אומנותו", צריך להתייעץ עם רבותיו בכל הנוגע לחובתו החוקית בשירות הצבאי והאזרחי. ישנם מגדולי ישראל האוסרים שירות צבאי ואזרחי מכל וכל, אך ישנם מגדולי ישראל ומנהיגי העם שאינם רואים בכך פסול, כל עוד אין מדובר על תלמידי ישיבות ההוגים בתורה, וכל עוד השירות מתבצע במסגרות ייעודיות המותאמות לאופיו של הציבור החרדי.

ה. מיותר להבהיר כי ארגון "חלקי בעמלי" אינו רואה עצמו כ'מאן-דאמר' בסוגיות הציבוריות העומדות על הפרק, ואנו הולכים בנאמנות וביראה אחר הנהגת רבותינו מרנן ורבנן חברי מועצות גדולי התורה שליט"א.

אנו תקווה שהדברים הובהרו, ונביא בכל פעולותינו אך ורק תועלת וריבוי כבוד שמים.

בברכה

המערכת

מה שחיפשת / מדור אינפורמטיבי

הרצאה ליום העצמאות

>>> הרצאתו המעניינת של הרב מרדכי נויגרשל העוסקת בליבון סוגיית יום העצמאות, מתאימה ואקטואלית, ניתנת לצפייה באתר 'בינינו' http://www.beinenu.com

רשמו בלשונית החיפוש את המילים "יום העצמאות תשסט", התוצאה השלישית מתוצאות החיפוש היא ההרצאה המדוברת – שעה של תענוג אינטלקטואלי ותורני שיעניק לכם מבט יהודי על אירועי זמננו.

>>> הרצאה קצרה יותר ומרתקת לא פחות, בסגנון אחר, היא הרצאתו של הרב ישראל מאיר לאו, גם היא באתר 'בינינו' והיא עוסקת בהתבוננות בחסדי ה', בראיה היסטורית ואקטואלית, ובחצי הכוס המלאה. רשמו בלשונית החיפוש "הרב ישראל מאיר לאו" ודפדפו בתוצאות עד שתגיע להרצאה "ויתבוננו חסדי ה'".

הפן הרוחני של ספירת העומר

>>> 25 דקות של תוכן שילווה אתכם בכל ערב בשעה שאתם סופרים את ספירת העומר. את הרצאתו של הרב דודי ברוורמן תוכלו למצוא באתר 'הידברות' http://www.hidabroot.org לאחר שתרשמו בלשונית החיפוש את המילים "הפן הרוחני של ספירת העומר".

שעשועון לשולחן שבת

>>> מדי שבוע מופיע באתר 'אש התורה' שעשועון מרתק ומחכים על פרשת השבוע לכל המשפחה. מומלץ להדפיס ולהשתמש ליד שולחן השבת!

היכנסו ל'אש התורה' http://www.aish.co.il ולחצו על 'פרשת השבוע', דפדפו במאמרים על הפרשה עד שתמצאו את השעשועון המעניין.

גליון 16 – כל המדורים ברצף

מאמר המערכת

התזכורת היומית של בן החורין

יום, ועוד יום. מספר ימים נוספים הופכים לשבוע. שבוע ו… שני שבועות, תשעה וארבעים יום שהם שבעה שבועות של הכנה לקראת חג מתן תורה. שבעה שבועות המורכבים מתשעה וארבעים ימים בודדים. תשע וארבעים פסיעות של חירות, של טיפוס המוביל אותנו אל הפסגה. כל יום, כל פסיעה עם המשמעות המיוחדת שלה. כדי לקבל את התורה נדרשים תשעה וארבעים ימי הכנה, שכל אחד מהם מעניק קומה נוספת של יהודי המתכונן למעמד הר סיני הפרטי שלו.

זה יכול להיעלם ולא להיות מורגש, מלבד מלמול מהיר של הספירה בכל ערב. אך זו יכולה להיות התכוננות גדולה המתחילה מיציאה לחירות ומסתיימת בקבלת עול. ארבעים ותשעה מדרגות המובילות מן העבדות אל התהוות חדשה של ממלכת כהנים וגוי קדוש. תהליך של התעלות מדורגת שאין בה קפיצות מיותרות, אך גם לא נסיגות לאחור.

מהי החירות?

בערב חג הפסח קיבלנו, או שלחנו לידידים, קרובים ומכרים, איחולים לבביים של חירות, "שנצא לחירות". פסח, חג החירות, נתפס בצדק כחג שבו כל אחד יכול לצאת לחירות כלשהי. אך מהי אותה חירות? ממה אנו רוצים להיות משוחררים? למי אנו משועבדים ומה יש בה בחירות הזו שכולם מדברים עליה?

החירות הנכספת הזו היא צורת חיים שמשוחררת מכל שעבוד או מפריע לבחור בטוב. השאיפות שלנו והרצונות הטובים נתקלים כל העת במחסומים ומעצורים. דאגות, יצרים, קשיים, לפעמים זה האגו שלנו שחוסם אותנו מלהתקדם למקום בו אנו רוצים להיות. החירות היא הפריצה של המחסומים הללו ויכולת המימוש של הרצונות שלנו להיות טובים יותר. החירות היא גם השחרור מהדעות המוקדמות שלנו על עצמנו הלוחשות לנו ללא הרף שאיננו יכולים, שאיננו מסוגלים. זוהי החירות.

לממש את הכח

בחג הפסח שעבר עלינו יצאנו לחירות. אין זה אומר שמעתה ואילך ייעלמו הקשיים, יתבטלו היצרים והאשראי בבנק כבר לא יציק. זה אומר שהשפעתו הרעיונית והסגולית של החג העניקה לנו כח להתמודד עם המחסומים הנפשיים הללו, היא יצקה בנו יכולת נפשית להאמין בעצמנו ולהתקדם למרות הקשיים, לממש את השאיפות שלנו לטוב למרות המעצורים שבדרך.

יכולת זו שניתנה לנו בחג החירות, מתנה זו, זקוקה עתה לעבודה מעשית שתוביל אותנו אל חג מתן תורה. ימים אלו של ספירת העומר הם ימים בהם האדם המשוחרר בונה לעצמו תוכנית מעשית, כיצד הוא רואה את עצמו מתקדם, באיזו נקודה הוא מעוניין ליצור שינוי, מה ואיך הוא עושה כדי לממש את כח החירות שניתן לו בחג הפסח.

עבור כך יש לנו תזכורת יומיומית. היום תשעה לעומר… היום עשרה לעומר… היי, כבר שבועיים חלפו… אנחנו מתקדמים – מזכירה לך הספירה. יום נוסף חלף, מה היה ביום הזה? מה רכשתי בשבוע החולף? האם בניתי בו את התוכנית האישית שלי? האם נכנעתי לשעבוד הישן, להרגל, לחוסר שימת הלב, או שהיום חל בי איזה שינוי קטן לטובה?

אכן, אין זה פשוט כל כך לבנות בתוך מרוצת עמל החיים תוכנית אישית של התקדמות יומית. אך אם נשב עם עצמנו ברגע של שקט פנימי (או אפילו נתייעץ על כך עם מדריך רוחני אישי שמומלץ שילווה את חיינו…) נוכל למצוא כמה אתגרים רוחניים שנרצה מאוד לעמוד בהם עד מתן תורה, ונייחד את זמן ספירת העומר היומית לחשיבה ממוקדת אודות מאוויינו הרוחניים. בזמן זה, נזכור ונעמיד מול עינינו את "כח החירות" שזה עתה מילא את ליבנו כש"יצאנו ממצרים", בחג החירות האחרון שעבר עלינו לטובה.

או אז, כשניצוק תוכן מעשי לחירות שלנו ונממש אותה, נוכל להגיע מוכנים לחג השבועות הקרוב, ולזכות לאורה של תורה הקובעת את החירות בליבנו לגמרי.

דבר העורך

את הסיפור הבא שמעתי מחבר קרוב. "אתה חייב לכתוב את זה" – הוא הבהיר לי לפני, באמצע ואחרי הסיפור.

כל הפסח, מספר לי החבר, הסתובבתי עם תחושה של חוסר. נכון, ליל הסדר היה יפהפה, המון נחת מהילדים, חול המועד ממש נחמד, מפגשים משפחתיים, טיולים, גם שמעתי שיעור או שניים במהלך החג, הכל לכאורה מוצלח, אבל כלום לא מילא אותי, את הנפש. החג, החג עצמו, פסח עם כל העומק שלו כאילו חלף עבר לידי כשאני רק שומע את שריקת הטיסה שלו ליד אוזני.

ניסיתי, אוהו כמה ניסיתי. פתחתי ספרים מכל הסוגים, ספרים על החג וספרים על יציאת מצרים. למדתי את הפרשיות בחומש של יציאת מצרים וקריעת ים סוף. ניסיתי הכל, הלכה ואגדה, ליטאים וחסידים, וכלום. הרגשתי איך הפסח בורח לי בין האצבעות ונעלם כאילו לא היה כאן מעולם.

בשביעי של פסח התסכול שלי כבר החל להציק ממש, להרגיז. זהו, זה נגמר. נחכה לסיבוב הבא. הלכתי להתפלל מנחה אחרונה של חג כשאני מדוכדך וקצת כועס, על עצמי או על כל מי שאפשר להאשים. בחזור מהתפילה, כשנותרו עשרים דקות עד השקיעה, אני פוסע לעבר ביתי לאכול את סעודת הפרידה מהמצה, כנהוג במשפחתנו, ובדרך ישנו שטיבל חסידי, לא גדול, שהתאספו בו באותה שעה המתפללים לסעוד את סעודת הפרידה מהחג, ואני, ליטאי בן ליטאי, נעמדתי על רגל אחת להקשיב לדברים שנאמרו שם על ידי נואם שאינו מוכר לי.

לא משנה מה בדיוק שמעתי שם, מה שמשנה הוא שבעשר הדקות האחרונות של הפסח נדלק בי הניצוץ, הובערה האש בנשמתי, ה'פסח' חדר ללבי והחיה את נפשי. היה לי פסח.

"תכתוב", הוא אומר לי, החבר, "תכתוב שבעשר דקות אפשר להרוויח חג שלם, שאי אפשר לעולם לדעת מה דבר תורה קצר יחולל בליבך". "תכתוב", הוא אומר, "שכל אחד צריך לחפש את הדיבורים בסגנון שמתאים לו, ולא לחפש את המטבע מתחת לפנס". אז כתבתי.

תגובות, הערות ועצות, מתקבלות בשמחה בדוא"ל: helki.baamali@gmail.com

קיץ בריא לכולנו

לשולחן השבת

חסד לאנ"ש בלבד

אחד העופות המנויים בפרשתנו ברשימת העופות האסורים באכילה, זו החסידה. אנו יודעים ששמות בעלי החיים בלשון הקודש אינם מקריים, מי שהעניק לבעלי החיים את שמותיהם היה אדם הראשון, פסוק מפורש הוא בפרשת בראשית: "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה", וקריאת השמות חכמה רבה הייתה בה, כפי שביאר הרמב"ן, שכאשר העביר הקב"ה את כל בעלי החיים לפני אדם הראשון, הוא הכיר את טבעם וקרא להם שמות הראויים להם לפי אופיים וטבעיהם.

ואכן, במסכת חולין אמר רבי יהודה: למה נקרא שמה חסידה, מפני שעושה חסידות עם חברותיה, ופירש רש"י מהי החסידות של החסידה, שהיא מחלקת את מזונותיה לחברותיה. נראה אם כן שלחסידה יש אופי מיוחד במינו, שונה מרוב בעלי החיים. היא אינה שומרת לעצמה את המזון שהיא מוצאת, אלא משתפת את חברותיה בשלל.

האופי הבעייתי

ואופי זה מעלה תמיהה גדולה. הלא בביאור טעם האיסור לאכול בעלי חיים שאינם כשרים כתבו רבותינו הראשונים יסוד גדול, והוא שבעלי החיים שנאסרו באכילה הם בעלי אופי אכזרי ורע, ובכדי שיתעלה היהודי ולא תיפגם עדינות נפשו ואצילותו של עובד ה', נאסרה האכילה של בעלי חיים אלו, וכפי שדרשו חז"ל את הפסוק "ונטמתם בם" – שהמאכלות האסורים מטמטמים את ליבו של האדם. מדוע, אם כן, נאסרה החסידה בעלת האופי המתחסד באכילה? מהו האופי הבעייתי שלה שמחמתו היא אסורה באכילה?

דבר זה נוכל להבין כאשר נדייק את דברי רבי יהודה, שהחסידה עושה חסידות עם חברותיה. החסידה אמנם אינה שומרת את מזונה לעצמה, אך גם אינה מעניקה אותו לכל מי שזקוק לו. היא שומרת את המזון לחוג המצומצם של החברות הקרובות. אלו, האליטות, יזכו להשתתף בסעודתה ולאכול משללה. השאר – שירעבו. הרחמים של החסידה מצטמצמים לחברות שלה בלבד, ואינם מכוונים כלפי כל מי שראוי לרחמים.

רחמים או כיתתיות?

ועדיין, הדבר טעון ביאור. אמת, היא מעניקה רק לחברות, אופייה אינו מושלם ואת חסדיה היא גומלת רק לקרובות לצלחת. אך האם התנהגות זו היא מידה רעה כל כך, שמחמתה נאסרה החסידה באכילה? האם חסד לחברים קרובים בלבד הוא דבר שלילי?

כאן טמון יסוד חשוב, דק ועמוק. יכולים להיות שני בני אדם גומלי חסדים, אצל האחד ינבע החסד מתכונה חיובית ואצל השני ינבע אותו חסד מתכונה שלילית. אדם העושה חסד עם כל מי שנזקק לכך, מעשיו נובעים מרגישות אנושית, מלב רחום, מעין טובה. קשה לו לראות אדם במצוקה והוא נרתם לסייע לו. זוהי תכונה חיובית ואצילית, ואדם כזה הולך בדרכי ה' – מה הוא רחום אף אתה!

אך אדם הגומל חסדים רק לסביבתו הקרובה, רק לחוג או לעדה אליהם הוא משתייך, מוכיח בזה שמעשי החסד שלו אינם נובעים מרחמים, אלא אדרבה מכיתתיות והשתייכות מגזרית צרה, שהרי הרחמים אמורים לפעול גם כאשר הנצרך לסיוע הוא בן חוג או עדה אחרים. חסד כזה, לא רק שאינו מלמד על תכונות טובות, אלא להיפך, הוא מלמד על מבט צר ופלגני, המסווג את בני האדם לפי השתייכותם החברתית, ולא מרחם על האדם באשר הוא. חסד כזה, הוא חסדה של החסידה, ההופך אותה לעוף טמא האסור באכילה.

טיפ לשבת

דברי תורה הנאמרים ליד שולחן השבת, טעם מיוחד יש להם. אם הם גם עוסקים בפרשת השבוע, מעלה יתרה זו בודאי מוסיפה נופך רוחני לסעודה. ואכן, רבים מקפידים שלא לעבור את סעודת השבת ללא רעיון קצר על הפרשה, המותאם לגילם ולרמתם של השומעים שסביב השולחן.

אך יש משהו יותר מזה. כאשר ילדי המשפחה אומרים דברי תורה ליד השולחן, יש בזה מעלות מכל הכיוונים. מלבד עצם דברי התורה הנשמעים, הילדים מרוויחים מכך כמה דברים. ילד שאביו מבקש ממנו ביום חמישי או בערב שבת להכין "משהו על הפרשה", הדימוי העצמי שלו מתחזק, הוא נוכח לראות שההורים בוטחים בו וסבורים שהוא ראוי לשאת דברי תורה למשפחה כולה. על ידי אמירת דבר תורה קצר, ילדכם גם יתרגל לשאת דברי תורה ברבים, דבר שהוא קנין עוצמתי לכל החיים. מלבד זאת, כאשר הוא יאמר את מה שהכין, וההורים יקשיבו בתשומת לב, יחמיאו וישבחו, הביטחון העצמי שלו יגבר. ועוד לא אמרנו כלום על הנחת שלכם, ההורים…

ולפעמים, הילד הכין בחפזה, או שכח מה שהכין, והוא טועה תוך כדי אמירתו. כאן התפקיד של ההורים הוא לשתוק, לא להעיר, לא לתקן. להניח לו לסיים, ולהחמיא לו. לא תמיד זה קל, לפעמים קשה לשתוק, אך זהירות! זה יכול להרוס הכל, גם את הדימוי העצמי, גם את החשיבות שבנשיאת דברי תורה ברבים וגם את הביטחון העצמי שלו. רק לאחר שיסיים, או לאחר הסעודה, ניתן לומר לו ביחידות (!) "בודאי התכוונת ל… נכון?".

הלכה למעשה / הרב ארי מור

חמץ לאחר הפסח

שאלה:

האם מותר לקנות בחנויות ה"דיוטי פרי" (duty free) בימים אלו שאחר הפסח, או שקיימת בעיה הלכתית בגלל חמץ שעבר עליו הפסח?

תשובה:

מותר לקנות בחנויות "דיוטי פרי" בחו"ל שבבעלות גויים. אך חנויות בארץ שהן בבעלות יהודית, אם נמכר בהן חמץ בימי הפסח יש להימנע מלקנות בהם אם אפשר, אפילו אם יש להם תעודת מכירת חמץ, ובמקומות שאין בהם תעודת מכירת חמץ אסור לקנות מהם.

המקורות בהרחבה:

אסרו חכמים לאכול וליהנות מחמץ שעבר עליו הפסח והיה ברשותו של יהודי שלא קיים בו את מצוות הביעור. אמנם חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח אינו אסור כלל, כיון שאין מוטלת עליו חובת ביעור. ולכן נהגו לעשות "מכירת חמץ" לפני פסח לנכרי, ועל ידי כך אין בו חובת ביעור. לפיכך חנויות של נכרים מותר לקנות מהם חמץ לאחר הפסח, אע"פ שאותו חמץ היה ברשותם כל ימי הפסח, ובכלל זה חנויות הדיוטי פרי בחו"ל.

חנויות השייכות ליהודים, או שיש להם זיכיון מאת חברה נכרית אבל המפעילים יהודים, אם עשו מכירת חמץ קודם הפסח מותר לקנות מהם אחר הפסח, וצריך לבדוק שיש להם תעודת מכירת חמץ.

אמנם כל זה בחנויות שבימות הפסח לא מכרו חמץ, אבל חנויות של יהודים שמכרו חמץ בימי הפסח, למשל "וויסקי" "וודקה" וכדומה, אע"פ שחלק מן הפוסקים מתירים וסוברים שהחמץ שנמכר בימי הפסח הרי הוא כגזל מן הנכרי ואינו מבטל את המכירה שנעשתה, ולכן שאר החמץ שבחנות אין בו משום חמץ שעבר עליו הפסח. מ"מ הרבה מן הפוסקים סבורים שמכירה זו אינה מועילה כלל, שהרי עיקרה של מכירת חמץ הוא גילוי דעת שהמוכר אינו רוצה בחמץ, ואם הוא מוכר חמץ בפסח מעשיו מוכיחים שהמכירה בטלה, וממילא יש בזה איסור "חמץ שעבר עליו הפסח" למרות שיש להם תעודת מכירת חמץ.

ולכן מן הראוי, אם אפשר, יש להימנע מלקנות בחנויות שבבעלות או בזיכיון יהודי שמכרו חמץ בימות הפסח, אפילו אם יש להם תעודת מכירת חמץ. ומקומות שאין להם תעודת מכירת חמץ אין לקנות בהם כלל.

חשוב לדעת! בחנות הגדולה של "ג'יימס ריצ'רדסון" אסור לקנות חמץ, ובכלל זה וויסקי וודקה וליקר כיון שהוא חמץ שעבר עליו הפסח.

מדברים חינוך / הרב שלמה ברוך בלוי

עזרה בבית

שאלה:

במשפחתנו ברוכת הילדים, מתעורר מדי פעם ויכוח מי יעשה מה. הילדים נדרשים להושיט יד לעזרה והם לא ממש מעוניינים בכך. הדברים האלו מעייפים אותנו כהורים, ואנו רוצים לנצל פינה זו ולשאול: איך מחנכים את הילדים לעזרה ולרצון טוב לעזור?

תשובה:

ראשית, עצם הויכוח על התפקידים, למרות שהוא לגיטימי ומובן לגמרי, מעיד על חוסר בהירות במטלות של הבית בעיני הילדים. נוצר מצב האומר, שיש הבדל בין באי הבית – יש כאלו שנושאים בעול, ויש שפטורים הימנו. ההתמקדות צריכה לבוא בכיוון הזה.

זה לא סוד, שאנשים אינם אוהבים לעבוד! אין כך בעיה מהותית מעבר לטבעו העצל של האדם שואף המנוחה. רק דבר אחד ויחיד יכול לדרבן את האדם להתרומם מרבצו ולהתחיל לפעול: המניע… לכל אחד מניע משלו, למה הוא קם בבוקר, ומדוע הוא עמל כל כך… לעולם לא נמצא אדם שפוי שיעבוד סתם כך… גם מי שעבודתו היא חייו ובריאותו, הרי שהם – החיים והבריאות שלו – המניע של הפעילות שלו.

כאשר עצם העובדה שאמא ביקשה – אינו מניע מספק, הרי שנכשלנו כבר בתחילת הדרך. אך כיון שמדובר בנערים רכים בשנות הבניין שלהם, עלינו לחדול מלשפוט אותם על אי כיבוד האב או האם, ולמצוא את הדרך היעילה שתגרום להם להתרגל לעזור בבית.

למה אנחנו מנקים את הבית? למה אנחנו מטפחים ומייפים אותו? רק סיבה אחת יש לכך – הוא שלנו! אנו חשים שבכך אנו מהנים את עצמנו בלבד, ולא עושים טובה לאף אחד. מאותה סיבה יעזרו גם הילדים, אך ורק כאשר הם יחושו שהבית הזה הוא שלהם, שהם שותפים פעילים לאותה סוגיה שנקראת עבודה בבית.

צריך להחליף את המושג של "עזרה בבית", למושג של "שיתוף בבית". אם יכונסו כל הילדים, וידונו באורח חפשי ובוגר על השיתוף בבית, ועל כך שמי שמרים יד לפעילות השוטפת אינו עבד או  "פראייר" של אף אחד, אלא עושה את חלקו בשותפות – הגישה תשתנה, וגם יהיה להם יותר קל לעבוד.

כשהאווירה בבית תשתנה, יושביו יהיו שמחים יותר, ויהיה להם יותר קל לצאת מהקטנוניות של "אני כבר עשיתי הוא עוד לא עשה"… היצירתיות של ההורים לא צריכה להתמקד רק בכפיית הנהלים הברורים, אלא יותר ויותר ביצירת האווירה המשתפת, השמחה והאוהבת.

אנו אוהבים את הבית שלנו לכן אנו מנקים אותו. אנו שמחים לשהות במשפחתנו לכן אנו מורידים מהשולחן… ככל שהאמרות הללו לא תהיינה סיסמאות בלבד אלא דרך חיים, יחליפו ניצני ההבנה את הויכוחים העקרים שלא נגמרים. בבית שלנו שמחים לעזור… ידווחו הילדים בעצמם.

האמת היא שבכל עסק שבעולם, יש הבדל בין מנהלים היודעים להפוך את העובדים לשותפים, לבין אלו שעושים במו התנהגותם את הפועלים לנתינים ממורמרים. את הרווח יקצרו רק אלו הראשונים, המבינים, כי בני אדם, ללא הבדל של מעמד… לא אוהבים להיות רמוסים ונכנעים. אנשים אוהבים להרגיש שותפים – זה סוד ההצלחה.

גם בבית, העסק המשפחתי הגדול הזה, אפשר להצליח יותר, הרבה יותר, אם הילדים ייהנו מהשותפות… ירגישו שהמטבח הוא שלהם, שהסלון הוא חלק מהם, וצרכי הבית הגדולים והקטנים הם צרכיהם ממש. אפשר להשתמש בתורנות, מותר לעשות מבצעים, ניתן גם לגעור מעט בשעת הצורך… אבל אסור לשכוח את העיקר – צריך לנטוע תחושת שייכות ושותפות.

הגות / הרב אליהו מאיר פייבלזון

החג והשגרה

מוצאי שביעי של פסח, ממחיש מאד עיקרון חשוב ויסודי בחיינו. עיקרון זה קובע, שככל שאירועים גדולים יסעירו את חיינו, בסופו של דבר האירועים הללו יחלפו מעלינו, והשגרה תשוב לעולמנו. חג הפסח הוא בלי ספק אירוע עוצמתי, שמצליח לשנות באופן משמעותי הרבה מדפוסי חיינו, והנה ברגע אחד הוא מסתיים, וכל העניינים חוזרים למתכונתם הרגילה. כנראה החיים הם מסלול ארוך ואפור של שגרה, וההבזקים המעוררים המפסיקים את שטף האירועים הרגילים, אינם יכולים לעשות שינוי של ממש בחיים עצמם.

ילדים, בדרך כלל, מתייחסים לעיקרון הזה כאל חוק אכזרי. מדוע השגרה מנצחת תמיד? איך מצליחים ימי החול לכבוש את מקומם של החגים? אנשים מבוגרים, כך נדמה, מתייחסים אל חוק הטבע הזה, כאל חוק מבורך. סוף כל סוף שבה השגרה הנעימה. המחלוקת הזו, בין מבוגרים וילדים, נוגעת גם לשמחות משפחתיות. ערב חתונה או בר מצווה, הצעירים שבמשפחה מתמלאים עליצות, ואילו המבוגרים מקבלים את האירוע באנחה כבושה. נראה ששורש הוויכוח הוא ביחס אל האירועים הזמניים. זה נראה כאילו הילדים התמימים הולכים שולל אחרי העוצמה שבחידוש. הם כאילו מאמינים לתחושה, שהחג או השמחה, משנים את המציאות. ואילו המבוגרים בעלי הניסיון והזיכרון המפותח, כבר מכירים את טבעו של עולם, ואינם מתפתים אחרי ההבטחה שבאירוע הזמני. מי הוא הצודק בוויכוח הנצחי הזה? ואם השגרה כל כך נעימה ומבורכת, אמיתית ומרכזית, כגרסת המבוגרים, מהי התועלת באותם אירועים שפורצים לחיינו, ואינם מצליחים לשנותו?

כרגיל במחלוקות כאלה, הצדק איננו עם אחד מן הצדדים, אלא עם שניהם. לא נוכל לחזור לעולם הילדים, ולשקוע בחוויה הזמנית, כאילו הייתה נצח. כבר עברנו חגים רבים, שהסעירו ורגשו אותנו עד בלי די, ולמדנו כבר שהם מסתיימים ברגע אחד, והעולם יחזור כשהיה. אבל חשוב שנזכור, שיש צדק רב גם בתפיסה הילדית. החג, למרות שלא בא כדי לשנות את עולמנו, הוא גם לא נועד להיות אירוע חיוור ולא מרגש. הוא בא כדי להטביע מסר, בחיי השגרה שלאחריו. החגים והשמחות, שהתורה קבעה בחיינו, נועדו כדי ללמדנו פרק במשמעותם של החיים. וכדי שיפעלו את פעולתם הראויה, כדאי שניתן להם לכבוש את ליבנו, לפחות בזמן הופעתם.

אין ספק, שהחגים לא באו לשנות את החיים. הם גם לא באו להיות תחליף לשגרת החיים, שכנראה, היא העיקר והמרכז, ובה עלינו להשקיע את מירב האנרגיה שלנו. המועדים, כשמם כן הם, אירועים זמניים. אבל, הם באים במלוא עוצמתם, כדי לומר לנו משהו על השגרה. לומר לנו משהו על ערכם ומשמעותם של החיים. אולי, אם נקשיב קצת יותר למסר של החגים, השגרה הארוכה והקבועה, לא תהיה כל כך אפורה.

סיפור / א. ברזל

מה בתמונה

במקצועי אני עוסק בפענוח ציורי ילדים. זהו עולם מרתק ומסעיר, שהעיסוק בו מעניק לי המון אתגר, מאמץ מהנה וסיפוק. אני משקיע הרבה גם בלימוד ובהעשרה בענייני חינוך ויעוץ. כדי להבין מה שהציור מספר אתה חייב להיות מודע למושגים מעולם הנפש. מאפייני מצוקה, למשל, דפוסי חשיבה מעוותים, קשרים מהותיים… כשאני מפענח ציור ילדים, תמיד יש באפשרותי לתת גם רקע לכיוון הטיפולי הנדרש. אני מקיים קשרי מקצוע הדוקים עם יועצים ומטפלים רגשיים העוסקים עם ילדים, ומרגיש, מעבר למקצוע ולפרנסה, תחושת שליחות וסיוע פנימיים ומהנים.

אני יודע, יש הרבה אנשים שמתייחסים אל המקצוע שלי בביטול ואפילו בלעג. זכותם. חבל שאיני יכול, מטעמי אתיקה, להקליט כיצד נשמעת שיחה רגילה בחדר העבודה שלי: "לא האמנתי שזה כל כך אמיתי" – במגוון צורות וסגנונות. אישית איני מביע דעה בנושא כלל. הציורים ומה שהם מספרים עושים את העבודה בשבילי, אז למה להתאמץ?

הזוג שישב לפני באותו יום בשעת ערב מאוחרת, היה שייך כנראה לחלק המתייחס בביטול. נו, רק מלכתוב את שמם ביומן הפגישות עבר בי איזה רעד של התרגשות. המדובר במשפחה מאוד מכובדת בעירנו. כל אחד מהם איש חינוך בפני עצמו, והנה הם באים אלי לייעוץ בנוגע לבתם בת התשע. יפה. ידעתי מיד שהם יופתעו, ולא כ"כ יאהבו את מה שיש לי לומר.

"חני שלכם", התחלתי, "ילדה מאוד מאוד רגישה ומרגישה. היא חווה דברים ומאורעות בצורה חזקה, גם יחסית לגיל שלה וגם באופן כללי. חוץ מזה, היא עדינה ורגישה, וקשה לה לשאת פגיעה, מצוקה או מתח. הקטנה בבית, מן הסתם?" – הם הנהנו. ההנהון של האם היה נמרץ, כאילו אמרה לי: "נו, ברור. כל ילדה בת תשע היא רגישה ומרגישה, לא? מה בעצם אתה בא לחדש?". לא התרגשתי. החידוש יבוא מיד.

במילים ברורות סיפרתי להם איך חני מרגישה במשפחה שלה, שלהם. אחים ואחיות גדולים, חלקם נשואים ובעלי משפחות, והאחרים בחורי ישיבה ובנות סמינר. כולם יחד, וכל אחד לחוד, מוצא כתובת ליכולותיו החינוכיות על גבה של חני הקטנה.

כן. ברור שהיא זוכה להרבה אהבה ופינוק. אבל קיים כאן גם "חיבוק דב": איפה היית ומה עשית. ליד מי ישבת בטיול ולמה את עצובה. תוותרי לשימי האחיין התינוק ותפסיקי לבכות כמו תינוקת. הבגד הזה לא מתאים לך ועם ציבי את לא מתחברת. אכלת כבר מספיק ומותר לך לעזור להוריד מהשולחן…"

הם החליפו מבטים, ואני עברתי הלאה: "ואיפה אתם בתמונה?" בתמונה – תרתי משמע. הטיתי לכיוונם את דף הציור של הילדה. אבא ואמא עמדו רחוקים, בפינה, מצוירים רק בפרופיל בקו ילדותי מובהק.

"ההורים קצת רחוקים, עסוקים, הא?" – ניסיתי להזדהות איתם בחביבות. "כן, כמובן, הילדה זוכה לתשומת לב מרבית, אבל משהו כאן בהחלט קורא לעזרה, לחוץ, מבולבל, לא מוצא לעצמו מקום". הוא ליטף את זקנו מעשה חשיבות, היא שיחקה בעט הפרקר שבו רשמה על דף את דברי. הם לא התנגדו לי, אבל כן ניסו "להבהיר את עמדתם", כך התבטאו.

הם אמרו שבעיקרון הכל נכון, ושהיטבתי לתאר את המערכת המשפחתית שלהם (אלו מילים חגיגיות!). אבל… ובכן, משהו כאן אולי לוקה בהקצנה יתרה. הם אמנם עסוקים מאד ויש להם "בית של גדולים", ועדיין – כיצד כל זה מסביר את הבידוד החברתי של חני? ואת ההרגשה שלה שהמורות לא מתייחסות אליה ואפילו מפלות אותה לרעה? "אתם צריכים להבין", אמר לי האב בלשון רבים מכובדת, "אנו בעצמנו אנשי חינוך. יש לנו מודעות גבוהה לכל מה שקורה בבית ומחוצה לו. הכל בשליטה מלאה ותחת עינינו הפקוחה, ברור?" כן, זה ברור. חזרתי שוב על הדברים, הסברתי כמה פרטים שהופיעו בציוריה של חני וסיכמתי את האבחון. משום מה היה חשוב לי שדווקא זוג הורים חינוכי – אליטי כזה יקבל בהכנעה כמה מילות יעוץ על בת הזקונים שלו. נפרדנו לשלום.

כעבור שבוע השתתפתי ביום עיון מיוחד שארגן המכון בו למדתי בתחילת דרכי המקצועית. היו שם הרצאות מעניינות שנגעו בקשיים אצל ילדים, לחידושים בתחום פענוח ציורים ועוד. אחת ההרצאות עסקה גם בפענוח ציורים של האוכלוסייה הבוגרת, שיש לו פרמטרים וכלי אבחון שונים מאלו של הילדים. המרצה היה מרתק ואמפתי במיוחד, לכן לא היססתי כאשר ביקש בספונטניות מתנדב מן הקהל שיסכים לאבחון במקום של ציור עץ.

ציירתי, עץ גבוה ועשיר בפרטים. השתדלתי להתעלם מכמה מושגים שהיו ידועים לי בנושא ציורי עצים, כדי לשמור על טבעיות. בזחיחות מה הושטתי את הדף. היה ברור לי שחסרונות לא יאמרו בפורום כזה, והייתי גם בטוח במחמאות ובשבחים שאקבל. אני נחשב בעיני כל מכירי לאדם אחראי, מסור והגון. איש משפחה חם, בעל אופקים רחבים, נכון לעזור ולסייע לסביבה. נו, הבה נשמע זאת רשמית… ואכן, שמעתי כל זאת. אבל היה בהחלט גם חלק נוסף: "ממה אתה לחוץ כל כך?" – שאל אותי המרצה בחביבות, "למה אתה מנסה כל הזמן להצליח יותר? לגרום למשפחתך להצליח יותר? הוא פירט כמה מאפיינים לאנשים כמוני, שבעומק ליבם מרגישים פחות ושואפים ליותר. קצת מלחיצים את מי שלידם, לא כ"כ מרוצים, נחיתיים…

היה לי מה להסביר, והרבה. יש נחיתות שהיא סוג של אמביציה, יש לחץ שהוא מנוף לעליה ולשגשוג… כן, הכל רהוט וברור אצלי ובתוכי ועל שפתי. הייתה כאן נקודה קצת חלשה, שרציתי להגן עליה ולהפוך אותה לחזקה ולחיובית. פתאום נזכרתי בהורים האלו, של חני. כמוני, מבקשים שהמאבחן יראה את התמונה בשלמותה. שיבין שאין כאן פגם בהם או באישיותם, אלא חלק אחד של התמונה שכמובן ראוי לתשומת לב. אולי אני וגם הם רוצים להבהיר שיש כאן מכלול, לא רק פרטים, והמכלול הזה חיובי וטוב, וכולנו, הורים ושאינם, משתדלים לשפר את התמונה ככל האפשר, תמיד. זה היה רגע שבו אני ולקוחותי, לא רק הוריה של חני, קיבלנו אישור וחותם ליופיה של התמונה שלנו, לפריחתו של העץ באשר הוא, ללא 'ניתוחים', ללא מסקנות.

בשבילך / נעמה

אלייך, חברה.

נסי לחשוב, או נכון יותר – לחשב, כמה פריטים (כולל בני אדם) שותפים ליצירת הטור הזה, שאת קוראת עכשיו.

בואי נתחיל: יש אותך, הקוראת (1), את ודאי משפיעה עלי במחשבה על הטור ובכתיבתו. אני שמה לנגד עיני כמה וכמה נשים חרדיות ממכרותי ומקרובותי (2-6) שבעליהן עובדים לפרנסת משפחותיהם, כדי שארגיש את קהל היעד שיקרא אותי בעוד כמה ימים. יש אותי, הכותבת (7). יש את עורך העתון (8), שאליו אני מעבירה את הטור, ויש גם עורכים ואחראיים מעליו (9-10). המעמד (11), המגיה (12), האחראי על ההפצה במייל (12). עכשיו מתחילים המספרים הגדולים, שאותם איני יודעת למנות: יצרני המחשבים שבהם אתן קוראות את העלון, ספקי וטכנאי המחשבים. מי שלימד אתכן לפתוח מיילים ולקרוא, גם לענות. ספרים וטורים שקראתן בעבר, והם גרמו לכן לרצות לקרוא עוד. נחזור אחורנית: מורות שלי בסמינר, ובכל ההשתלמויות הרבות שלמדתי ואני לומדת, שדבריהן נמצאים בי ומנקדים את רעיונות וכתיבתי. הורי היקרים זכרונם לברכה, בעלי זכרונו לברכה, שהשקוני שדותי ממעיינותיהם, ורוחי מחוברת לרוחם. נשים שאני פוגשת, באינספור הזדמנויות, והן מניעות את גלגלי המחשבה וההבנה. חפצים שהיו בידיהן, שירים שהן שרו או זמזמו, כסף שהן הוציאו או לא, סלט ופיצה שהן אכלו או לא, הבנתן, הקשבתן, ידידותן, כעסיהן ושאלותיהן, דעותיהן ותהיותיהן וכך הלאה.

הכורסה שעליה אני רגילה לשבת בשעת כתיבה, מי שייצר אותה. העצים שגדלו אי שם בעולם, ומישהו ניסר אותם, כשרוח ושמש על פניו וידיו. אחר כך עובדו העצים והובלו למפעל ששם יוצרה הכורסה. באופן דומה שותפים גם האריגים שמצפים את העץ, וכל מי שהיה שותף לעיבודם, לשווקם ולמיקומם בכורסה.

אין ספק שלכתיבות הקודמות שלי יש השפעה, ולמה שקראתי ואני קוראת.

באיזה מספר אנחנו? 500? 1000? יותר? כנראה יותר.

קחי לדוגמה כל אחת מהפעולות שלך היום, בעבודה, בבית או במקום אחר. קחי לדוגמה כל שיר חדש שהכרת בפסח. כל בגד חדש שקנית. לכל דבר כזה שותפים מאות אנשים, שמים ואדמה ופרח וגלי ים וחולות החוף ואבני דרך וחיפושיות חמודות ויללת חתול וציוץ ציפור וחוט חשמל וגומי קפיצה וסיכת בטחון ופטישי שניצל ו… אין לדבר סוף. כי כולנו בזיקה תמידית זה עם זה, וכולנו בזיקה עם דוממים וצומחים בעולם כולו. כשמשהו נע בנו, נע משהו גם בהם, וכן ההיפך. כל אבן שנזרקת למים מניעה אוושות אינסוף, באינספור מעגלים.

הנפרדות שבה אנו רגילים לראות את עצמנו ואת כל היתר, היא תעתוע. אשליה בלבד. אין 'אני', 'את', 'הים', 'מזג האוויר', 'השכנה'. כל אחד מהם נמצא גם בכולם, וכולם נמצאים בו. הדבר הוא כך, בין אם פקחנו עין לראותו, ובין אם לאו. הוא לא נתון להסכמתנו או להתנגדותנו, הוא פשוט כך. קיימת מערכת גומלין מופלאה וענפה מאד בין הכל לכולם תמיד.

אני יודעת שיש ביניכן לא מעט קוראות שמחכות למסקנות. לא אתן אותן, הן פחות חשובות. בינתיים מספיק שנפקח עין ואוזן ונלמד לראות זאת, איך אנחנו בנויים מכל מה שאינו אנחנו, ואיך אנחנו בונים את סביבתנו. איך אין הפרדה בין שום דבר לשום דבר, למרות שכך התרגלנו לחשוב ולראות. הקדישי לכך כל יום כמה דקות של התבוננות, התאמני קצת להבחין במערכת הגומלין המופלאה הזו.

חושבת עלייך

נעמה

קוראים מגיבים

לכבוד חלקי בעמלי

קיבלתי בערב החג את העלון, ואני מרגיש צורך לשתף אתכם בהנאה הגדולה שגרמתם לי. מאמרים מצוינים, סיפור מעולה, הלכות מעשיות ומובנות. גם אשתי נהנתה מאוד מהמאמרים לנשים. בקיצור, גליון מקסים.

בקשר למאמר המערכת אודות הקמפיין המביש על החרדקי"ם, רציתי לחזק את ידכם. לפלא בעיני שאף עיתון חוץ ממכם לא ראה לנכון לגנות את המודעות האלו. האם זה מלמד על הסכמה שבשתיקה? אני מאוד רוצה להאמין שלא. אז מה פשר האילמות הזו? מדוע דבר כזה עובר ללא תגובה הולמת? זה מכעיס ומקומם.

נקודה נוספת, עצם ההשוואה המקוממת לחיידקים, יצורים מזיקים, היא בזויה ופסולה. התקפה חריפה כזו על ציבור שהוא חלק בלתי נפרד מהמגזר החרדי לא זכורה לי. הם הגזימו לחלוטין.

יישר כח ותצליחו בעבודה קדושה זו

ג. ש.

ירושלים

שלום רב

בגיליון האחרון שלכם יצאתם בהתקפה-מגננה מול הקנאים, ורציתי להעיר על זה כמה הערות.

א. יש הרבה קנאים, כמו סאטמר וכדומה, שאינם שותפים למעשים הללו. יש להם את האידיאולוגיה שלהם, אבל הם לא תוקפים אחרים, וחשוב לציין את זה.

ב. האם במאמר זה אתם בעצם מביעים תמיכה בהליכה לצבא? אם לא, היה כדאי שגם את זה תדגישו.

ג. נכון שהמודעות שהם הפיצו מוגזמות, אבל יש בהם גם דברים טובים, כמו המוכנות לשמור בכל מחיר על מסורת אבותיהם, כמו ההימנעות מקבלת תקציבים (שלא כאחרים שמדברים על קנאות אבל כשזה מגיע לכיס…). גם את זה חשוב לציין.

בברכה

נ. ו.

מה שחיפשת / מדור אינפורמטיבי

סיפורה של ספירה

הרצאה מרתקת מפי הרב זאב קצנלבוגן על ספירת העומר, משמעותה והשפעתה על חיינו.

באתר 'הידברות' http://www.hidabroot.org/ רישמו בלשונית החיפוש את המילים "סיפורה של ספירה" ותיכנסו ל-45 דקות של צפיה מהנה ומחכימה.

לא מפספסים!

אם קורה לכם שאתם שוכחים את ספירת העומר, יש מי שמוכן להזכיר לכם.

קבלו תזכורת יומית, בחינם, ב-SMS או בדוא"ל, באמצעות הרשמה קצרה באתר 'העומר' http://www.haomer.org/ אומרים שמי שנרשם לא יכול לשכוח לספור…

סמארטפון מסונן

אם אתה צריך סמארטפון לצרכי העבודה, ואינך מעוניין להיחשף לעולמות התוכן שהוא פותח מול עיניך עשרים וארבע שעות ביממה, קיים עבורך פתרון.

באמצעות אתר זה http://www.galaxykosher.com  תוכל למצוא דרך להימנע מחשיפה לא רצויה זו. בהצלחה!

גליון 15 – כל המדורים ברצף

מאמר המערכת

די לחרדקנאות!

מודעות ענק צבעוניות, איורים מקצועיים, טקסט מושחז, לוגו מעוצב בקפידה. אין ספק, קמפיין יקר ומושקע הרימו הקנאים. "חרדקים" – זהו הכינוי החדש אותו מעניקים קנאי 2013 לחרדים המשרתים בצה"ל ובשירות האזרחי. "חרדים קלי דעת" הם מכנים את שכניהם שכל פשעם הוא שהם לובשים את מדי צה"ל.

הפוסל – במומו פוסל. נדמה כי קלי הדעת האמיתיים הם אותם קנאים חסרי אחריות ונטולי כל עול, היושבים במרתפי השכונות הירושלמיות ומחפשים תעסוקה שתביא להם טעם בחיים, סיבה להתקיים ומימון מאחיהם שמעבר לים.

רק אני צודק

נעבאך, עונת המלפפונים קוראים לזה. הארכיאולוגים כבר לא חופרים קברי קדמונים, עיריית ירושלים אינה פותחת כבישים נוספים בשבת, אפילו אגד – לצערם הגדול של הקנאים – אינו מפרסם מודעות שחץ על גבי האוטובוסים. ישבו מועצת גדולי השעמום, יושבי הקרנות, והחליטו שאין מנוס, החג מתקרב… מה עושים? חייבים להיטפל לאלפי משפחות חרדיות ולתייג אותן, במטרה להחדיר לציבור השפוי את האידיאולוגיה הקנאית הסהרורית חסרת האחריות.

אלו אותם קנאים להם השיב הגרי"ז מבריסק זצ"ל – כשסירב לבקשתם שיטול את משרת גאב"ד העדה החרדית – שאם הוא לא ילך בדרך אותה הם מעוניינים לקבוע, הם יצאו נגדו בטענת "רבינו סר מן הדרך". כי המסר היחיד בו הם דוגלים הוא שהם, ואך ורק הם, צודקים, תמיד.

שנאה, ושוב שנאה

אלו אנשים חסרי אחריות ונטולי כל דרך חיובית, שאין בעולמם אלא שנאה לכל מה ומי שאינו דוגל באידיאולוגיה קיצונית ונטולת פשרות כמוהם, שאין להם טיפת אחריות לשאת בתוצאות מעשיהם, שאינם מהססים לתייג ולהכתים ציבור ענק חרדי המקפיד על קלה כבחמורה, אך ורק בשל אשמתו שהוא לא בחר את הבחירה הנכונה לדעתם.

האם יש להם פתרון לאדם עובד שצו הגיוס מגיע לפתחו, מלבד התחזות למשוגע? רק הם יכולים להתחזות לנטולי דעת, שהרי אין להם כל תוכנית לעבוד אי פעם בצורה מסודרת. הם עובדים ב"לעבוד" על אנשים, ולצורך זה השיגעון דווקא די מועיל…

האם יש להם פתרון כלשהוא לאיש חרדי צעיר שכוחו במותניו,שהחליט בעצת רבותיו לצאת לעבוד, כדי שיוכל להתנהל במדינה הזו באופן מסודר ומשוחרר ולא כקומבינטור הרעב ללחם, שאינו יכול "לעבוד לבן" כי לא היה מספיק "משוגע" כדי להוציא פטור או מספיק "מקושר" כדי להשיג דיחוי?…

אישים אלו מעולם, אבל מעולם, לא הציעו שום פתרון אמיתי שהונח לפתחה של הציבוריות החרדית, מלבד "הפגונע'ס" ו"מערוכע'ס" שהתנהלו ממרתפים אפלים על קירות ולוחות מודעות.

חוסר האחריות וקוצר הרואי, בשילוב עם דחף אין סופי להטביע חותם על הציבוריות החרדית, יצר שליטה לצד מימון מקנאי חו"ל – מובילים לקמפיין ההזוי והמחוצף הקורא להוציא מכלל החברה החרדית יהודים כשרים.

אנשי השוליים

ושימו לב. אותם אנשים המעזים לתייג, לכנות שמות, ללכלך, להשמיץ ולבזות (זוכרים את התיוג האומלל 'החרדים החדשים'?… גם אל מתייגים אלו אנו מתכוונים), הם אנשים שבעצמם אינם חלק מהחברה החרדית בשום תחום. אינם תורמים לחברה, אינם מרימים קמפיין חיובי אחד למען החברה ובוודאי שאינם תורמים להגדלת הנציגות החרדית. אך כאשר הם מוטלים אל בית המעצר שבמגרש הרוסים, הם רצים אל חברי הכנסת שישחררו אותם על מנת שיוכלו להמשיך להפיץ רוע ושנאה נגד מיטיביהם ונגד גדולי התורה.

לא לחינם הם אינם חותמים על הכרוזים הבזויים הללו. ידוע להם היטב שהציבור רואה בעין רעה את מאמציהם להשפיע בכל דרך, לגיטימית ושאינה לגיטימית, על הציבוריות החרדית. גם רבנים אין להם. הרבנים בהם הם משתמשים לעיתים הם עבורם כלי במשחק. אם הרב לא יפעל על פי הוראותיהם הקיצוניות הם יפעלו בשיטת "השתמש וזרוק", ויפנו עורף לסמכות הרוחנית אליהם הם, כביכול, מצייתים.

החוצפה ועזות המצח הזו מקוממת, ומביאה לשיאים את ניסיונם ארוך השנים לעצב את פני המגזר החרדי כרצונם, בדרך קנאית וקיצונית ההולכת "ראש בקיר" ואינה מחשבת רווח מול הפסד. הציבור החרדי הכללי, הנשמע לרבותיו מנהיגי הציבור, יודע היטב להבחין בין קנאות אמיתית לשם שמים ובין "לשם שמים" שקרי, שרק גורם נזק ואפילו מרחיק גדולים וטובים מדרכה של תורה, שכל דרכיה דרכי נועם.

זהו פשרו האמיתי של הכינוי "חרדקים" – חרדים קנאים מזיקים!

דבר העורך

ארבעה שמות לו, לחג שאנו נכנסים אליו: חג האביב, חג המצות, חג החירות וחג הפסח. ארבעה שמות. ארבע משמעויות. ארבעה פנים לחג, ארבע זוויות הבטה וארבע תפילות אותן אנו נושאים:

שנזכה לחוג את חג האביב – לפרוח, ללבלב ולתת פירות. שנזכה לגלות בתוכנו כוחות של צמיחה, של התחדשות ורעננות. שנזכה לפתוח עלי כותרת ונכין את עצמנו לקבל את השפע והאור האלוקי שמושפע עלינו בימים קדושים אלו, ולנצור את זכרם בליבנו גם לאחר העונה הנפלאה הזו.

שנזכה לחוג את חג המצות – לאכול את המצה – "מיכלא דמהימנותא" – ולהתעלות לאמונה שלמה בהשגחת ה'. שנקבל כוחות להתמודד עם השפעתו של ה'שאור שבעיסה' המעכב אותנו מלעשות רצוננו-רצון ה'.

שנזכה לחוג את חג החירות – להשתחרר, לצאת לחירות ולהיות עצמאיים. שנזכה להסיר מעלינו כבלים מיותרים, רוחניים כגשמיים, ולפעול על פי רצונותינו ושאיפותינו ללא חששות ולחצים חברתיים. שנזכה להיות בני חורין העוסקים בתורה מתוך אהבה ושמחה.

שנזכה לחוג את חג הפסח – שתהיה גם לנו הצלה פלאית מאויבינו מחוץ העומדים עלינו בכל דור ודור לכלותנו, ומאויבינו מבפנים, שלצערנו לא זכו לטעות את מתיקות חיי היהדות ומחפשים להצר את צעדינו כיהודים הנאמנים לה' ולתורתו.

גליון מורחב זה היוצא לכבוד חג הפסח, מלא וגדוש בחומר איכותי שיכניס אתכם אל החג מתוך הכנה ערכית ומעשית. אנו שמחים להגיש אותו לקהל קוראינו ומקוים שאכן תהנו ממנו.

בהזדמנות זו נודה לקוראים הטורחים להגיב ולהביע את דעתם בנושאים העולים על שולחן הדיונים של 'חלקי בעמלי', ונשגר התנצלות אל המגיבים שלא הספקנו להשיב להם.

מצפים לתגובותיכם בדוא"ל: helki.baamali@gmail.com

לשולחן השבת

מקור הברכה והגאולה

בשולחן ערוך ישנו סימן קצרצר, בן סעיף אחד, העוסק בשבת זו: "שבת שלפני הפסח קוראים אותו שבת הגדול, מפני הנס שנעשה בו". רבי יוסף קארו, "המחבר", ראה לנכון לייחד סימן נפרד להלכה זו. אלא שיש כאן משהו לא מובן. השולחן ערוך הוא, כידוע, ספר הלכות. אין בו דברי אגדה וגם לא המלצות איך לקרוא ליום כזה או אחר. מהי, אם כן, ההלכה המעשית אותה בא להשמיע השולחן ערוך בסימן זה? כיצד יש לפעול ולנהוג בעקבות פסיקה זו ש"קוראים אותו שבת הגדול"?

מהו הנס שנעשה בשבת הגדול? נאמרו על כך מספר ביאורים. יש שכתבו שהנס היה בכך שהמצרים הניחו לבני ישראל ליטול את השה לקרבן הפסח – בעשרה בניסן שחל אותה שנה בשבת – למרות שהשה היה אלוהי מצרים, ויש שכתבו שבעקבות לקיחת השה על ידי בני ישראל מרדו הבכורים בהוריהם והרגו בהם (וסמכו זאת על הפסוק "למכה מצרים – בבכוריהם"). לפי כל הפירושים, באותה שבת שקדמה לחג הפסח הראשון, התחיל נס יציאת מצרים, ולזכר זאת נקבעה שבת זו לדורות כ"שבת הגדול".

אולם עדיין יש לתמוה, מדוע קבעו את זיכרון הנס ליום השבועי שבו הוא התרחש (השבת), ולא לתאריך בחודש (י' בניסן), כפי שנקבעו כל מועדי ישראל?

קיום מעשי – לספר ולזכור

כאשר כותב השולחן ערוך ש"שבת שלפני הפסח קוראים אותו שבת הגדול", כוונתו שיש לזכור ולהזכיר בשבת זו את הנס שפתח את שרשרת ניסי יציאת מצרים. זו הלכה מעשית לחלוטין. כאשר מתרחש לאדם נס, עליו לזכור אותו, לספר עליו ולהעביר את הזיכרון הלאה, אל הדורות הבאים. אדם המספר על הנס שחווה, מקיים בזה את לשון הפסוק "שיחו בכל נפלאותיו", וכפי שאנו אומרים בתפילת העמידה "נודה לך ונספר תהילתך". הסיפור של הנס הוא חלק מההודיה עליו.

אך כשנספר על הנס ונזכור אותו, שוב תעלה התמיהה מדוע קבעו את זיכרון הנס בשבת ולא בי' בניסן?

הנס – מכוח השבת

שבת קודש, מלבד היותה יום קדוש לה', יום האמונה הגדול המזכיר לנו מי באמת מנהל את העולם ואת טובו של הקב"ה, היא גם "מקור הברכה". השבת היא זו שמעניקה ברכה ושפע לכל ימי השבוע, וסגולתה מקרינה על השבוע שאחריה שפע של קדושה וקרבה לה'.

הנס שפתח את שרשרת הניסים המופלאה שהתרחשו ביציאת מצרים, לא התרחש באחד מימי החול, שכן רק משבת שהיא מקור הברכה יכולה להתחיל הגאולה. ניסי יציאת מצרים, השחרור מעבדות לחירות והיותנו לעם, כל אלו נבעו מכוחה של השבת שקדמה להם. לכן, נקבע זיכרון הנס לדורות דווקא בשבת ולא בתאריך י' בניסן, שהרי קיומו של הנס בתאריך זה היה מחמת השבת שחלה בו.

זוהי הדגשת השולחן ערוך שכותב שהנס נעשה בשבת הגדול. הנס, אותו אנו מצווים לספר ולזכור, נעשה דווקא בשבת, מכח השבת ומחמתה, וגם את זה עלינו לזכור בשבת זו, יחד עם עצם הנס. על פי זה נבין את מנהג קהילות ישראל לומר את ההגדה בשבת הגדול, שבא למשוך ולהשפיע את הארת השבת אל החירות בה אנו חפצים לזכות על ידי אמירת ההגדה.

טיפ לחג

זו לא תהיה הגזמה אם נקבע שליל הסדר הוא הלילה החשוב ביותר בשנה. לא מדובר בעוד בעודת שבת או חג. זהו אירוע בסדר גודל אחר לגמרי. העברת לפיד המסורת לדור הבא היא הלב של הלילה הזה, ויש בו הזדמנות נדירה לחוויה רוחנית, חינוכית ומשפחתית מעצימה, שתשאיר רושם לכל השנה.

מצד שני, אם לא נערכים ללילה הזה כראוי, עלולים בקלות לפספס את ההזדמנות ולהחמיץ את המתנה המיוחדת שקיבלנו. ארבעה מכשולים עיקריים עומדים בדרכנו: א. העייפות. שבועות של ניקיונות וקרצופים נותנים בנו את אותותיהם, והריכוז עלול להיות מאיתנו והלאה. ב. הרעב. אדם, ובודאי ילד, שלא אכל כבר כמה שעות, עלול להרהר על עוף וקניידלאך במקום בתוכן האמיתי. ג. הטווח הרחב של הגילאים הסובב את השולחן, עם רמות משתנות ותחומי עניין שונים. ד. נוסח ההגדה שצריך ביאור ותרגום ללשון קלה ומובנת.

ננסה להתמודד עם המכשולים הללו.

*

המטרה: להישאר ערים וערניים עד סוף הסדר. האמצעי: ערב פסח, צהריים, כל המשפחה הולכת ל-י-ש-ו-ן! משתיקים טלפונים ומתמסרים לאגירת כוח ומרץ ללילה הגדול. זה לא כל כך קל. ערב פסח הוא יום עמוס בעשייה. יש הכנות רבות, בישולים וטרדות. אך כדאי להישמר מלטרוח בהכנה ולפספס את העיקר.

*

לא כדאי להגיע לערב מורעבים. הדעת עלולה להיות מוסחת והקצב של הסיפור עלול להיות מושפע מכך, כמו גם הריכוז שלנו במצוות הלילה. כדאי לאכול בצהריים קצת פירות, ירקות, עוף וכדומה. צריך אמנם לאכול את המצה לתיאבון, ולכן אין לאכול יותר מדי ולהגיע לאכילת המצה שבעים, אך אין זה אומר שאנו אמורים להיות מורעבים לגמרי. אם יש לכם אורחים לליל הסדר, כדאי להגיש גם להם משהו לטעום לפני כניסת החג, שלא תיאלצו למהר באמירת ההגדה עבורם.

*

כאשר אנו עורכים את השולחן החגיגי של ליל הסדר, כדאי לנו לשים לב לסדר מקומות הישיבה. לא מומלץ להושיב חבורה של ילדים קטנים ביחד, ש"יעזרו" האחד לשני להיות מרוכזים… מומלץ לארגן את מקומות הישיבה בצורה כזו שילדים ממש קטנים ישבו ליד הוריהם או ליד מבוגר אחר. אם המבוגרים היחידים סביב השולחן הם ההורים, כדאי שהם ישבו בשני ראשי השולחן, והילדים – שעיקר הלילה מתמקד בהם – יהיו קרובים אל ההורים. ילד שישב רחוק מעורך הסדר יתקשה להקשיב לסיפורים, ויפנה מהר לעסקיו ומשחקיו, וחבל.

*

ההכנות ללילה גדול זה אינן מסתכמות בבישולים, עריכת השולחן וכדומה. ההכנה המרכזית צריכה להיות ממוקדת בתכנים אותם אנו רוצים להעביר לילדינו. לצורך כך יש לעבור על ההגדה לפני החג, לחשוב ולתכנן כיצד אנו עורכים את הסדר, לחפש רעיונות מעניינים, קצרים וקליטים, שילדים מסוגלים להבין. ראוי להימנע מאמירת "וורטים" ארוכים, גם אם המבוגרים שסביב השולחן יכולים ליהנות מהם, זה יוציא את הילדים מהריכוז וישעמם אותם. אם חשוב לכם לעניין גם את המבוגרים המסיבים איתכם, כדאי לדעת שגם הם יהנו – לא פחות ואולי יותר – מרעיונות הנאמרים בשפה ברורה וקצרה, ואם ממש חשוב לכם לומר את הדרשה ששמעתם בערב החג בבית הכנסת, תוכלו לדחות את זה לסעודת החג בבוקר. החג לא מסתיים בליל הסדר, אבל ההזדמנות שלכם לעניין את הילדים דווקא כן תעבור מהר…

*

כדאי מאוד לשתף את הילדים בעריכת הסדר. אפשר לתת לילדים לקרוא בקול קטע קל מההגדה, או להכין יחד איתם רעיון קצר המובן להם שהם יאמרו אותו לקול תשואות המבוגרים (ועל הדרך, יעשו לכם נחת שלא תשכחו…). אפשר גם לתגמל את הילדים המשתתפים באופן פעיל, על ידי פרסים קטנים וממתקים, שיינתנו בתמורה לקריאת קטע מההגדה או אמירת רעיון, שאלה טובה או שיר יפה. אם הם ידעו זאת מראש, זה גם ידרבן אותם להתאמץ ולהכין רעיון קצר, וגם ישאיר אותם ערים עד סוף הסדר.

אפשר, מותר ואף רצוי, להיות מקוריים. יצירת תחרות בין הילדים מי שואל יותר, מי משתתף בקריאה או בשירה, היא דבר מבורך, כאשר על כל שאלה, רעיון או התנהגות יפה, יקבל הילד כרטיס קטן (ניתן לקנות בחנויות המוכרות ציוד לגני ילדים), אגוז או דבר דומה, שבסיום הסדר יוכרז המנצח שבידו הכמות הגדולה ביותר, והוא יזכה במתנת אפיקומן מכובדת שתכינו מראש. זה ישאיר את הילדים ערים וערניים, וימריץ אותם להיות פעילים במשך הערב. יש המגדילים לעשות ומכינים חידון נושא פרסים על החג ומנהגיו, מה שמבטיח ערנות מלאה ואווירה שמחה ומרתקת.

*

את עשרת המכות כל ילד יודע לדקלם, ועדיין, את אבא מקרקר במכת צפרדע, מתגרד במכת כינים או מהלך בעיניים עצומות במכת חושך, הילדים לא ישכחו לעולם… הערב הזה כולנו מורים המנסים להעביר בצורה חווייתית ומעניינת את סיפור יציאת מצרים. קיימות אף ערכות של עשרת המכות, שאותן תוכלו לחלק לכל המסובים ולהמחיש בצורה חיה את מה שהיה שם, במצרים, כאשר ערוב נכנס לבתי המצריים ושחין הופיע על גופם…

*

המטרה העיקרית של הערב, היא לספר לילדינו על יציאת מצרים ולהעביר להם את המסרים המרכזיים: טובו של ה' שגאל אותנו בצורה ניסית ומופלאה, ובחירת עם ישראל לעם ה' – בניו של ה', הקרובים אליו והאהובים עליו. את זה עלינו לזכור, ולהיות יצירתיים ומקוריים על מנת שאכן המסר יחדור ללבותיהם של ילדינו היקרים.

בהצלחה!

מדברים חינוך / הרב שלמה ברוך בלוי

והגדת לבנך…

שאלה:

כשמגיע פסח, ובמשפחתנו נוהגים להקפיד על המון מנהגים שאין להם יסוד מפורש בהלכה, איך עלינו להתייחס לשאלות של הילדים, איפה זה כתוב? למה אנו עושים זאת?

תשובה:

כל דבר שאין לו הסברה נאותה – דינו לכישלון ולהפרה. זהו כלל בסיסי שרבים אינם מודעים אליו. לא שההסברה צריכה להתיישב על הלב תיכף ומיד, אלא עצם הניסיון להסביר ממלא את החלל הריק שבלב השואל. אסור לומר לילד או לילדה "ככה זה"… במשיכת כתפיים שרירותית… חייבים להסביר ולהסביר ולהסביר.

גם התורה הקדושה בעצמה מבארת את דבריה "באר היטב", כלומר, הדברים צריכים להתיישב על הלב. וכמו שהוא בעיקר מצוות התורה הקדושה, שעלינו לעמול ולהבין כל מצוותיה וחוקיה עד מקום שהשכל האנושי יכול להבין ולהשיג, כך צריך שתהיה הגישה הכללית, לפחות, במנהגי ישראל הקדושים שבכל חג וחג, ובמיוחד בחג שעליו נאמר "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר"…

ייאמר ברורות, אין מן הנכון לומר, שכל אבא צריך לדעת הכל, ולמרוח איזו תשובה שתהיה, העיקר שלא יצא ללא תשובה. לא זו הדרך! הנכון הוא להסביר את הכללות של הטעמים, את הגישה היהודית למנהגי הקודש, ושגם אם איננו יודעים – עלינו לנסות לחפש בספרי הקודש ולשאול ולברר אצל מי שיודע.

רבים וטובים שראו היסוס בעת קיום המנהגים או לחלופין נוקשות מחשבתית, הפרו בעצמם את המסורת הקדושה ללכת בדרכי אבות ואמהות קדושים, משום שהמסר הועבר אליהם באורח שגוי למדי. אסור לעטוף את האור הקדוש של היהדות בעטיפה גסה של אטימות ודחיה, הרגש יקבל רק את הרוע הזה, שהוא מנוגד לגמרי לקדושת היהדות, והיה זה הפסדנו.

אין כמו חג הפסח – חג המנהגים הגדול, לחדד את הדבקות שלנו במנהגים קדמונים דור אחר דור, ללא שנתקל ב"שאינו יודע לשאול" הנושא את תמיהתו בלבו… אם אנו רואים איזו תמיהה במהלך השיחות בבית, אנו נטרח לברר את הדבר עד תום. אם הוא מן הדברים אשר רשומים בפירוש בספרי ההלכה – עלינו לפתוח אותם ולהצביע על מקור המנהג, ובד בבד להטמיע את החובה לציית לכל דברי ההלכה בכל מעגל החיים.

ואם זהו מנהג אבות שאיננו יודעים את מקורו וטעמו המדויקים, אל לנו לדחות את הזאטוט המקשה בקש… אלא להודות על חוסר הידע הזמני ולהעניק הבטחה לבירור מוחלט, כי איננו עושים דברים סתם, בעקרון, אנו משתדלים להבין את מה שאפשר וחובה להבין. גם אם בסופו של דבר לא איתרנו את המקור האחראי – איננו מתנצלים ומוותרים על המנהג הקדוש, אלא אנו מלמדים את היחס שלנו למול מנהגי ישראל, ולמה באמת חשוב לקיים את הכל.

הבעיה האמיתית מתחילה כשההורים בעצמם זוקפים גבה על חובתם לקיום מנהגי אבותיהם, ואז חוטאים בשניים – גם לא נהנים מקיום המנהגים בהתלהבות וגם גורמים במו יחסם הצונן לביטול העתידי של המנהג. כמה טוב אם גם אנחנו נצליח להחדיר לילדים שלנו מנהגים, שהם יוכלו בעתיד להקים את ביתם ולומר לעצמם "אבא שלי נהג כך, גם אני ממשיך את המסורת". כאשר ילדינו ידעו ש"בבית שלנו נוהגים כך", זה יעצים אצלם את השייכות אל מסורת המשפחה היהודית הפרטית שלנו.

האש היוקדת בעיניים בהתלהבות יהודית טיפוסית – יכולה להיות גם מנת חלקנו, אם נדע איך להתייחס למעשים שלנו, גם במנהגים הנראים פעוטים לכאורה. אם אנו עושים – אנו עושים עד הסוף. יתירה מזאת, עלינו להקפיד שלא להמתין לשאלות שתבאנה אלא עלינו להקדים ולשאול ולהסביר, כדי שהילדים שלנו יצמחו ליהודים היודעים את מה שהם עושים, ומקיימים את מנהגי אבותיהם בלב שמח ושלם.

הלכה למעשה / הרב ארי מור

ליל הסדר

קדש

        א.        אין לקדש לפני זמן צאת הכוכבים, ואין לאחר ולהשתהות לפני התחלת הקידוש כדי שלא יירדמו התינוקות.

         ב.        מצוות צריכות כוונה, ויכוון לפני הקידוש לקיים מצוה דאורייתא של קידוש היום ואת מצות שתיית כוס ראשונה מארבע כוסות, וטוב שיאמר זאת בפיו.

         ג.         מנהג קהילות הספרדים וחלק מהאשכנזים לעמוד בקידוש. ועיקר מנהג האשכנזים לשבת בעת הקידוש של ליל פסח.

         ד.        בברכת שהחיינו יכוונו לפטור את כל מצוות ליל הסדר מצה מרור וכו'.

        ה.        לכתחילה שותה שיעור רביעית בבת אחת, ומי שאינו יכול ישתה רוב רביעית, ומי שגם זה אינו יכול ישתה בהפסקות – לכתחילה בשתי הפסקות, ואם אינו יכול ישתה ביותר משתי הפסקות וישתדל שלא יעברו שתי דקות מתחילת שתייתו עד סופה.

          ו.          שיעור הכוס הינו שיעור רביעית וכן השיעור לכל ארבעת הכוסות. לדעת הגר"ח נאה השיעור הינו נפח של 86 גרם מים (86 מ"ל), ולדעת החזו"א נפח 150 גרם מים (150 מ"ל).

         ז.         לכתחילה ייקח יין אדום משובח עבור ארבע כוסות, ואם הלבן משובח ממנו ייקח לבן.

        ח.        מי שקשה לו יכול לערב שליש או חצי מיץ ענבים עם היין, ולילדים יש להקל במיץ ענבים או יין קל, וכן מי שקשה לו שתיית יין יכול להקל לשתות מיץ ענבים.

        ט.        יכין לכל אחד מן המסובים כוס עבור שתיית הארבע כוסות, וגם לקטנים ראוי שיהיה להם כוס כשיעור, אלא אם כן הוא קטן כל כך שאינו שייך כלל בעשיית המצווה.

הסיבה

          י.          מנהג מקהלות הספרדים שגם הנשים מסבות, והאשכנזים נהגו שאין הנשים חייבות להסב אבל יש נשים שנהגו להחמיר בדבר.

       יא.       כיצד היא ההסיבה: אם יושב על כסא יטה ראשו לצד שמאל על גבי ידו המונחת על גבי כסא ועליו כר שיהא תחת מראשותיו, ויש שמטים גופם לגמרי לצד שמאל על גבי כרים המונחים על ידית הכסא. ובכל אופן תהיה באופן הנוח ביותר לישיבתו.

ורחץ

       יב.       נוטלים ידיים לצורך אכילת הכרפס ואין מברכים על נטילה זו.

        יג.        לכתחילה אין לדבר דיבורים שאינם הכרחיים בין הנטילה לאכילת הכרפס.

כרפס

       יד.       לוקח ירק פחות מכזית, טובל כולו או מקצתו בידיו בחומץ או במי מלח ומברך ברכת "בורא פרי האדמה", אם רוצה להסב רשאי אמנם אין המנהג כן.

       טו.       בעת הברכה יכוון לפטור גם את המרור הנאכל לאחר מכן.

       טז.      יש שכתבו שלכתחילה ייקח ירק הנקרא "כרפס", שזהו הירק הנקרא "סלרי" בימינו.

        יז.        אם אכל יותר מכזית מהכרפס (28 סמ"ק) נחלקו הפוסקים אם לברך אחריו ברכה אחרונה, לכן יזהר מאד שלא יאכל  כשיעור זה.

מגיד

       יח.       צריך לומר את ההגדה בפיו ובהרהור לא יצא, אמנם יכול אחד להוציא את האחרים מדין שומע כעונה, ויכוון הקורא להוציא והשומעים יכוונו לצאת.

       יט.       חיוב נשים וגברים שווה בקריאת ההגדה, אמנם יש אומרים שאין נשים יכולות להוציא גברים בקריאת ההגדה.

         כ.         אין להסב בעת אמירת ההגדה אלא יקראה בכובד ראש, ומתוך שמחה והתלהבות.

      כא.      כשאומר "מצה זו", "מרור זה", יגביה חצי המצה האמצעית ואת המרור ויראהו למסובים, אבל כשאומר "פסח זה" לא יגביה את הזרוע אלא ישאירו בקערה ויסתכל עליו.

      כב.      ראוי שלא לדבר שיחה שאינה מעניין ליל הסדר או לעסוק בעניינים שאינם מענייני ליל הסדר מתחילת הקידוש עד גמר ההלל, ובפרט בעת אמירת המגיד, ולפיכך גם המתירים לעשן ביו"ט לא יעשנו באותה העת.

מוציא מצה

       כג.       עורך הסדר בוצע על שני כזיתים ולוקח את שלושת המצות כצורה שהם מונחים בקערה ומברך המוציא לחם וכו'.

      כד.      אח"כ מניח את המצה התחתונה ומברך על שתי המצות העליונות, השלמה והפרוסה, את ברכת על אכילת מצה, ויכוון לפטור בברכה זו גם את אכילת מצה של כורך וגם את של אפיקומן, ובוצע משתיהן יחד ומחלק מכל אחת מהם שיעור כזית למסובים. ולמנהג הספרדים מטבל המצה במלח כמנהג בכל ליל שבת ויו"ט.

      כה.      אם מרובים המסובים ואין במצות שלפניו כזית לכל אחד, יקח כל אחד מהמסובים קודם ברכת המוציא כזית מצה אחרת, ולאחר שבצע עורך הסדר יחלק לכל אחד טעימה ממצות הבציעה (הפרוסה והשלימה) ויאכלו המסובים גם מהמצה שלפניהם וגם מהמצה שקיבלו מהבוצע.

        כו.       נהגו שטועם הבוצע מעט קודם שאוכל אם המסובים מרובים, ואם אינם מרובים מחלק ואח"כ אוכל.

       כז.       צריך הבוצע לאכול את שני הכזיתים בבת אחת, כלומר שיכניס לפיו שני כזיתים בשעה שלועס אותם. אמנם אין צריך לבלוע בבת אחת אלא יבלע כזית אחד ואח"כ את השני. ואם אינו יכול להכניס שניהם בבת אחת לפיו יכניס כזית ויבלע ואח"כ יכניס כזית נוסף ויבלע, ואם אינו יכול לעשות גם באופן זה יזהר לאכול את שני הכזיתים בתוך שיעור "כדי אכילת פרס", שהוא ארבע דקות, וכדאי להחמיר בשתי דקות, ומי שאינו יכול יש מקום להקל עד שבע דקות.

      כח.      אין המסובים מחויבים לאכול שני כזיתים אלא רק כזית אחד ומעט ממה שקיבלו מהלחם משנה שבצע עליו עורך הסדר.

      כט.      חובה לאכול את המצות בהסיבה, ואם אכל בלא הסיבה חייב לחזור ולאכול.

שיעורי המצוות

         ל.         דעת החזו"א ששיעור כזית הוא נפח של 50 סמ"ק ונכתבו בזה כמה מידות, י"א ש-15 גרם מצה הוא 50 סמ"ק, וי"א שהוא 20 גרם, וי"א שהוא 25-27.5, ולפיכך הרוצה לצאת ידי חובת כל הדעות יאכל כזית אחד בשיעור 27 גרם שהוא קצת יותר מחצי מצת מכונה או שליש מצת יד.

      לא.      דעת הגר"ח נאה ששיעור כזית הוא נפח של 27 סמ"ק שהוא 8.9 גרם, וי"א שהוא 10.8 גרם וי"א שהוא 13.5–15 גרם.

הגות / הגאון רבי לייב מינצברג

ולקחתי אתכם לי לעם

העבודה הנכונה – בתורת עם

בכל התורה סגנון הכתוב הוא באופן של פניה ויחס אלינו כאל 'עם', כל הציוויים וההבטחות והיעודים, ולעומת זאת גם האזהרות והתוכחות, מדברים אל כללות העם. וכן צורת העבודה וההנהגה הנדרשת נתבעת מן העם בכללות, וזו היתה הכוונה בבחירת עם ישראל, שיהיה 'עם' המתמסר לתפקיד של העיסוק בכבוד ה' ומלכותו ית"ש, 'עם' ההולכים בדרכיו, שומעים בקולו ועושים רצונו, גוי קדוש אשר שמו הקדוש נקרא עליהם. וכאשר ישראל עובדים אותו באופן זה שכם אחד, אזי עולה לפניו עבודה אחת גדולה מכללות העם. וכן כל התפילות מיוסדות בלשון רבים, כלומר שהעם כולו פונה ומתפלל אל ה'. [וזה עניינה של התפילה בציבור, והוא גם הכוונה במה שתיקנו המקובלים לומר בכל מצוה 'בשם כל ישראל'.]

חיזוק השאיפה הכללית כעם

בזמנינו רגילים לדבר ולעורר על ההתעלות האישית, וכן כאשר מדובר על שכר ועונש, עוסקים בגמול העתיד לבוא בפרטיות על האדם בעולם הזה או על נשמתו בעולם הבא. ובוודאי גם זה מבוסס על מקורות וסימוכין בפסוקים ובחז"ל, אולם יש לדעת כי עיקר הדגש צריך להיות מבוסס על ההשתייכות לעם. עלינו להפעיל בליבנו את הרגש של מחויבותנו כעם, הן לעבדו כעם, דהיינו שבעת קיום המצוות והעבודה לעשות זאת מתוך רגש ותחושה שעושים זאת בתור 'עם', דהיינו שכל אחד ממלא את תפקידו מצד שהוא חלק מהעם, וכל עשייתנו היא יחד עם כללות העם. כשהשמחה והסיפוק משמירת התורה והמצוות, הוא משום שבזה נמצא שהעם נוהג כראוי ומתעלה.

וכמו כן על כל אחד לשאוף שהעם כולו יתעלה וימלא את יעודו הנשגב, ואפילו כאשר הוא נוהג כראוי באופן אישי, עדיין אינו מרוצה כיון שלא בא הדבר אל מטרתו כל זמן שאין כל העם נוהג כראוי. והצלחת עם ישראל כולו בגשמיות וברוחניות היא עבורו שכר ואושר, והפסד העם וירידתו ח"ו ברוחניות או בגשמיות נחשבים כצערו וכאבו האישי, ובהצלחת העם רואה את הצלחתו ושמחתו, כי האומה כולה כחטיבה אחת היא, וכל יהודי הריהו כאבר מגוף כלל האומה.

ורק כאשר יהיו חדורים בקרבינו רגשות אלו, נוכל לבוא לידי שמחה ורוממות ואושר אין קץ על ה'אתה בחרתנו' שבחר בנו ה' וקירבנו ורוממנו וקידשנו לשמו ומטיב עמנו ודואג לצרכינו, ובאותה מידה ידאב לבבינו ויהא מיצר ודואג על משבר האומה בגלות, וממילא נצפה בכליון עיניים לגאולתן של ישראל, וכל שאיפתנו ותקוותינו תהא מתי יגיע העם למעלה העליונה המיועדת לו.

ובימינו נחלש רגש זה של שייכות לעם, וחדרה אווירה של נתינת יותר יחס וערך להצלחת הפרט, ואין מחשיבים כל כך את הערך של העם. אולם יש לדעת שדבר זה הוא מיסודי התורה והמצוות. [נוסף על כך, שדבר זה מעניק תחושת עוז רוח והרמת קרן לאדם, שאינו אובד בפרטיותו הזעירה, אלא יש לו שייכות והוא חלק מדבר גדול ותנועה אדירה, ובפרט כאשר אנו עם קדוש ונבחר לה', אזי רגש השייכות אליו נותן בלב האדם רוממות וגדלות.]

להפנות את רגש ההשתייכות לעם ישראל

ואף שבניינו של עם ישראל מבוסס על י"ב שבטים, (שלכל אחד מהם ארץ נחלה לעצמו), ומטבע הדברים כל אחד רואה עצמו מאוחד עם בני שבטו, בכל זאת עיקר רגש האחדות להרגיש כחטיבה אחת עם הכלל, צריך להיות מכוון כלפי העם כולו, והקשר לשבט הוא רק בעל ערך משני, ומה שציוותה תורה 'ואהבת לרעך כמוך', ו'לא תשנא את אחיך בלבבך', הרי רגש הרעות והאחווה צריך להיות נובע מהיות העם כולו בני עם ה', בהיותנו כולנו עם אחד ומאוחד.

התופעה של נאמנות האדם למשפחתו ולחוג והקהילה אליה הוא משתייך, אף שהוא רגש נכון, אך יש לדעת שעיקר רגש זה של התאחדות בקבוצה, עליו להיות מופנה ל'משפחת עם ישראל', ולחוג הכללי שהוא 'עדת ישראל'. ועלינו להחדיר בקרבינו את ההרגשה שזה עיקר המשפחה והחוג שלנו, וכדכתיב 'בנים אתם לה' אלוקיכם לא תתגודדו', ודרשו חז"ל 'לא תעשו אגודות אגודות', כלומר שמכיון שאנו בנים לה' כמשפחה אחת אל לנו להיפרד לאגודות אגודות.

ובזאת יבחן האדם, האם נאמנותו לכלל נובעת מצד התקשרותו לעם ה'. שאם שמח הוא בהצלחת כל חוג בתוך היהדות גם אם אינו משתייך אליהם, אות הוא כי רגש קודש של עם ה' מפעם בקרבו.

ההתייחסות הנכונה של יהודי למעמדו היא, שהוא פרט המהווה חלק וחוליה המרכיבים עם גדול ונכבד, ורק כך נוכל לקיים את המצוות כפי אווירת הדברים שאנו מצווים בתורה כרוחם וכלשונם, בצורת קיום ועשיה באופן של 'עם'.

סיפור לחג / א. ברזל

וכאן הבן שואל

מבחינתי, מדובר היה כמעט בתנאי. אמנם הייתי בחור צעיר, כזה שהמבוגרים מסביב מגחכים כשהוא מונה את רשימת המעלות והדרישות שיש לו מכל שידוך העולה על הפרק, ובכל זאת, היו דברים שרציתי, וידעתי שהם רציניים בהחלט. וזה היה אחד מהם: פסח – שלושה ימים מראש.

העניין הזה נגע בהחלט גם לשבתות ול"ימים טובים" אחרים. בבית הורי התנהלו הדברים בצורה נוראית, כך הם זכורים לי עד היום. אימי דווקא איננה אישה עסוקה במיוחד. היא עובדת במשרה חלקית בלבד כמזכירה במרפאת שיניים קטנה, ומעולם לא זכור לי שהיא נעדרה מהבית לשעות ארוכות ברציפות. אבי, סופר סת"ם, שקוע היה מאז ומתמיד בכתיבה במחסן הקטן הצמוד לבית. שניהם, אני מכיר בכך, אנשים חמים ונוחים להפליא, אולי אפילו… יותר מדי. שקטים כאלו, מתנהלים בנחת בשבילי החיים, קצת מהססים, לא מתחברים לערוצים ולסחרורים האופייניים כל-כך לחיי השגרה מוכרים לכולנו. אשתי אומרת שהייתה רוצה אותי, לפעמים, כמו אבי: חסר דרישות לחלוטין, לא מביע דעה בשום עניין שלא נתבקש לו, מחייך בעיניים טובות אל משפחתו וסביבתו, וממשיך לכתוב… אבל אני – מעולם לא רציתי אישה בדמותה של אימי. שלא תבינו לא נכון, אימי אישה מקסימה וגידלה אותנו – אותי ואת חמשת אחי ואחיותי בצורה נפלאה. תמיד הרגשנו מוגנים, בטוחים, ואפילו מפונקים. לא חסרנו דבר. חבר מבקש להגיע ולהצטרף לארוחה? בשמחה. לאחותי יש מבחן? אימי מתיישבת לשנן עמה בסבלנות אין קץ. הבעיה הייתה נעוצה בי, בי בלבד. מאז ומתמיד שונה הייתי מהמזג הנינוח והשקט שכה אפיין את בית הורי ואת אחי. שובב ונמרץ, תזזיתי אפילו. ראש מייצר רעיונות במהירות, וביצוע מהיר עוד יותר. החיים ב'חיידר' ובשכונה ובבית הכנסת ובמרכז המסחרי – קראו לי באלפי קולות וצלילים ומראות ותוכניות וריגושים. הייתי כל הזמן ובכל מקום, כך אני זוכר את עצמי, תופס כל שניה בכל הכח, ממצה אותה עד תומה, ורץ הלאה, נלהב, יוזם, מלא כח וחיים.

אופיים המיוחד של הורי, גרר בעקבותיו גם השלכות פחות נחמדות, במקרים מסוימים. עבורי, היו המקרים האלו סוג של טראומה. קחו את ערב שבת, למשל. אני חוזר הביתה מהחיידר, ומגלה את אימי שופתת בנחת סיר עבור המרק. העופות, הבלתי מוכנים כמובן, ממתינים על השיש, ואחיותי מקלפות ערימת ירקות בנחת ותוך כדי סיפורי בית ספר ומורות וחברות. הבית הפוך, הרצפה בלתי שטופה, השולחן בסלון עמוס ובמרפסת גיגית מלאה בכבסים רטובים, ממנה מציצים גם המכנסיים השבתיות שלי. בעוד חמש שעות תיכנס כאן שבת, ולכולם יש ז-מ-ן! אני מרגיש את הדם פועם בקצות האצבעות. רוצה להתנפל על הבית, על הריצפה, על הכלים, על ערימת הירקות… אבל אני בן, בסך הכל, לא בדיוק מצויד בידע הנחוץ לכל המלאכות הללו, ומה גם, שעבור הורי ואחי אני נחשב כמטרידן ומעצבן. "מה הלחץ?" אני מכיר את השאלה הזו באלפי גוונים וקולות מתמשכים באיטיות, "מה בוער?" אוהו בוער. כשהייתה מגיעה שעה לפני שבת, נזכרו פתאום כולם בכל מה ש(שוב) לא הספיקו.

אחת הופקדה על הכלים, שניה על השטיפה. אימי פתחה קופסת חמוצים והודיעה שהשבת (שוב) נסתפק בעוגיות מהקופסא. אבי סידר את הסירים על פלטת הפח כשהצפצוף כבר נשמע, ואז החל תר אחר חולצת השבת שלו, מקומטת וזרוקה במעמקי ערימת הכבסים היבשה. כשאני חושב על כך כעת, לא היה זה מקרה של חוסר יכולת ביצועית, או בית ללא מושגי סדר ונקיון. הטמפרמנט הנמוך והרוגע יצר סביבו מעגלים נוספים, כמו אלו שתיארתי, והם אלו שהעכירו, בכל פעם מחדש, את מצב רוחי.

כשהגעתי לפרקי, ידעתי שאני מחפש משהו אחר. האמנתי שאם אזכיר זאת שוב ושוב לאחי ולהורי – הדבר יתפשט והשדכנים יהיו מודעים לכך. רציתי אישה מבית נקי, מסודר, מ-א-ו-ר-ג-ן! יעילה, חרוצה וחברהמנית. המילה "סוערת" לא רק שלא הרתיעה אותי אלא גרמה לי לגשת להצעה כמעט ללא מחשבה. גם בפגישות העליתי את הנושא בכל מיני דרכים עקיפות, הסברתי איך אני רואה את החיים בביתי – יעילים, מתפקדים, עומדים בקצב הדרוש. וה"אבדה" נמצאה.

זכיתי ברוך השם ברעיה שענתה על כל ציפיותי. משפחתה משפחה איכותית ומוכרת, מבורכת בילדים. אשתי השניה בבית והגדולה בבנות. מאז ומתמיד זכתה לחינוך עקבי בכל הקשור לניהול הבית. חמותי עובד במשרה ניהולית תובענית ומנצחת על הממלכה הביתית ביד רמה. רעייתי זוכרת את כל חוויותיה מתקופת הלימודים, כילדה וכנערה, לצד התפקוד התוסס והבלתי פוסק בבית, כבת גדולה.

בפעם הראשונה בה הגעתי לשבות בביתם, כחתן, ידעתי שהגעתי למקום הנכון. אמנם סיפרו לי שכך זה אצל כולם, שבת ראשונה עם החתן תמיד תהווה משחק מרשים של בית מבריק, מקרר עמוס, ארגון ללא פגם. ובכל זאת, הרגשתי בחוש שכאן זה "באמת". כולם קבלו אותי בנינוחות פשוטה, לבושים ומוכנים לשבת מבצעים עוד כמה פעולות אחרונות במין מערכת ממונעת נסתרת מעין כל. מטלות, שבבית הורי מעולם לא ידעתי על הצורך בקיומן, או האפשרות שיום שישי יכלול גם אותן: פריסת העוגות (שלוש במספר ועוד אחת חלבית) והכנסתן לקופסאות אחסון מתאימות, הכנת 'ווארט' לשולחן ע"י הילדים הצעירים, טלפונים לשתי הסבתות ולעוד כמה נמענים לצורך איחול "שבת שלום". עבורי – היה זה חלום שכעת מונח היה בהישג ידי.

והחלום הפך למציאות.

אשתי העתיקה לביתנו את מודל ניהול הבית אותו הכירה מבית הוריה. לשבחה יאמר, היא מעולם לא הביכה אותי בשל המצב השונה כל-כך בבית הורי. היא העריכה ומעריכה את שלוותה של אימי ושתיקתו של אבי, שותקת למראה קופסאות סלטים קנויות שנפתחות בעיצומה של הסעודה, וגם כאשר עלינו להחליף מצעים עם סיום הסעודה בחדר שיועד לנו. רק פעם אחת תמהה באוזני כיצד יתכן שהורי אינם מודעים לכך שבסופו של דבר קיים כאן מרכיב של לחץ גדול עבורם. השעה האחרונה הזו לפני שבת מלחיצה מאד, בלתי נעימה בכלל, אז למה שלא להקדים אותה, פשוט, לאחת בצהרים…? שאלה טובה.

מעבר לכל שבת וחג, עמד בזיכרוני כילד ונער – ערב פסח. בתחילה ניסיתי לבכות ולהתחנן ולספר שאצל "כולם" כבר גמרו ו"רק אצלנו" לא התחילו. אולי זה נשמע פזמון מוכר של כל ילד, ובכל זאת – אצלנו זה היה אמיתי. כשבכל הבתים נזהרו מהכנסת חמץ לחדרים – אצלנו עוד לא שמעו על פסח. כשחברי הסתובבו מאושרים ומאובקים ואכלו סנדוויץ בגינה – הסתובבתי גם אני יחד איתם, אך כשחזרתי הבית לא חיכה שלט נוסף של "החדר הזה נקי לפסח", כי אם אחיות שקועות במשחק מרתק ואמא מדיחה את כלי הצהריים במטבח, מחייכת אלי בחום, כדרכה.

בתור בחור ישיבה, הסתובבתי בבית ב"בין הזמנים" כארי בסוגר. את ארון הספרים הפכתי ופיניתי ומיינתי ואיבקתי וסידרתי משך שעות רצופות מיד עם בואי הביתה מהישיבה. המקרר גם הוא היה תפקידי הקבוע, אלא שלא היה שייך לנקותו בעוד המטבח חמצי כל-כך. בבקרים, כשחזרתי מהתפילה ומשעת לימוד נוספת, כולי חדור רוח נקיון ומלא קנאה למראה מרפסות מוצפות בפריטים מאווררים ומשחקים מבהיקים – מצאתי בית אפלולי, מתענג על חופשת ערב פסח חלומית. רבתי הרבה עם אחיותי, הערתי, קינטרתי, האשמתי – זה לא הועיל. אבי ואימי גם לא אהבו זאת, והביעו את מורת רוחם. "לסדר נשב כולנו יחד" אמרה אימי את המשפט השנוא עלי ביותר, "כיבוד הורים" – המהם אבי כשהגיח מפעם לפעם מחדר הכתיבה שלו. יכולתי רק לנשוך שפתי באכזבה, בתסכול, בזעם ובכאב.

אז גם זה, בהחלט, עמד במרכז שאיפותי כבחור. הייתי מאזין לתיאוריהם של חברי על החלפת מטבח חמצי בפסחי כבר לשבת שקודם ליל הסדר – והדברים, שחברי אמרו אותם כבדרך אגב, נדמו באזני כבלתי אפשריים. ביקרתי בבתים בהם נצבעו חדרים "גמורים" על ידי מתנדב תורן כ"השלמת עיצוב", ועמדתי משתומם. למדתי להסתיר בכל כוחי את מה שקורה אצלנו. ניסיתי לקצר עניינים ככל שיכולתי, לא בחלתי בשום עבודה, ועדיין – אי אפשר להציף חלון ורצפה במי-קצף כאשר שלוש אחיות שקועות עדיין בשינה. אי אפשר להחליט על ניקוי כל ארונות המטבח כשבדעתה של אמא לבשל ארוחות צהריים חמציות גם ביומיים הבאים…

בליל הסדר הראשון שלי אצל הורי רעייתי כבר ידעתי מה הכיוון, ועדיין הייתי מופתע ושיכור ממראה עיני. מיטב המאכלים שבושלו בימים האחרונים, בנחת ובתשומת לב מרובה, שולחן סדר ערוך ומוקפד עד לפרט האחרון, בית מבהיק שפחדתי לדרוך בו, אפילו, ורוגע שמח, בהחלט. לא היו כאן עצבנות או מתח בתמורה ליופי ולנקיון. הסוד היה נעוץ בארגון יעיל, בעבודה קשה ללא לאות, וברף הספקים גבוה, נטול הנחות.

מזה שלוש שנים אנו עורכים את ה"סדר" שלנו בבית.

מאז מלאו לבכורנו שמונה שנים, ושלושה ילדים נוספים מלאו את הבית, החלטנו שנה אחת החלטה חגיגית להתחיל לערוך "סדר" בבית. עבורי היה זה חלום כמוס ששמחתי מאד בהתגשמותו. ציפיותי לא נכזבו, אפילו לא לאחת. רעייתי החלה בהכנות עם הפציעו של ראש חודש אדר בלוח השנה, ממש כמו ששמעתי תמיד מסביב: ארונות תחילה, תיקון ספרים קרועים, מיון בגדים ושליחתם לגמ"ח, סדור תמונות באלבומים. אחרי פורים צברה העבודה תאוצה ובראש חודש ניסן היו מאחורינו כל חדרי השינה, מבריקים, מסודרים עד מדף ועד קופסא, צבועים מחדש (…), ממתינים כמו קופסאות בונבוניירה מתוקות לקראת החג. וההמשך היה בהתאם. סלון, מטבח, "שבת הגדול" במרפסת, שטיפה אחרונה וכניסה למטבח של פסח. אשתי טוענת שהמרץ שלי והעזרה המסיבית תרמו רבות להספקים היפים והרגועים בצורה סבירה בהחלט. וכך כבר שלוש שנים, כשבכל פעם מחדש אני מוצא עצמי מלא מרץ, שמחה ורצון לחוות עוד ערב פסח כזה, כמו שחלמתי תמיד בגיל שבע, ועשר, וארבע עשרה… רק לא כמו שם, בבית הורי.

השנה – נפל דבר.

בשבוע האחרון של חודש אדר אושפז אבי בבית חולים לאחר ניתוח אורטופדי שהיה עליו לעבור. הוא שוחרר רק לאחר שבועיים, עדיין חלוש ונתמך וזקוק לעזרה בכל פעולה שהיא. היה ברור מיד, לכולנו, שהורי יסגרו את הבית וישהו אצלנו, הילדים, לאורך כל החג. נערכנו לכך בשמחה ובאהבה, ואני, הידוע בין האחים והאחיות כמי שהכל אצלו מתנהל ודופק מצוין – נבחרתי לארחם בליל הסדר, גולת הכותרת של החג.

נכנסו להכנות בהילוך גבוה, רעייתי ואני. השקענו כל מה שאפשר היה להשקיע בנקיון החדרים, בארגון הרהיטים ובסידור כל אביזר ובגד ומשחק במקומו המדויק. חידשנו וצבענו והחלפנו והשלמנו עיצוב ככל שרק עלה על דעתנו. מטבח הפסח של רעיתי העלה מדי יום ביומו אדים מופלאים וניחוחות מרשימים ביותר, עשרים וארבע שעות לפני "הסדר" היה חדר האורחים שלנו סגור, והכניסה אליו התאפשרה רק לצורך הצצה של התפעלות – שולחן סדר ערוך בפאר והדר, מלכותי ומוכן ומזומן להסבת המשפחה המורחבת על זקניה וטפה.

והם הגיעו.

אבי חש כבר טוב יותר, ברוך השם, והילדים עזרו להם בנשיאת המזוודה ותיקי היד – הישר אל החדר המיועד להם. המתנו להם במטבח עם כוס משקה חם ועוגת פסח גבוהה להפליא. אימי צנחה אל הכסא בחיוך ונטלה בתודה את הכוס שהגשתי לה. היא לגמה מספר רגעים, ואחר הניחה את הכוס על השולחן ושחררה אנחה רווית התפעלות לחלל המטבח: "נהדר", היא אמרה בקול חם, הקול שכה אהבתי תמיד, הקול שליוה אותי מאז הולדתי. "נהדר, הכל כה מקסים ונקי ומריח בצורה בלתי רגילה, איך הספקתם כל זאת?" חייכנו, שותקים. איזושהי מבוכה הזדחלה לה מאחורי גבי, מטפסת לאט במעלה השדרה, מעקצצת, מרעידה משהו.

"אז סוף סוף אתה שמח, שימי שלי" – אימי שוכחת לפעמים את היותי "שמעון", אב לילדים כמעט בוגרים בעצמם. "אני זוכרת כמה רצית שהכל יראה כך, תמיד. הצטערתי כשלא יכולתי להעניק לך את זה… זה היה למעלה מכוחי" – האם שמעתי התנצלות בקולה? קפאתי לרגע, האמנם אני עומד כאן, במטבח ביתי החם והנעים, ומרגיש כמי שגאה בהצלחתי מול אמא – - – אמא שלי? האישה שילדה וחינכה והתמסרה וגידלה, ואהבה והעניקה בכל דרך וצורה בהם הייתה מסוגלת ויותר? לרגע בער בי רצון לשפוך את קערת החרוסת על הריצפה או לפורר מצה או שתיים, להשליך סיר שרוט ושרוף אל הכיור… רציתי להיות בטוח שאין כאן התנשאות שלי, במקומי וביכולתי המסוימים – על אימי מורתי על מקומה ויכולותיה שלה. אבל לא יכולתי. קודם כל – זה היה הופך מלאכותי מדי, ושנית – לו הייתה כאן, אכן, התנשאות נסתרת, לא זו הדרך לטפל בה.

כמו תמיד, הצילה אשתי את המצב, בחכמתה וברגישותה שלא טבעו מעולם בין תכשירי הניקוי ועיסות התבשילים. "בואו, ילדים", היא קראה בקול, "מי רוצה לשמוע מסבתא על ערב פסח פעם, כשאבא היה קטן?" ראיתי את אימי מתרווחת, מחייכת בהנאה. "אוה", היא אמרה בהפתעה, "אבא ואני אהבנו כל כך את ערב פסח עם שימי, בלעדיו – לא היינו מגיעים "לליל הסדר" לעולם. אבא שלכם…"

אימי הפליגה בתיאור משובב, הילדים רותקו אליו. ראיתי את שימי של אז, את שמעון של היום. את אימי, רעייתי, המטבח הפסחי והמושלם, ילדי, הרואים במקום הזה בית, המקום הבטוח בעולמם, בלי קשר ליעילותו ולרמת תפקודו. משהו בפנים, שתסס וחיפש וניסה להשלים פערים תמיד – נרפא עכשיו, כשהגלגל הסובב בעולם מפגיש אותי שוב לשולחן "סדר" עם הורי, בביתי שלי, ואני חש כמו לא חלפו שנים מאז היותי ילד, בליל הסדר בביתנו החם. נרפא והתרפה, התפייס ונרצה.

הגות / הרב ברוך צבי גרינבוים

ליל "הסדר"

לילו הראשון של חג הפסח נקרא בפי עמנו 'ליל הסדר' וזאת על שם סדר העניינים הרבים הנערכים בלילה הזה.

גם השולחן שעליו מסבים בני הבית ברוב חשיבות והדר נקרא 'שולחן הסדר' ואב המשפחה האחראי על התנהלות העניינים בלילה הנפלא הזה נקרא 'עורך הסדר'.

מהו עניינו המיוחד של ה'סדר' שאנו מדגישים את קיומו מקיומה של כל מצווה בלילה זה, והרי סדר ההתנהלות של כל תורתנו ומצוותיה ערוכים בסדר מופתי וכל מאמר או מצווה מסודרים להפליא?

למרות ה'סדר' המדויק שעל פיו מתנהל הערב, ממליצים חז"ל לאבות המשפחה האחראיים על    ה'סדר' לעשות כל מיני פעולות משונות וחריגות שיגרו את הילדים לשים לב ולשאול 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות'. בפעולות אלו כדוגמת סילוק קערת המצות מהשולחן לפני הסעודה, מלמד האב את בנו לשים לב ל'סדר' המעניין של הלילה הזה, בשונה מסדרם של הלילות האחרים, לשים לב ולא לוותר מלשאול ולהבין את פשר הדבר.

מפני שהלילה הזה, הוא לילה מיוחד שבו מעביר כל ראש משפחה כל שנה מחדש את לפיד האמונה לבני משפחתו. בלילה זה הוא מספר להם על תפקידו ההיסטורי של עמנו ועל היות כולנו העם הנבחר על ידי האלוקים לגלות את אור האמונה בעולם.

והאמונה, כך ממשיך כל אב יהודי ומגלה לבניו, מלמדת אותנו על תוכנית מדויקת של סדר אלוקי שהעולם מאז ומתמיד התנהל ויתנהל לפיו. ולמרות שנראה לך, בן יקר, שענייני העולם 'יוצאים משליטה', והעניינים לא מתנהלים כפי שהיה עולם מסודר צריך להתנהל, אנו מאמינים בבורא עולם כל-יכול, שהתגלה לנו ביציאת מצרים ובמתן תורה, וגילה לנו את 'תוכנית העולם המתוקן' ועל בחירתו דווקא בנו מכל העמים להיות 'העם שלו', שקרוב אליו מאוד, ויודע את סודו של העולם.

לכן בן יקר, אני מספר לך בלילה הזה את סיפורו המרתק של עמנו – העם שאתה, בן יקר, נמנה עליו.

דע לך מאיפה באנו ולאן אנו הולכים, ולמרות ש'לא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו', ועברנו גלויות וקשיים, ועדיין יש לנו לאן לשאוף, אנו סמוכים ובטוחים ש'העסק בשליטה מלאה' והעולם מתנהל לפי תוכנית ובסדר אלוקי מדויק.

הנה ראה, בן שלי אהוב. יש כאן בליל האמונה הזה המון 'סימנים'. אלו בעצם סימני דרך שלא נחשוב בטעות שיש כאן אי סדר, אלא יש כאן דרך מסודרת וברורה המתחילה מ'קדש' ונגמרת ב'נרצה', שאם נלך לאורם של סימנים אלו, הכול יהיה 'ב ס ד ר'…

אתה שם לב, בן יקר שלי, לפעמים, למרות שהשולחן ערוך לסעודה והכל מוכן ומזומן, ישנם מצבים שלפתע מסתלקת לה קערת האוכל מהשולחן. ואם רק תשים לב תראה שהיא לא נעלמה סתם כך, אלא אביך שאוהב אותך והראה לך כבר שאפשר לסמוך עליו לגמרי, העלים את הקערה לכמה רגעים כדי ללמד אותך משהו שאולי שכחת, וכשתלמד זאת, מיד תופיע הקערה מלאת כל טוב…

וכך, בסופו של 'ליל הסדר' , מבין הבן שכול העולם מתנהל בסדר מופתי, וה' הטוב המנהל את העולם 'מסדר' את העניינים בצורה הטובה ביותר.

או אז כשנערך לו 'הסדר' הוא תורם ליישובה וחיזוקה של האמונה בליבם של אבות ובנים, והם שרים יחדיו בסופו של הסדר פזמונים מרתקים כמו "אחד מי יודע" ו"חד גדיא". פזמונים אלו מבטאים את הסדר והכוונה המדויקת שבהם מנוהל העולם, סדר ממוספר ומדויק של תורה ומצוות, ומספרם של שאר גיבורי פזמון "אחד מי יודע" המגלים לנו במספרם המדויק שכל דבר באמונתנו היהודית הוא מכוון ומדויק. גם הפזמון הסוגר את הלילה – "חד גדיא" מלמד על הנהגתו המיוחדת והמדויקת של ה' בעל הגמול, שבסופו של יום "סוגר" את חשבונו של עולם עם כל המעורבים בסיפורו של הגדיא המסכן. שירים אלו מעצימים את אמונתנו השלימה בהתקדמותנו בשנה הבאה לירושלים הבנויה.

ועצה קטנה ומועילה לסיום: בסופו של לילה, כשנשיר ברגש "חסל סידור פסח כהלכתו" (או למחרתו, כשהילדים יהיו ערניים יותר), הבה נעשה לעצמנו מבחן הורות קטן על מידת הצלחת תפקידנו בלילה זה, ונשאל בשפה מאוד פשוטה את ילדינו שאלה מסכמת אחת: אז לסיכום צדיקים שלי, האם הבנתם בסוף הלילה הזה, ילדים יקרים שלי, את משמעותו של 'ליל הסדר'?

אם ניתן להם לילדינו לסכם ולומר – בשפתם שלהם – את מה שהם הבינו מאיתנו בסיכומו של ה'סדר' הזה, ונשמע מהם איך שאמונתנו 'הסתדרה' להם כעת טוב יותר, נוכל להמשיך ולשורר בבטחה:

'כאשר זכינו ל ס ד ר אותו, כן נזכה לעשותו'

.

במה / הרב יעקב זילברליכט

יש קונה עולמות בשעה אחת

עד לפני שנים לא רבות, בכל עיר ועיירה, לאחר השעות בהם טרחו להביא טרף לביתם, היו יושבים רבים בבתי המדרש לעסוק בלימוד התורה הקדושה, מידי יום ביומו, שעות לא מעטות. גם היום, רבים חפצים לחזור לטעם של פעם, לטעם המתוק הזכור מימי הישיבה, לשנות העונג בהתעמקות בנבכי סוגיא, לזמני ההתנצחות בריתחא דאורייתא, עם החברותא, ובשיעורים. לטעם ההנאה אשר טרם התפוגג.

אך במציאות זה לא קורה. טרדות הזמן ועמל הפרנסה דחקו בשנים האחרונות את הלימוד העיוני ממפתן דעתם של רבים. מעטים העוסקים בלימוד עיוני מעמיק של סוגיא, כפי שהיה פעם, ועל אחת כמה וכמה שאך מתי מעט, משמשים בעצמם כמגידי שיעורים בעיון.

*

בחג הפסח תשע"ג, נציין בסייעתא דשמיא, חמש שנות פעילות של עשרות אלפי שיעורי תורה, בתכנית הלימוד בעיון – 'עולמות'. תכנית, שמטרותיה בראש ובראשונה, להגיש בפני הקהל הרחב את סוגיות ההלכה עם מקורותיהם, בכדי להאהיב את לימוד התורה בעיון, להציג את היופי הלמדני הנותן טעם "מתוק" בלימוד התורה, ולהראות את רעננות התורה הקדושה ומשפטיה, בתוך הווית החיים היום יומית.

'עולמות' היא תכנית הלימוד, המיועדת למסירת שיעורים בקבוצות לימוד מתוך דפי מקורות, ודפי עזר להכנת השיעור, במגוון סוגיות הלכתיות ובירורי מנהגים, ומתאימה לכל סוגי ורמות הלימוד. מעניקה אמצעים נוחים בידי הלומדים, להתענג בהנאה צרופה מטעמו המתוק של הלימוד בעיון. ונותנת כלים למסירת שיעור עיוני, גם למי שאין עיתותיו בידו להכין שיעור בכוחות עצמו.

לאור זאת ברור איפוא, שאין ציבור שאינו מתחבר ללימוד ב'עולמות'. תעיד על כך מפת מיקומי השיעורים של עולמות, המתפרסמת בדף הבית של האתר  www.olamot.net, ובה מפורטים השיעורים בכל רחבי ארץ ישראל והתפוצות – המקיפה את כל החוגים והעדות, הזרמים והגוונים, מכל קצוות קשת היהדות.

ירושלים, תל אביב וחיפה, לצד ניו יורק, לוס אנג'לס, מיאמי, שיקגו ולייקווד. פתח תקוה, אלעד, בני ברק, גבעת שמואל וטלז סטון, לצד מקסיקו סיטי, סאו פאולו והונג קונג. רעננה, נתניה, באר שבע, טלמון, פסגות וקרני שומרון, לצד לונדון, פריז ואנטוורפן – הם חלק מהמקומות בהם מתקיימים שיעורי עולמות בכל פינות תבל.

*

ב"ה בשנה החמישית של עולמות, אנו זוכים לקיום קרוב ל-200 שיעורים בעולם, בממוצע של 2,500 לומדים בשבוע.

יותר מ-2600 מנויים באתר, וקרוב ל-10,000 כניסות של לומדים לאתר מידי חודש בחודשו.

מאז התחילו השיעורים הראשונים ועד היום, עשרות רבות של קבוצות ממשיכות בלימוד קבוע, זו השנה החמישית ברציפות, לצד עשרות רבות של מקומות נוספים שהצטרפו לתכנית בשנים האחרונות.

ציבור לומדי התורה, שהתרחב מאד בשנים האחרונות, שמח לשוב לחמימותן של הסוגיות העמוקות בהם עסק בצעירותו, בכל הלהט והמתיקות. ואתו עמו, ציבור גדול שטרם למד סוגיא במתכונת עיונית, המשתוקק להכיר את ארון הספרים של אבות אבותיו.

ויד כולם אוחזת ושלובה בשרשרת מסורת הדורות, מקבלי התורה מפי הגבורה בהר סיני.

*

'עולמות' כשמה, מחברת את כל העולמות סביב טעמו המתוק של לימוד העיון עם הדרך לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, מלבה את ניצוץ אש התורה הגנוז בלבות שומעי השיעור ללהבה בוערת, מחממת לב ונפש. ומהווה את ההוכחה הברורה לכך שציבור העמלים לפרנסתם עמל בלימוד בעיון.

אי"ה לאחר חג הפסח הבעל"ט פותח ידידי הגאון רבי ברוך צבי גרינבוים שליט"א רשת בתי מדרש "חלקי בעמלי" לחרדים העמלים לפרנסתם. בתי מדרש אלו, שבחלקם תילמד תוכנית 'עולמות', יצטרפו למשפחה הרחבה של לומדי התורה, השמים תורתם קבע ומלאכתם ארעי. חשיבותם של בתי מדרש אלו, בדומה לחשיבותה של תוכנית 'עולמות', הינה במתן המסגרת הנוחה והכלים הפרקטיים לכל אדם, ללמוד תורה בצורה קבועה ומסודרת, ובכך להשפיע על כל סדר יומו והליכות חייו.

החזון שהיה נראה רחוק כל כך, קורם עור וגידים והופך למציאות רבה, בחסד ה' עלינו.

בשבילך / נעמה

אלייך, חברה.

את רגילה לצאת עם משפחתך לטיולים בחול המועד? טיילתם שנה שעברה ולפני שנתיים, אולי גם לפני שלוש? מציעה לך השנה לא לצאת, או להסתפק בגינת שעשועים / טיול רגלי קצר / ביקור חג אצל דודים שבדרך כלל אינכם מבקרים אותם. נכון, נהניתם בטיולים, אבל הם סוג מסוים של חוויה.

יש נינוחות בשהות בבית בחול המועד, בלי לחץ של קימה מוקדמת, בלי עול של אריזת כל האוכל, הרי פסח ואי אפשר לעצור בדרך ולאכול במקום נחמד, גם לא לקנות פיתות ולמלאן בכל טוב. יש נעימות במשחקי קופסה יחד עם הילדים, על הרצפה, בהצגות ביתיות עם כמה אביזרים מהארון (עניבות, כובעים, פאה ישנה, חגורה וצעיף), בהכנה משותפת של צ'יפס וסלט, אולי גם סלט פירות. הילדים יהנו להכין יחד איתך, בלי מחויבות למנות מקושטות לאורחים, וללא לחץ של זמן והספק. יש טעם גם בארוחת בוקר או ערב רק עם בעלך, כששניכם אינכם ממהרים לעבודה, ולא שבתם מותשים ממנה.

הבית הוא בית, לא רק דירה שגרים בה. בסדר היום השוטף לא תמיד אפשר לזכור זאת. חול המועד מזמין אותנו להיות קצת בבית, ליהנות מהחום ומהלכידות המשפחתית, מפשטות השגרה. שן שצמחה לתינוק, שתי אותיות שבן השלוש למד, שיר חמוד בפי בת החמש. שיח עם בחורי הישיבה שלך, זמזום עם נערות הסמינר. אפשר לראות את חול המועד כימי חסד, כטיפות טל, בנחל שקט שזורם לידנו. אולי חבל לפוגגם בשאון הטיול ובסער ההרפתקה שבו.

ומה את? רגילה להיות בבית בחול המועד? נמנעתם מלצאת לטיולים שנה שעברה, לפני שנתיים, ואולי גם לפני שלוש? מציעה לך השנה לצאת עם משפחתך ולטייל. נכון, יש יופי וחמימות בחול המועד בבית, אבל זה סוג מסוים של חוויה.

יש משהו אחר, משמח ומסעיר, ונותן טעם של זיכרונות משותפים, ששנים רבות עוד ידובר בהם, בטיולים משפחתיים.  אתם קמים מוקדם – ותגלי כמה קל להעיר את הישנוניים שלך, כשמדובר על יציאה לטיול, מתארגנים ביחד, ובפסח צריך להתארגן היטב. מצות, ביצים קשות, שתיה, חד פעמי, בננות ותפוחי עץ. יש מי שמזכירה את המוצץ, הבקבוק והמסטיק שימנע (או לא) בחילות. לוקחים דיסק חדש ויפה של שירים שקניתם לפסח, כמה המלצות על מסלולים מקרובים ומחברים, ויוצאים לדרך. רגע… אחרי שני רחובות נזכרים ששכחתם מפה/כוסות/שקיות ניילון/ אשראי. חוזרים, לוקחים, ושוב יוצאים.

משפחה בטיול היא משפחה שונה, מהסוג שאת פחות מכירה. יש ילדים ביישנים ושקטים שמשתחררים באוויר, בצעידה. יש ילדים עם אופי מתלונן, שמוקסמים מביקור באתר, או ממתקן  בלונה פארק. אין סדר יום לוחץ, אין שעורי בית שחייבים לעזור להם להכין, והבוס של בעלך לא מתקשר לזרז אתכם, גם הבוסית שלך – לא. טיול הוא גם התמזגות עם הטבע והמרחבים, ילדיך נראים בעיניך פרפרים ועלי כותרת, דשא וקו רקיע, ואת בעצמך מתמזגת עם עשב השדה והמפל, ומרגישה איך את וילדייך, את ומשפחתך, חלק מהיקום המיוחד שהשם ברא, והכל זורם בו בזרימה אלוקית, מכוונת. אפילו המריבות שבבית מטריפות את דעתך, נמוגות לתוך החלל והמרחבים שהטיול מציע,  ופותח אותם גם בנפש משפחתך.

אז מה? לטייל או לא? לשנות הרגלים, זו אולי ההמלצה שלי לכבוד החג. שינוי הרגלים הוא עוד אספקט של יציאה לחרות.

חושבת עלייך

נעמה

הגות / פייגי סופר

עד בלי די (דיינו…)

יכול להיות, שגם אתן לא מספיקות תמיד להיות צמודות לקצב אמירת ההגדה. הילד מבקש משהו, יין נשפך, עוד גביע נעלם…  ובכל זאת, את שירת "דיינו" הנעימה – מן הסתם אי אפשר להחמיץ. "אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים – דיינו, אילו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה – דיינו".

לכאורה, כל אחד מחלקי הפזמון הזה תלוי לחלוטין בבא אחריו. אם כן, מה טעם להודות, למשל, על זה שקרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה? והתשובה היא – אכן, יש על מה להודות. כל אחד מהניסים המתוארים היה גדול, אוהב, מקרב להשם, גם אם, תיאורטית, ללא הנס הבא אחריו, גם הוא היה מתבטל.

את אותו רעיון ממש, ביכולתנו שלנו, נשים ואמהות בישראל, לחיות וליישם בכל יום ולילה לאורך השנה: להכיר טובה ולהודות להשם יתברך.

להודות על מה?

מקטנות אנו מורגלים לשאת עיניים בתודה על בקשות שהתמלאו, תפילות שנענו, ניסים שהתרחשו. למדנו על הנהגתו המופלאה של הקב"ה את עם ישראל מאז היותו לעם, וההשגחה הפרטית שליוותה כל דור ודור על מאורעותיו. המציאות שלנו כעם, מעמידה אותנו תמיד במצב נכון לתפילה, ובעזרת השם גם לתודה על הנס וההצלה.

אך מה קורה במרווחים שבין "נס" ל"נס"? מה קורה, בהשאלה, בימים שבין "פורים" – על הצלתו הפלאית, לבין "פסח" על גאולתו השמימית? היכן הוא הקיום של הקשר המופלא הזה בינינו לבין השם בימים בהם הכל, לכאורה, בסדר? אחרי שסימנו את פרקי התהילים לרפואת פלונית החולה ולפני שקראנו בעיתון על פיגוע תופת שנמנע?

היא קיימת, הכרת הטוב הזו, בתוך כל אחד ואחת מאיתנו. נושמת באיטיות, פועמת בקצב בלתי מורגש, אך קיימת: היכולת והזכות להודות.

ושוב נשאל: להודות על מה?

וכמו בהגדה, נענה: על שרשראות – שרשראות של ניסים. מהו נס? התרוממות, הגבהה. רגעים של אושר, שמחה, המציפים את הנפש ומרוממים אותה. הרגעים האלו, אפשר לקרוא להם: ניסים.

ואיפה הם, הרגעים הניסיים הללו? כדי למצוא אותם כדאי בהחלט לפתוח עיניים, אוזניים ולב. כשם שאפשר לחדד רגישות חושית כלשהי – בציור, בנגינה, בשירה, כך ניתן לחדד את מה שנקרא – "רגישות לטוב". שמעת על חברתך שנפלה ושברה את רגלה בערב פסח? בוודאי חשבת לעצמך: "תודה לך ה' על רגלי הבריאות, כיצד הייתי מנקה לפסח לו הייתי מגובסת כעת?" הנה, חידדנו את הרגישות לטוב. בפעם הבאה, גם בלי להכיר את זו שכן או לא שברה את רגלה (הלוואי שלא…) נאמר: תודה לך השם, על כל יום של בריאות ואיברים שלמים ומתפקדים, – חידדנו את הרגישות עוד יותר.

יצאת לקניות לחג, ושבת הביתה כשליבך כבד עלייך בשל קלותו של הארנק. הבטת בילדייך, ופתאום האירה בך תודה על כך ששנה נוספת את זוכה לקנות עבורם ולהלבישם בבגדי חג. נעשית רגישה לטוב, מחר תוכלי להביט על ה"נס" הזה, ששמו ילדים, בעצם היותם בביתך, עוזרים בהכנות לחג או מתקוטטים בלי סוף, חמודים למראה או מוזנחים למשעי – הם עדיין הנס הפרטי שלך, ואת זוכה להכיר בו ולהודות עליו.

וככל שהרגישות הזו מתחדדת, מתעדנת, נעשית שקופה יותר, אנו זוכים לראות בכל פרח וקרן שמש סיבה להודיה. ישנו עולם רחב, אינסופי, של דברים ניסיים, בלתי תלויים, אלוקיים, שאפשר להודות עליהם. "כל הנשמה תהלל קה" – "על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבורא". חושים בריאים, גשם שיורד, שמש שזורחת, חיוך ראשון של פעוט.

בחודש ניסן אנו מברכים את ברכת האילנות: "וברא בו אילנות טובות להנות בהם בני אדם". אביב נפלא בחלונך, את מתענגת על הירוק הבשום והפריחה המשכרת – הרי לך ברכה מיוחדת, מותאמת, לבטא בה את תחושתך.

והביטוי הזה – הבה נתייחס גם אליו.

למעשה, אין גבול ליכולת שלנו להעריך דברים טובים. הברכות נועדו להכיל את ההערכה הזו בגבולות המוכרים לנו – מילים, וביכולתנו ליצוק אליהן אינסוף תחושות ורגשות, שמילות הברכה רחבות דיין כדי להכיל. ניתן לעצמנו לחוש אותן, במלואן, לצרף אותן למילים, ואפשר לברך על הטובות במילותינו שלנו. לפעמים הביטוי, האמירה, הרישום – מחזקים את התחושה ונותנים לה שם, צבע וצורה. בסיפור יציאת מצרים ידוע ש"כל המרבה לספר הרי זה משובח" – העיסוק בדבר, "סיפור" הדברים, הופכים אותם לדבר משובח. אולי לכן נקראת "הגדה של פסח" בשם זה. "הגדה" – להגיד את הדברים, לבטא אותם, אולי לשיר? אפשרי (במנגינת די-דיינו…), וכן, גם ההבזק הזה בלב כשחושבים על כך, כשמרגישים זאת, הוא גם כן צורה של ביטוי, וכל המרבה, כבר אמרנו, הרי זה משובח.

גליון 14 – כל המדורים ברצף

מאמר המערכת

בני חורין

חודש ניסן שזה עתה נכנסנו אליו, טומן בחובו את בשורת הגאולה. מאז נגאל עם ישראל מבית עבדים בחודש ניסן, הפך חודש זה להיות סמל הגאולה. "בניסן נגאלו, ובניסן עתידים להיגאל", אמרו חז"ל, אמירה המבוטאת בכל בית יהודי בעיצומו של ליל הסדר על ידי פתיחת הדלת והציפייה לבואו של אליהו הנביא, מבשר הגאולה.

תכונה זו של חודש ניסן, אינה רק זיכרון לימים רחוקים בהם נגאל העם מעבדות לחירות, וגם אינה רק ציפייה לגאולה שלמה בבוא משיח צדקנו. הלא "חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים". הגאולה והיציאה מעבדות לחירות אמורה ללוות אותנו ולהשפיע עלינו בכל דור, גם אם לא שוחררנו עתה מעבודת פרך, וגם אם לא זכינו עדיין לגאולה העתידה לה אנו מצפים בכל יום. זאת מכיון שכל אחד מאיתנו הוא קצת 'עבד', ולכל אחד מאיתנו מגיעה גאולה מאותה 'עבדות'.

בחירה חופשית

אחד היסודות המרכזיים עליו מושתתים החיים שלנו, הוא חופש הבחירה. אדם שמסוגל באמת לבחור בטוב או ברע, הוא אדם חופשי. אך פעמים רבות אנו מוגבלים על ידי שעבודים שונים. לפעמים זה שעבוד ל'בוס' בעבודה, הדורש מאיתנו יותר ממה שאנו צריכים להקריב עבור עבודתנו, ואנו מאבדים את חופש הבחירה ופועלים מתוך שעבוד. לפעמים זה השעבוד ל"מה יאמרו", כאשר אנו מודעים לדרך בה עלינו לצעוד, אך מפחדים מתגובות החברה שסביבנו ומונעים על ידי פחד זה לפעול בניגוד לרצוננו החופשי. זה יכול להיות גם שעבוד מופרז ליצרים ומשיכות שאנו מכירים בהם כשליליים, אך לא מצליחים להתנתק מהם ולבחור בחופשיות במעשה הנכון עבורנו.

משמעותה של חירות בחיי היום יום היא שהאדם יפעל על פי הערכים החשובים לו, ועל פי המטרות אותן הוא הציב לעצמו, ולא יהיה מנוהל על ידי גורמים הסותרים את אותם ערכים או מטרות. האדם שמנהל את חייו רק על פי ערכיו ועקרונותיו, הוא האדם החופשי, והמאושר.

אך כיצד נוכל להגיע אל חירות כזו? הרי הבוס באמת לוחץ… והחברה באמת מפחידה… ואנו נמשכים בחזקה גם לפעולות הסותרות את ערכינו. איך ניתן, אם כן, להיות אדם חופשי, בן חורין, הצועד לו על פי עקרונותיו ואינו מתחשב בפחדים, לחצים או משיכות?

חירותו של המאמין

שיאו של חודש ניסן, חודש החירות, הוא בליל הסדר, הלילה בו יצאנו מעבדות לחירות ואותו אנו חוגגים על ידי הנהגות של בני חורין – שתיית ארבעה כוסות ומצוות ההסיבה. מטרתן של הנהגות אלו היא לנטוע בנו – או בעצם להחזיר אותנו – אל תפיסת החירות אותה רכשנו ביציאת מצרים. על ידי שננהג כבני חורין, נחוש את עצמנו חופשיים ובעלי יכולת להתמקד, להתנהל על פי הערכים החשובים לנו ולבחור בהם.

חירות זו אליה אנו שבים בליל הסדר, היא חירותו של האדם המאמין, זה המשוכנע בכל ליבו שההליכה לאור הערכים היא זו שמביאה את האושר והשלווה, זה שחי ומונחה על ידי הידיעה הברורה שמי שצועד בדרך הנכונה יכול רק להרוויח מכך. את האהבה הגדולה של הקב"ה לעם ישראל למדנו מיציאת מצרים, ואהבה זו היא שמאפשרת לנו להיות בטוחים שאי אפשר להפסיד מההליכה עם האמת הפנימית שלנו, עם הערכים הנכונים והמטרות החיוביות אותם הצבנו לעצמנו. את מילות החירות האלו הבוקעות מתוך ליבנו, ילדינו אמורים לשמוע מאיתנו במפורש. הם צריכים לצאת בסוף הסדר עם הדוגמא האישית של ההורה בן החורין שהראה להם בלילה זה מהי חירות אמיתית, חירות מעולם של בני אדם.

כוחה של אמונה

חיי אמונה פעילים, המכניסים שם שמים לפעולות ולתקוות, הם המתכון המנצח לחירות מושלמת. אדם המצמצם את חיי האמונה שלו לבית הכנסת או בית המדרש, נותר בשאר היום ללא הגב החזק אותו מעניקה האמונה, וללא הביטחון שאם הוא יפעל נכון בכל נושא הוא ירוויח. אדם שאינו לוקח איתו את האמונה לכל מקום, אל העבודה, אל הלימודים, אל חיי המשפחה, אפילו אל שעות הפנאי – עלול להימצא ברוב שעות היום תחת השפעת הגורמים שהוא אינו רוצה שישפיעו על החלטותיו.

אך האדם שאלוקים חי בליבו, שהאמונה והביטחון פועמים בו ומלווים אותו בכל אשר הוא עוסק, מקבל את הכוחות להתנהג ולבחור בערכים בהם הוא מאמין. זהו כוחה של האמונה החיה, המבטיחה שבחירה נכונה מביאה בכנפיה את הברכה.

דבר העורך

הרעיון של בתי המדרש לצעירים העמלים לפרנסתם, עליו כתבנו בשבוע שעבר, צובר תאוצה, ובעז"ה מיד לאחר חג הפסח תיפתח ההרשמה לבתי המדרשות ברחבי הארץ.

מה עומד מאחורי הרעיון הזה? מדוע יש בו צורך ולמי הוא אמור להועיל?

רבים הם הצעירים החרדים שעמלים לפרנסתם, ומרגישים את הצורך הקיומי לקבוע עיתים לתורה מדי יום, בצורה קבועה ורצינית. אך כל מי שהיה במצב הזה יודע עד כמה הדבר אינו פשוט כפי שהוא נשמע.

ללמוד לבד לאחר יום עבודה עמוס ומעייף, זה דבר כמעט בלתי אפשרי – את זה יודע כל מי שניסה. גם שיעורי הדף היומי המבורכים, מתאימים רק ללומדים המעוניינים בהספק מהיר זה, הנלמד בדרך כלל בשעה קצרה ומטבעו אין בו את האפשרות ללמוד בנחת לפי קצב המותאם לכל לומד באופן אישי.

בתי המדרש של "חלקי בעמלי" מיועדים להיות הפתרון האולטימטיבי לכל צעיר המעוניין לקבוע עיתים לתורה במסגרת נוחה, המאפשרת לימוד מגוון בקצב לא מהיר. בתי מדרש אלו יהיו כר נוח ליצירת מעגלים חברתיים של הצעירים שאינם שוהים בהיכלי התורה, וחסרה להם המסגרת הקהילתית התומכת שמעניק עולם התורה לאברכים ולתלמידי הישיבות.

בתי מדרש אלו המוקמים בתמיכתם ובעידודם של גדולי התורה, ייצרו אווירה חברתית בציבור החרדי שתאפשר לכל צעיר העמל לפרנסתו להיות קשור בקשר אמיץ אל לימוד התורה, וממילא אל עולם התורה הנפלא שבו ניטעו שורשינו.

אנו מחפשים נציגים בכל ריכוז חרדי שמזדהים עם הרעיון האמור ומעוניינים לפעול לגיבושן של קבוצות סביב רעיון בתי המדרש. ארגון "חלקי בעמלי" יגיש את כל השירותים, התורניים והכלכליים לנציגי קבוצות שתתגבשנה ברחבי הארץ, ויחלוק מנסיונו את כל האפשרויות והדרכים שהוכחו כמביאות להצלחת בתי מדרש אלו.

תגובות יתקבלו בברכה בדוא"ל: helki.baamali@gmail.com

לשולחן השבת

גדול עלי, אז מה?

את רשימת הקרבנות שבפרשתנו, פותחים קרבנות הנדבה, קרבנות שהאדם אינו חייב להביאם, והמביא אותם עושה זאת מנדבת לבו, כמו עולה, שלמים ומנחות. קרבנות אלו מצטרפים למצוות נוספות שאינן חובה אלא רשות ביד האדם לעשותן. מצוות רשות אלו הביאו את בעל הקהלות יעקב זצ"ל לידי תמיהה: האם מצוות אלו נחוצות לעבודת ה'? אם הן אכן נחוצות, מדוע אינן חובה על כל אדם, ואם אינן נחוצות מדוע הן קיימות ומה התועלת שבהן?

לעומת מצוות רשות אלו, קיימת מצווה אחת לא קלה – אהבת ה', והיא דווקא אינה רשות אלא חובה על כל אדם מישראל! וכאן השאלה הפוכה: כיצד אפשר לחייב כל אדם להגיע לדרגה גבוהה זו של אהבת ה'? מצוות מעשיות ניתן לצוות גם לאדם שאינו ניצב בדרגה גבוהה הנצרכת לקיום המצווה, אך מצווה התלויה בלב אינה יכולה להתקיים אלא אצל מי שאכן לבבו שלם ברגשות הנצרכים למצווה זו, והלא רבים אינם אוחזים בדרגת אהבת ה'?

מעשים מביאים רגשות

בשאלה זו עסקו רבותינו הראשונים, והשיבו עליה בדרכים שונות שהמשותף להן הוא הפתרון הבא: מצוות אהבת ה' היא מצווה מעשית! גדר המצווה הוא שעל האדם לנקוט בדרכים שונות שהן יביאו אותו לרגשות אהבה לה', אם זו התבוננות בגדולת ה' ורוממותו, ואם זו התבוננות בטובות שהקב"ה גומל לאדם. מעשים אלו של התבוננות יש בכוחם להביא את האדם לדרגה של אהבת ה', וזו בלבד החובה המוטלת על כל אדם – לעשות מעשים שיביאו אותו לדרגת אהבת ה'.

ומה יעשה אדם שאף ההתבוננות בחסדי ה' וברוממותו אינה מביאה אותו לאהבת ה'? על כך משיב בעל הקהלות יעקב, שהדרך בה יכול אותו אדם להגיע לאהבת ה' היא אחת – לעשות מעשים של התנדבות, שבאמת אינם מתאימים לדרגתו העכשווית של האדם, אך מעשים אלו יעוררו בליבו את הרגשות אליהם הוא חותר, וככל שיעשה יותר כך הוא ירגיש את רגשות אהבת ה' שיתעוררו בקרבו.

זהו פשרן של מצוות הרשות. קרבנות הנדבה ושאר מצוות הרשות אינם מיועדים רק לאדם שכבר קיים את כל מצוות החובה ועתה הוא מחפש אלו מצוות נוספות ניתן לעשות. אדרבה, הם נועדו עבור אותו אדם שאינו נמצא בדרגה זו של התמסרות מוחלטת למצוות מתוך אהבה. אדם זה, כאשר יביא קרבנות נדבה, יתעוררו בלבו רגשות אהבה ושמחה במצווה, ועל ידי מעשים אלו הוא יגיע לאהבת ה'.

לעשות ולעלות

פעמים רבות אפשר לשמוע בני אדם המתייחסים אל מצוות מסוימות בכבוד, אך בריחוק מה – "זה גדול עלי". והם צודקים, זה באמת גדול עליהם. אך העובדה שאדם אינו נמצא בדרגה גבוהה המביאה אותו לקיום כל מצווה בשלמות פנימית מוחלטת, אינה אמורה לגרום לו לוותר על מצוות אלו, אלא להיפך, כאשר הוא ישתדל ויתאמץ ויעשה את הדברים שאינם טבעיים עבורו, מעשים אלו ירוממו אותו ויביאו אותו למצב שהוא אכן יהיה בדרגה הגבוהה אליה הוא שואף ובה הוא רוצה להיות.

הלכה למעשה / הרב ארי מור

חודש ניסן והנקיון לפסח

א.         אין אומרים נפילת אפיים בכל חודש ניסן.

ב.         טוב לומר בכל יום מראש חודש את הנשיא שלו בפרשת נשא (במדבר ז), וביום י"ג ניסן פרשת בהעלותך עד "כן עשה את המנורה".

ג.          היוצא בימי ניסן ורואה עצי פרי פורחים, אומר "ברוך אתה וכו' מלך העולם שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם".

ד.         לכתחילה יהדר לברך בראיית שני אילנות אפילו אם הם מאותו המין.

ה.         מי שיצא מביתו ויחזור רק אחר חג הפסח, אם יצא לפני פורים אינו מחויב בבדיקת ביתו מחמץ וכן אינו מחויב בניקיונו ומספיק לו ביטול החמץ שיעשה בערב פסח.

ו.          אמנם אם יש לו חמץ ידוע חייב לבער אותו, אלא אם כן מוכר אותו לגוי.

ז.          ואם יצא מביתו בפורים או אחריו או שמתכנן לנסוע, אע"פ שלא יהיה בביתו בחג הפסח חלה עליו חובת הבדיקה וניקיון ביתו. אמנם אם ימכור את חמצו לנכרי קודם י"ד בניסן פטור הוא מבדיקת וניקיון ביתו.

ח.         ואם חוזר לביתו קודם הפסח מחויב בבדיקה וניקיון ביתו ככל אחד מישראל, ולפיכך יזהר שלא יגיע קרוב מדי לחג הפסח ואז לא יוכל לנקות כראוי.

ט.         כלל מסרו לנו חכמינו: כל מקום שאין מכניסים בו חמץ אין צריך בדיקה, וממילא גם אינו צריך נקיון.

י.          ולפיכך חדרים בבית שאין רגילות להיכנס אליהם עם אוכל אינם צריכים בדיקה ונקיון לפסח, ואפילו אם ידוע שקרה פעם בדרך עראי שנכנסו לחדר עם חמץ אינו צריך נקיון ובדיקה משום כך.

יא.        אמנם אם גרים בבית ילדים קטנים, מכיון שדרכם לשחק ולמשוך אוכל בכל מקום יש לחשוש שהכניסו חמץ גם למקום שאין מכניסים בו בדרך כלל ובכללם גם חדר השירותים והאמבטיה.

יב.        אין אנו מחויבים לנקות חמץ ממקומות שקשה מאד להגיע אליהם, למשל בגריל בתוך המקפיא או להזיז רהיטים כבדים שאין רגילות להזיז אותם בתדירות כגון ארון ספרים או ארון בגדים. אמנם אם במקומות אלו יש בבירור חמץ ידוע מן הראוי לבער אותו.

יג.         חמץ שבלתי אפשרי להגיע אליו אלא אם כן יצטרכו לפרק את הרהיט בו הוא נמצא, או שנמצא במקום שלהגיע אליו הדבר כרוך בטרחה גדולה כגון מאחורי ארון ספרים כבד, אין אנו מחויבים לבער אותו.

יד.        כיסי הבגדים, המעילים והתיקים, אם רגילים להכניס בהם חמץ ובמיוחד הכיסים בבגדי ומעילי הילדים והתיקים שלהם חייבים בנקיון ובדיקה.

טו.        אמנם אם נשטפו במכונת כביסה ובאבקת כביסה אין צריך בדיקה.

טז.       ספרים שהשתמשו בהם בנוכחות חמץ, למשל ספרי קריאה לילדים או ספרי לימוד של בית הספר, וכן ספרי קודש שרגילים להביא אותם אל השולחן וללמוד בהם בשעה שאוכלים, חייבים בדיקה וניקוי. ואם הדבר קשה צריך לאחסן אותם עם כלי החמץ או להעמידם בארון ולכסות אותם וימכרם לנכרי.

יז.         ספרים שאינו יודע אם הביאם לשולחן אינו חייב מעיקר הדין לבודקם, אמנם מן הראוי שכל ספר שרוצה להשתמש בו בפסח ינקהו היטב, והשאר ישאירם בארון ויסמוך על כך שמבטל ומוכר את כל החמץ שאינו ידוע.

יח.        משחקים וצעצועים חייבים בנקיון ובדיקה. אמנם אפשר לפגום את החמץ על ידי השרייתם בחומרי ניקוי ושוב לא יצטרכו בדיקה, וכמו כן מועיל כיבוסם במכונת כביסה.

יט.        ולפיכך לגו, קפלה, קליקס, משחקי לוח, פליימוביל, בובות וכדומה, חייבים בניקיון או בפגימת החמץ.

כ.         ארונות בגדים בחדרי הבית, אם אין לילדים גישה אליהם אינם חייבים בניקוי ובדיקה.

כא.       כל כלי החמץ צריך לכתחילה לנקותם עד שלא יישאר בהם חמץ בעין, אפילו אם אינו מתכוון להשתמש בהם בפסח.

כב.       תנורי אפייה, טוסטרים, מצנמים, מיקרוגל, מערבלים, צריך לנקותם מחמץ בעין גם אם אינו מתכוון להשתמש בהם בפסח.

כג.        אמנם אם מאחסן כלים אלו במקום שמור וסגור ומוכרם במכירת חמץ אינו חייב לנקותם כלל.

כד.       כל דבר שמוכר במכירת חמץ ואינו מנקהו צריך לאחסן אותו בארון סגור, ולכתחילה יסגור אותו באופן שאינו נפתח בקלות. אמנם במקום הדחק אפשר לסוגרו גם בסרט הדבקה ולתלות שלט המזכיר שמקום זה אינו נקי לפסח.

כה.       חומרי ניקוי ופרפומריה אינו חייב כלל לבערם מכיון שאינם ראויים לאכילת כלב, וחומרי ניקוי מותרים בשימוש בפסח.

כו.        תרופות הניטלות בבליעה, משחות למיניהם, סירופים שטעמם מר מאד (למשל "אוקסיקוד" "אופטלגין" וכיו"ב). אינו חייב כלל לבערם, אבל סירופים שיש להם טעם טוב וכן כדורי לעיסה או ויטמינים ללעיסה צריך לבדוק אם יש ברכיביהם חמץ, ובמידה ויש בהם חמץ צריך לבערם או להניחם עם שאר החמץ ולמכרם לגוי.

כז.        אם אין בהם חמץ אלא רק רכיבי קטניות, אין צריך לבערם או למכרם, אבל כדאי להניח אותם במקום שלא יישכח ויבא להשתמש בהם.

כח.       תחליפי חלב או דייסה ושאר רכיבי תזונה לתינוקות שיש בהם חמץ, צריך לבערם או למוכרם כנ"ל, אבל אם יש בהם קטניות ואין בהם מוצרי חמץ דינם אין צריך לבערם או למוכרם.

כט.       וכן הדין לתוספי תזונה או משקאות לדיאטה וירידה במשקל.

כל האמור לעיל הינו ביחס לחיוב ביעורם ולא לעניין השימוש בהם בפועל בפסח.

מדברים חינוך / הרב שלמה ברוך בלוי

לפי דעתו של בן

שאלה: יש לנו ניסיון לא מוצלח עם ליל הסדר. בשנה שעברה חגגנו לראשונה את הסדר בבית עם הילדים, ולמרבה הבושה, הוא התנהל בעצבים ובמריבות. כנראה הקפדתי יותר מדי על הילדים, ובאמת שמעתי את מורת רוחם על כך. מה אני יכול לעשות כדי שהשנה זה לא יחזור על עצמו והם יאהבו את הלילה הזה ויתחברו למצוותיו המיוחדות?

תשובה: סדר ליל פסח הוא אירוע שאמור להותיר את חותמו בילדכם למשך כל ימי חייו. את אופי החותם הזה קובעים אתם, ההורים, בהתנהגותכם שנגזרת מסדר עדיפויות שאתם תבחרו. הלילה הזה המכונה בפי עדות מסוימות "ליל האמונה", אין כמוהו להעמיד ולבסס את הנקודה היהודית שתהווה נקודת ציון לחייו העתידיים של הילד היהודי.

אם אתם רוצים שהילד יאהב את ליל הסדר, תקפידו לחקוק בו התניה חיובית בעת מהלך הערב. אם אתם תקפידו מאד על כל פרט ופרט, ייתכן ותזכו לקיים את ליל הסדר כהלכתו, אך תחסרו את רוחו הכבירה של הלילה הזה, ותותירו את החותם השגוי בנפשו. בכל פעם שיבוא ליל הסדר הוא יאמר "אוף"!…

הורים רבים הופכים את הרגעים המרוממים של עבודת ה' לרגעים שיש בהם רוגז והקפדה. בחוסר שימת לב, שוכחים או מתעלמים מהפער הגדול בגיל, בתבונה ובידע הקיים בין ההורה לילדו, ומביעים כעס ורוגז מהתנהגות בלתי הולמת. בכך לא מעודדים את הילד לאהוב את המעשה אשר נעשה. טעות חמורה זו יכולה לקעקע את יסוד היסודות של היהדות, מה שאף הורה לא היה רוצה שיקרה.

רוחב הלב והמתינות האבהית אינה באה על חשבון ההקפדה על דקדוקי ההלכה או אמירת ההגדה בכוונה וכו'. ההיפך הוא הנכון, השמחה בעבודת השם מסייעת לדברים להתנהל בצורה חלקה, ולזרום עם מחדלים כאלו או אחרים של המסובים. כאן המקום לחנך בדרך של "את פתח לו", שהוא חלק מארבעת התכונות שבילדנו. בדיוק כאן עלינו להראות לילדים דוגמה מלכותית של עשיה חיובית ומאירת פנים.

אפשר וגם צריך, לעשות הכנה כלשהי לפני בוא יום ה', באספה משפחתית ספונטנית או מכוונת, לדבר על ליל הסדר שיכול להפוך ללילה עצוב אם לא נזכור, שבעצם אנו יושבים ליד השולחן אשר לפני ה'. ילד שיודע שכעת אנו עוסקים בעבודה חשובה של קיום מצוות ה', מכיר בערך הדברים מצד עצמו, ואינו רואה בתכונה הזאת עוד גחמה הורית שמחייבת שלמות. הוא נעשה שותף למהלך רוחני מיוחד במינו. את הדברים הללו לא מעבירים רק בשעת מעשה, אלא גם קודם לכן… "הנה אנחנו באים לקיים רצונו של הבורא". הדברים הללו פועלים את פעולתם כשהם באים בישוב הדעת וברוח נכונה.

מטבע הדברים, יש ילדים שמשתעממים מחדגוניות של מהלכים לא מסעירים במיוחד. על ההורה החכם להפוך את האירוע הקדוש הזה למשהו מכונן ביותר עבור הילדים, שירגישו שזה הלילה "שלהם". כעת ההתייחסות על זרקוריה המחממים מופנית לעברם. וכן… כדאי להימנע מאמירת ווארטים מעמיקים אם הנוכחים הם בגילאים שאינם עשויים ליהנות מהם. לתת להם לומר את שלהם, לשוחח בגובה העינים – לפי דעתו של בן אביו מלמדו.

המסורת העתיקה הזאת מוזכרת בדברי חז"ל. וכאן הבן שואל… העידוד לשאול ולבקש תשובות, בא במכוון בלילה הזה, עם מאכלי האמונה המפארים את שולחן הקודש. דווקא בזמן מרומם ואדיר, איננו מתעלמים מהצורך האנושי של הילד – להבין… להיות שייך… להתחבר… לכן אנו פונים אל הילד ומחווים לו – הנה שאל… כעת הוא הזמן שלך! פחות חשוב אם היין ישפך על הסט החדש, וממש לא אכפת לי אם המצות שאפיתי בליל הסדר הפכו לפירורים שרויים… מה שכן אכפת לי – שאזכה לקיים בהידור את המצווה של והגדת לבנך – כי בכך אני מעביר לו סדרים שלמים לכל ימי חייו.

הגות / הרב חננאל גרינולד

הקרבנות והתפילה כהתקרבות לבורא

"דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה'." (א, ב)

ענן עשן מיתמר מעל, מפזר בחלל האוויר את ריח הבשר השרוף. האש הבוערת מלחכת ברעבתנות את הבשר המוגש לפניה, מכלה אותו עד תום. פצפוצי האש, כזו הרגילה להישמע בשריפה שכזו, אינה נשמעת כאן. על מעמד שריפת הבהמה מנצח קול שירה וכלי זמר, המנעימים את העבודה.

במבט מודרני – מערבי, נשמע התיאור האמור כאירוע פגאני ופרימיטיבי. שונה בוודאי לחלוטין ההקרבה הקדושה של הקרבנות בהיכל ה', מאותם טקסים אליליים. אך שומה עלינו לחתור ולהבין את אותו הבדל יסודי, הבדל בין קדשי קדשים לטומאה נוראה.

מהי אותה קדושה עליונה, עבודת ה' תמימה, הכרוכה בהקרבת קרבנות? האם שווה היא עבודת הקרבנות ליתר מצוות התורה?

להפתעתנו, מתברר כי עבודת הקרבנות זוכה ליריעה ארוכה מאין שיעור לכל מצווה אחרת. תרי"ג המצוות האמורות בתורה, זוכות לפרשנות נרחבת בתורה שבעל-פה. אך רק מצוות הקרבנות זוכה לפרשנות נרחבת ומקיפה בתורה שבכתב.

החומש השלישי ספר ויקרא, הנפתח כעת בפנינו, נקרא גם "ספר תורת כהנים". רובו ככולו של ספר ויקרא עוסק בענייני הקרבת קרבנות, סוגיהם ואופני הקרבתם.

ספר שלם על מנין פרשיותיו, מלמדנו את דיני הקרבנות. עובדה זו, בלי ספק, באה ללמדנו על חשיבותם היתירה של קרבנות המקדש. עלינו אם כן לחתור ולהבין את אותה חשיבות נדירה. שהרי אף אחת מיתר המצוות האמורות בתורה, קלות כחמורות, לא נתבארה בתורה באריכות שכזו.

העיקרון הכולל של הקרבנות, הינו קירבה מיוחדת לה' יתברך שיש מהקרבנות, המהווים כפרה על חטאינו. קרבנות החטאת והאשם מכפרים על איסורי תורה שבכרת ומיתת בית דין, עליהם עבר אדם בשוגג. קרבן עולה, מכפר על איסורי עשה. נוספים עליהם קרבנות השלמים, אותם נודב האדם לבוראו. וקרבן תודה, אותו נקדיש כהכרת הטוב לקב"ה על חסדיו הרבים עלינו.

לכשנתבונן, נפליא בטעמו של דבר. האם אין בקשת סליחה, כמו גם הכרת תודה, דבר הנתון לרגש נפשי עמוק? האם אין הקרבן מפחית מהפנמה הנדרשת לחוטא החפץ בתשובה? מצפים היינו מהחוטא לדוש בנפשו פנימה, עד שישוב בלב שלם. כפי שננהג ברגע של הכרת הטוב, בו ימלא ליבנו בשבח והודיה לאדון העולם.

דווקא הקרבן, הנראה כהחצנת רגשות, מהווה את שיא הקירבה לה'? האם אין זה סמל חיצוני בלבד?

בכדי לרדת לשורשם של דברים, ולקבל תשובה לאותם תמיהות, נצטט כאן את דברי הרמב"ן המבאר בפרשתנו את עניין הקרבנות:

"כי בעבור שמעשי בני האדם נגמרים במחשבה בדיבור ובמעשה, צווה ה' כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתוודה עליו כנגד הדיבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאווה, והכרעיים כנגד ידיו ורגליו של האדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק דמו על המזבח כנגד דמו בנפשו, וראוי לו שישפוך דמו וישרוף גופו לולא חסד ה' שלקח תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי איבריו, והמנות להחיות בהם מורי התורה שיתפללו עליו, וקרבן התמיד בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד."

לכשנקרא, נבין ונשנה את דבריו הקדושים, תתבאר לנו תורת הקרבנות באור חדש ובהיר.

שהרי מה הוא החטא, אם לא מרד בבורא העולם? אלוקים הטוב, ברא אותנו מאין, נפח בנו נשמה, והוא לבדו מספק את כל צרכנו. כאשר חוטא האדם, הרי הוא מורד וכופר בטובה. בחטאו, מוריד האדם את עצמו לדרגה נמוכה ושפלה. מגלה הוא בחטאו, כי אינו ראוי לטוב הרב המוענק לו ממרומים. בחטאו, הפך האדם את נפשו לבהמית. אין הוא ראוי עוד למדרגת האדם.

ברחמיו הגדולים, העניק לנו בורא העולם הזדמנות לתקן. באמצעות הקרבת קרבן מן החי, המושווה בדרגתו עם החוטא, מעמיד המקריב את הבהמה במקומו. בכוונה עמוקה מרגיש החוטא כי כל אשר בא על הבהמה, היה צריך לבוא על נפשו הוא. משכך, מהווה הקרבן עומק נוקב בעבודה פנימית. בשעת ההקרבה, כאשר שירי הלויים מעוררים אותו לתשובה שלמה, מתנחם הוא לחלוטין על חטאיו ושב בתשובה מושלמת. רק לאחר הקרבה שכזו, יכול האדם להשיב את נפשו. נפש טהורה כפי שברא לו אלוקים.

הדברים תקפים גם בהקרבת קרבנות התודה. כאשר ניצל האדם מסכנת חיים, מכיר הוא באמצעות הקרבן תודה אמיתית לבוראו. נפש תחת נפש עולה קרבנו על המזבח, תמורת נפשו שניתנה לו לשלל.

משחרב בית מקדשינו, שוב אין אנו יכולים להביא קרבנות לאלוקינו. אך כוחו העמוק ומשיב הנפש של הדמיון הטהור, נותר לנו גם היום. כוח עליון המסייע לנו כאשר עומדים אנו בתפילה, אשר תוקנה כנגד הקרבנות החסרים. בעת התפילה, נוכל להכיר את חטאינו אשר חוללו בקרבנו שפל נורא. כוחה של התפילה, היא הקרבה לאלוקים. מקריבים אנו את נפשנו בתפילה, ושבים בתשובה שלמה לפניו.

סיפור / א. ברזל

סיפור מעלה עשן

זהו סיפור על שלושה אנשים שבסך הכל רצו להיטיב. כל אחד רצה להיטיב עם האחר, ובסופו של דבר… קראו ותשפטו בעצמכם.

אליהו. בן שש עשרה וחודשיים. פני ילד, שאפילו החליפה והמגבעת אינם יכולים להם. בפורים האחרון כיבד אותו שוורצמן, משיעור ג', בסיגריה פשוטה. משהו מאותה רוח עצמאות נעימה אפפה אותו, כש'לקח' את השאיפה הראשונה בחייו. שוורצמן עודד אותו, והרחוב הפורימי לא נתן, אפילו, אפשרות למחשבה לפני, או לנקיפת מצפון – אחרי. באמת, מי לא מעשן בפורים? אפשר לחשוב. בסך הכל גליל קטן של ניקוטין. עשרים עד עשרים וחמש שאיפות, והוא מושלך אחר כבוד, בזוית הנכונה, אל צד הדרך.

אחרי הסיגריה הראשונה באו שתיים נוספות, ואח"כ הוא חזר אל ימיו האחרונים של "זמן חורף" בישיבה. כעת, שבועיים אחר-כך, והוא מהלך ברחוב הראשי, מסוחרר מהאוויר הצלול ומאור השמש הבהיר והאביבי. ריח של נקיון, המולת ערב חג אהובה וסוחפת. כל שש עשרה שנותיו מלאות הנעורים זוקפות את קומתו וממריצות את תנועותיו. פוסע בנחת בין החנויות, שמח לקנות מספר פריטים נדרשים עבור אמא והאחיות, 'קופץ' אל הבנק, ואל המכבסה, ואחר כך – שם, ליד 'קיוסק' קטן ומוכר עולה בו ריחה וטעמה של הסיגריה ההיא. רוצה היה לשאוף שוב אל תוכו מאותו גליל ניקוטין חסר כל כוונה רעה.

בעיה. חוק חדש יחסית במדינה קובע ומגביל את מכירת הסיגריות לבני שמונה עשרה ומעלה בלבד. שלט קטן על הדלת מודיע במפורש על עונש מעוגן וקבוע לכל מי שיפר את הצו. גם בלי להביט בעצמו הוא יודע שאי אפשר "לתת לו" שמונה-עשרה. פני ילד, כבר אמרנו. ואפילו החליפה והכובע נותרו היום בבית, למצער. אבל הוא רוצה. רוצה סיגריה, עכשיו. מרגיש כבר כמה נעים יהיה לפסוע ברחוב, על המולתו וריחותיו, לאורה של שמש אביבית,  ולשאוף ואז לנשוף, ושוב… רגע של הנאה קטנה. ושוב, אינו מסוגל כעת להציב מול עיניו את דמות ההורים האוסרים זאת מכל וכל. סיגריה אחת, עזבו, מה אתם עושים עניין.

אוה. מצוין. לצד עמוד התחנה הסמוכה לחנות, נשען בחור ישיבה צעיר, מוכר משהו. מן הסתם נפגשו פעם ופעמיים ברחובות השכונה או באחד מבתי הכנסת המרובים שבה. בחור כזה, שאפשר "לתת לו" שמונה עשרה ויותר. פרצוף סימפטי, מבט "חברהמני", מבין עניין. אוזניות הנגן צמודות  אל האפרכסות, מספרות על כך שהבחור שקוע כעת במשהו אחר. מצוין. "סליחה", הוא מסב את תשומת ליבו באגביות, כף ידו מושטת, ובתוכה מספר שקלים. "תעשה טובה, 'כנס', תקנה לי חפיסה" – סגנון ישיבתי-ישראלי קצר וחותך. לא תודה ולא בבקשה, הלא אנשים אחים אנחנו. הבחורצי'ק לא מכביר בשאלות. ביקשו ממנו טובה? הוא נכון כבר עכשיו למלא אותה, ושיהיה לו לילדון הזה לבריאות. "אין בעיה".

החנות הקטנה משופעת בסחורה ובמספר קונים משוטטים. מוכר נחמד, מותיקי השכונה, נכון לכל פיסת חדשות טרייה, או, להבדיל, 'ווארט' קולע על הפרשה. מן מקום מפגש שכונתי כזה, חמים, מתאים ליצירת קשרי קהילה חביבים.

גם כעת הוא מהנהן בחביבות אל הצעיר שמולו. נוטל את הכסף ומושיט את החפיסה המדוברת. משהו בלב נוקף, בכל זאת. בחור צעיר, האם נכון ומותר לתת בידיו את הסם הזה? לבנו שלו אינו מאפשר להתנסות בכך. ועדיין, הוא מוכר, ומעבר לרצון להכניס כמה שיותר, הוא בתקן של נותן שרות. רוצה, בסך הכל, לספק רצון לקוחותיו. בחירתו החופשית של כל אחד להחליט על חייו שלו. שמא יפסיק למכור גם את השוקולד מטעמי סוכרים ומוצקי קקאו? או את עיתוני החדשות שיש המחרימים אותם מכל וכל? אז גם הסיגריות נתונות במחלוקת, והבחורצי'ק הזה נוטה כעת לצדד בהן. שוין, לבריאות.

י'ודה, אחד הקונים-חברים היותר מוכרים, נכנס לטעום חופן פיצוחים ללא תשלום, כמו בכל יום. נשען כעת על הדלת, מרפרף על הכותרות היומיות. מזווית העין קולט מבטו החד פעילות מסוימת. עסקת חליפין קצרה מתבצעת שם, על יד התחנה.

הצעיר שיצא זה עתה מהקיוסק מוסר את חפיסת הסיגריות שרכש לבחורון-ילד שנראה כממתין לו. האחרון פותח את האריזה, שולף גליל אחד ומעניק, במבט מודה, לצעיר שמולו. הם מצמידים כף לכף, מעשה בחורי ישיבה חשובים, והבחורון מכניס את החפיסה לכיסו, ופונה הלאה, במורד המדרכה. השני נותר בתחנה, נשען אל העמוד, ממתין.

בניד אצבע מזמן אליו י'ודה את 'ארון', בעל החנות, משיח לו את מאורעות הדקה האחרונה. בהחלטה בלתי מתואמת הם ניגשים אל הבחור. האוזניות הבלתי נמנעות תחובות היטב אל האפרכסות, ורק סיגריית-מתנה אחת מתמוללת, כעדה, בין אצבעותיו.

"הלו, תגיד, לא חבל?" – הם באים אליו בנחמדות, כחברים, אבל הוא מביט בהם תוהה,
"מה, מה חבל?"

"קנית לו סיגריות, נכון? תגיד, לא חבל? ככה לעקוף את המוכר ואת החוק? זו לא חכמה, ידידנו הצעיר. ממש לא חכמה". משהו בפנים הסימפטיות והמבינות עניין של הבחור נאטם לחלוטין. האם היה זה הכינוי "ידידנו הצעיר"? או אולי הקביעה "זו לא חכמה"? בכל אופן, הוא מושך בכתפיו – "מה אתם רוצים ממני?" סגנון ישיר, נקי, חף מנימוסים, "הוא ביקש, קניתי, נתתי, זהו. מה אתם רוצים?". הוא באמת נראה חסר כל כוונה רעה, כמובן, אבל גם חסר כל עניין להתעכב על העניין הזה ולו לדקה נוספת. איפשהו, הוא מרגיש עצמו חכם ויעיל ונכון הרבה יותר מהשניים שלפניו. למה לעשות עסק מכל דבר? אי אפשר כבר לעשות טובה לבן אדם?  הם מחליפים מבטים, תוהים אם להמשיך ולהסביר. הצעיר ההוא, בעל פני הילד, התרחק מזמן עם סיגריותיו. הם באמת לא באו במטרה לחנך או להקניט, אלא עם כל הרצון הטוב להסביר שלא כדאי לחזור על דבר כזה שוב, שכדאי היה לחשוב ולסרב, והנה, הם במצב שהתנצלות מצידם כבר בגדר של מתבקשת בתוקף.

האוטובוס מגיע, 'הוא' עולה. מתיישב, ומרגיש בכל זאת איזו נקיפה של צער. אולי באמת צריך היה לסרב? להיות עקרוני ואדיב ולומר שאינו מוכן? רק רצה לעשות טובה. "הם" –  חוזרים לאחוריהם, נבוכים משהו. 'ארון' בסך הכל רצה לשרת לקוח, י'ודה רק רצה להאיר עינים צעירות במעשה שטוב היה שלא יעשה.

ואם הכל כל כך טוב ורוצה להיות טוב, שואלים חכמים – אז למה זה בכל זאת נשמע גרוע?

בשבילך / נעמה

אליך, חברה.

הודעת בעבודה שלא תבואי, למרות שהבוסים שלך לא אהבו זאת. הסתערת על חדר הילדים. עבדת קשה כל כך לאורך היום. בקושי נשמת, ומי מדבר על אוכל. כמה כוסות קפה, זה מה שבקושי הרשית לעצמך. פינית, ניקית, שאבת, חבטת, חיטאת, מיינת, זרקת, גיהצת, קיפלת, ציפית, סידרת… רצית ללכת לעזור להורייך, אבל לא נותר בך די כוח. ואז, בסופו של יום, כשהרגשת ממש אחרי מלחמת התשה, נכנסה לחדר זהבי שלך בת השש וחצי. היא החזיקה בידה כוס שוקו, ובתנועה לא זהירה – שפכה אותו על המטה. על כלי המטה הנקיים, על העץ שניקית והברקת, על הרצפה שטיפחת…

כמובן, התרגזת וכעסת וצעקת, אולי גם הרבצת. אמרת לה שהיא טיפשה ואין לה עיניים ומי ינקה פה הכל מחדש ואיך אפשר לעשות פסח עם ילדה שכמותה ומי נכנס עם שוקו לחדר ואיך יש לה לב לעשות לך את זה. היא נעלבה ובכתה, ואחר כך בעלך פייס אותה קצת, בתך הגדולה החליפה את כלי המטה ואת, בשארית השיריים של הכוח שלא נותר בך, ניקית את העץ והרצפות.

קמת בבוקר למחרת. הרגשת גרוע. למה היית צריכה כל כך לכעוס עליה? מה היא אשמה? מה היא בסך הכל עשתה? היא הרי לא אשמה שעבדת כל כך קשה כל היום, ושהיית סחוטה לגמרי, יותר מהסחבה. היא גם לא אשמה בנקיפות המצפון שלך על כך שלא הלכת לעזור להוריך. היא גם לא אשמה שהשוקו נשפך לה בדיוק בסוף יום הנקיונות, יום החופשה מן העבודה. הרי לך עצמך נשפך שוקו לפני כמה שבועות, זה יכול לקרות לכל אחד ואחת, וגם קורה.

אז מה עכשיו? את נהיית אשמה? לא, ממש לא. ביחס לעצמך – עשית הכי טוב שיכולת. לא רצית להעליב אותה, ולמרות שלא רצית – העלבת, כי זה היה הטוב ביותר שיכולת להיות בו באותו רגע. בפעם הבאה, או בפעם העשרים וחמש, תצליחי, בעזרת השם, לראות גם את הילדה, לא רק את עצמך והחדר, ולמתן את תגובתך.

אבל לא על זה רציתי לדבר אתך היום, אלא על ילדתך. לכאורה, מה מתאים שתעשי עכשיו? שתתנצלי. לבקש סליחה מילדה קטנה? – את אולי שואלת. כן, למה לא? גם ילדה קטנה היא בן אדם, יש לה נשמה, יש לה לב שכאב אתמול בגלל כעסך. למה לא לפייס אותה ולהיטיב את הרגשתה?

את חוששת. נדמה לך, שאם תבקשי ממנה סליחה, היא תבין שגם הורים טועים לפעמים. היא תדע שקורה לך שאת מתפרצת בגלל עייפות או דאגה.

נכון, היא באמת תדע זאת, אבל שימי לב: את זה היא בלאו הכי יודעת! וכי מה היא חושבת לעצמה? ששפיכת כוס שוקו היא עוול בלתי נסלח? שהמעשה שלה היה ראוי לנזיפות האלו? יש להניח שלא. היא כנראה אומרת לעצמה: אוף, אמא צעקה עלי כל כך, מה בסך הכל עשיתי? למה היא כל כך האשימה אותי? אם תתנצלי, כבודך רק יעלה בעיניה. היא תרגיש שאתן עומדות באותו צד, תרגיש יקרה בעיניך ותייקר את עצמה ואותך, והקשר ביניכן יתמתק ויתקרב. שלא לדבר על התועלת הרחבה – היא תלמד שלטעות זה גם אנושי, שמעידה מתארחת אצל כל אחד, שאיננו מושלמים, וכך תתפתחנה בה חמלה וקבלה אליה ולסביבה.

אז כן, נסי זאת. חבקי את ילדתך ואמרי לה: זהבי, אני מצטערת שכל כך כעסתי עליך אתמול. באמת חבל ששפכת שוקו בחדר נקי, אבל לא הגיע לך הכעס הזה. הייתי מותשת מיום עמוס עבודה, דאגתי גם להורי שלא הספקתי ללכת לעזור להם, ולכן צעקתי וכעסתי מדי, ילדה חמודה שלי.

חושבת עלייך

נעמה

מאמר / עו"ד משה מורגנשטרן

לא להתגייס – כחוק

״אלף נכנסים למקרא, מאה למשנה, עשרה לתלמוד ואחד יוצא להוראה״ (ויקרא רבה ב').

ברור כי התכלית הנרצית היא השאיפה אל אותו אחד מאלף. אך מה יעשו האחרים, שלא נשארו בד' אמותיה של הישיבה, כאשר הם יעזבו את הישיבה, את הכולל, ויצאו לחיי המעש. (לעזוב את הישיבה אין הכוונה חלילה לעזוב את עולם התורה, שכן חובה על כל אחד ואחד מאיתנו להמשיך להישאר בן תורה ובן ישיבה גם "בחוץ").

כל זמן בו אנו לומדים תורה, אנו עושים את המוטל עלינו, ובו בזמן תורמים בלימוד התורה שלנו להגנה על המדינה, אנו נושאים בנטל ההגנה על המדינה בלימוד התורה, הנטל אינו רק להיות בצבא, אלא גם לשמור ולהגן על המדינה בלימוד התורה. נטל בו רק אנו בני התורה נושאים, בעוד שהאחרים אינם נושאים בו. אך, בשעה בה אנו יוצאים 'החוצה', על פי החוק עלינו להתגייס. וכך נהג הציבור שלנו, ברובו, מאז ומעולם.

לטעמי, לאור הרוחות הזרות הנושבות מכיוון הממשלה החדשה שאמורה לקום (בעת כתיבת שורות אלה היא טרם קמה) – ממשלה שחרטה על דגלה את הדרת והחרמת החרדים, ממשלה שהדגל המרכזי ואולי המאחד היחיד שלה הוא הרצון לכפות גיוס על החרדים, הרי שהגיע השעה לומר לא עוד. מה שהיה הוא לא מה שיהיה.

כאשר יצאתי מהכולל לאחר שנות לימוד בישיבה ובכולל, היה ברור לי שאני עושה את הדבר לו אני מחויב, ומתגייס לצבא. כך עשיתי שירות צבאי מלא של שלוש שנים, במסגרת חרדית. בהמשך עשיתי קורס קצינים, והיום אני עולה על מדים במילואים, תמידים כסדרם, בלי לנסות ולמצוא את הדרך להתחמק ולברוח, כפי שעושים רבים וטובים מאלה המתיימרים 'לחנך' אותנו – הציבור החרדי וזועקים "שוויון בנטל" תחת כל מיקרופון רענן.

למעשה, זו הדרך בה גדלתי. אבי היה קצין בצבא, חמי נכה צה"ל ממלחמת יום כיפור ואח שכול. ואפילו סבי ז"ל, שעלה באוניית מעפילים לישראל לאחר שהוא איבד את כל משפחתו בשואה, התנדב ל'הגנה'.

איננו מנסים להתחמק או לברוח מהמוטל עלינו, אולם כל זה בכפוף לכך ששני חלקי המשוואה יהיו בתוקף: מי שרוצה ללמוד יישאר בישיבה וילמד, אך מי שאינו יכול להמשיך ללמוד, יצא לשירות צבאי, והכל לאחר קבלת אישור מרבו (בעיקר לאור הבעיות שאנו שומעים, חדשות לבקרים, שיש בגיוס). היום, שעה בה מנסים לכפות עלינו לעזוב את הישיבה, הרי שאנו נעשה הכול כדי שגם החלק השני של המשוואה לא יהיה בתוקף, ואנו לא נשרת בצבא.

לאור הכפייה המסתמנת והולכת בנושא הגיוס, אם אני אשאל על כך, אמליץ לא להתגייס. לא יתכן שהמדינה תפגע בזכות שלי ללמוד ובד בבד תדרוש ממני את החובה להתגייס לצבא.

כל זמן שהדברים נעשו בהסכמה, בלי כיפופי ידיים, בלי התערבות בוטה בדרך החיים שלנו כציבור חרדי ובמי שתורתם אמונתם, הרי שגם לי ולנו היה ברור שמי שתורתו חדלה מלהיות אומנותו – מתגייס. כיום, לאור הדרישה לשוויון בנטל, לאור הרצון לכפות עלינו את דרך החיים בה אנו לא מאמינים, לאור המגמה למנוע מאיתנו ללמוד תורה, הרי שאנו לא נושיט את הלחי השנייה, ולא נסכים לגיוס בכפיה.

הכל כמובן בצורה חוקית. אבל מסתבר שאין בעיה לא לעשות צבא בצורה חוקית. נתוני הגיוס בשנים האחרונות בערים החילוניות הגדולות במגמת ירידה משמעותית – והכל חוקי. אם אלפי בני נוער שאינם שומרים תורה ומצוות אינם מתגייסים לצבא בכל שנה כחוק, על אחת כמה וכמה כאשר אלפי צעירים חרדים שתורתם אמנותם יכולים לעשות זאת ולא להתגייס – כחוק.

דרכיה דרכי נועם, גם במקרה זה. הדרך היחידה שיכולה להצליח היא דרך הדברות ורצון טוב של שני הצדדים, ולא בדריסה של הציבור החרדי, תוך כפייה לחיות בדרך חיים שאינה דרכינו. דריסה ורמיסה של הציבור החרדי ואורחות חייו תשיג את המטרה ההפוכה בדיוק.

נ.ב. מיותר לציין כי האמור לעיל הינו רק למי שבין כה נאלץ לעזוב את הישיבה, ומתלבט בין עבודה לצבא, ואין בו כדי לעודד או לתמוך בעזיבת ספסל הישיבה. 

מה שחיפשת / מדור אינפורמטיבי

לילה שכולו סדר – הרב ישראל מאיר לאו

הרב ישראל מאיר לאו לוקח אותנו לטיול בשבילי ליל הסדר, במסתורי ההגדה ובמשמעות מצוות החג. בכושר רטורי אגדי, בנועם ובבהירות, פורש בפנינו הרב לאו את תכני ליל הסדר, בצורה שמותירה כל צופה עם טעם טוב בפה והרבה מחשבות בראש…

כנסו לאתר 'הידברות' http://www.hidabroot.org ורשמו בלשונית החיפוש את המילים "לילה שכולו סדר". צפו, החכימו ותהנו.

הכנה לימי הפסח – הרבנית ימימה מזרחי

ההכנה לפסח על פי הרבנית ימימה מזרחי, לא דומה לכל מה שהיכרת… שילוב של עצות פרקטיות עם תוכן רוחני בגובה העיניים יעניק גוון אחר לכל העבודות והניקיונות שלך לקראת הפסח.

באתר 'ערכים' http://arachim.org רשמי בלשונית החיפוש "פסח" ובשורה הראשונה של התוצאות תמצאי את הרצאתה של ימימה מזרחי "הכנה לימי הפסח".

שימי לב: ההרצאה מיועדת לנשים בלבד. יש להירשם באתר כדי שהצפייה בהרצאה זו תתאפשר.

גליון 13 – כל המדורים ברצף

מאמר המערכת

על קיצוניות ואמצעיות

מה לנו ולפוליטיקה? כלום! האם יש לנו רצון להשפיע בשדה הפוליטי? ממש לא! אך העובדה שהפוליטיקה קיימת מביאה אותנו לנסות ללמוד ממנה ולהפיק ממנה לקחים הנוגעים אלינו, לחינוך ילדינו ולמבט התורני שלנו על החיים. מאמר זה אינו פוליטי, ואינו מנסה להשפיע על המשא ומתן הקואליציוני, אך הוא כן מנסה לבחון אותו ולנתח את הערכים המובילים את המפלגות השונות.

שנים הם ניסו. מה הם לא עשו כדי להיכנס לקונצנזוס הישראלי, להתנחל בלבבות, להיות מקובלים. כלום לא עזר. כמו מעשה שטן הם נתקלו שוב ושוב בדחייה ואפילו בסלידה מצד החילוניות הישראלית. פעם היה זה רצח רה"מ יצחק רבין שדחק אותם אל פינה חשוכה ובודדת, ופעם הייתה זו תוכנית ההתנתקות (ההזויה, יש לומר) שהגביהה חומה בין נאמני ארץ ישראל ובין חלק ניכר מהעם שתמך בפינוי/גירוש. גם הגרעינים התורניים, פעילות ברוכה בפני עצמה, הצליחו לשכנע את המשוכנעים, והתנחלו בלבבות שכונות המצוקה וערי הפריפריה בלבד.

וכמו בכל עלילה, הגיע היום הטוב של המגזר הדתי-לאומי. המנהיג החדש שהוכתר על ידי התל-אביבי המצוי מושיט יד לחיבוק. הלגיטימציה שכמו ברחה מהדתיים-לאומיים שנים כה רבות, מוגשת להם באצילות ובאחווה. החילוני, לא המסורתי ולא המזרחי, החילוני ממש, האשכנזי, המתנשא, הצפוני, אולי אפילו השמאלני, מוכן לתת יד לאח שחזר הביתה, להעניק לו הכשר ומעמד נכבד. זה היום עשה ה', נגילה ונשמחה בו.

הברית הלא-קדושה

זהו לא סתם חיבוק. זהו שילוב אינטרסים נדיר בין המתנחל בעל הזקן העבות מעופרה ובית אל, ובין הישראלי הכי ישראלי שיש, זה עם העגיל והשיער הצבוע, או המבוגר יותר, האקדמאי המקריח. לא ניכנס כאן לקרבי הפוליטיקה, אך אין ספק שפיתוי גדול מאוד עמד בפני הבית היהודי, פיתוי שהביא אותה לכרות את הברית עם יש עתיד.

אבל הברית הזו מקוממת. הלא המצע של יש עתיד אינו סודי. כולנו יודעים מהן המטרות של מפלגה זו. מפלגה זו חותרת ל"מדינת כל אזרחיה" על כל המשתמע מכך. מפלגה זו תפעל להחדרת הרפורמים לתחום שירותי הדת במדינת ישראל. היא תפעל לפגיעה בבתי הדין, להכרה בגיורים מפוקפקים, לאישורם של נישואים אזרחיים ונישואין של פסולי חיתון. בקצרה, המפלגה הזו תפעל באופן גלוי נגד הדת.

איך יתכן, אם כן, שאנשים דתיים, ואפילו רבנים המוכרים כתלמידי חכמים, פוסעים יד ביד לצד מפלגת יש עתיד? כיצד ניתן להסביר את הברית הלא-קדושה בין מפלגה דתית למפלגה אנטי דתית זו?

מהי קיצוניות?

מרן החזון איש זצ"ל היטיב להגדיר את הבעיה העקרונית הטמונה בקו הפשרני אותו מובילים אנשי הציונות הדתית מאז קום תנועת המזרחי ועד ימינו. כה כתב באגרותיו:

"רגילים אנחנו לשמוע בחוגים ידועים, כמכריזים על עצמם שאין חלקם בין הקיצונים… ומרשים אנו לעצמנו להגיד… כמו שאין באוהבי חכמה אהבה למיעוטה ושנאה לרב חכמתה, כן אין באוהבי תורה ומצוה אהבה לאמצעיות ושנאה לקיצוניות…"

מהי משמעות הקיצוניות לה חינך החזון איש במילותיו אלו? הלא החזון איש לא נמנה על חוגי העדה החרדית המוכרים לנו כקיצוניים ביחסם לציונות ולמדינת ישראל. למה, אם כן, התכוון החזון איש בדבריו בשבח הקיצוניות ובגנות "האמצעיות"?

רצון ה' – ערך עליון

כל אדם מתנהל תמיד על פי ערכים מסוימים המנחים אותו בבחירותיו. פעמים רבות נוצרת התנגשות בין ערכים שונים והאדם נאלץ לבחור באיזה ערך הוא דוגל ואיזה ערך הוא דוחה. זוהי התנהלות נורמלית והגיונית הקיימת אצל כל אדם מכל מגזר שהוא. אך אצל האדם הדתי קיים ערך עליון: רצון ה'. כאשר האדם הדתי פוגש בערך כלשהו, שיכול לעמוד בפני עצמו כערך חיובי, אך בסיטואציה מסוימת הוא סותר את רצון ה', אמונתו מנחה אותו לבחור ברצון ה' כערך שאינו ניתן לדחייה.

זוהי הקיצוניות אליה מחנך החזון איש. הראייה של רצון ה' כערך עליון שאינו ניתן לפשרה היא קיצוניות חיובית. ה"אמצעיות" היא העמדת רצון ה' כערך שניתן לפעמים להתפשר עליו למען ערכים אחרים. וכאן, בדיוק בנקודה זו, נחלה הציונות הדתית כשלון, למרות הדברים הטובים שיש בה. כאשר מפלגה דתית מוכנה לכרות ברית עם מפלגה בעלת אג'נדה חילונית מובהקת כיש עתיד, הרי שזו פשרה הדוחה – גם אם באופן זמני – את רצון ה' בפני ערכים ואינטרסים אחרים.

איננו מנסים להטיף למגזר הדתי לאומי כיצד עליו להתנהג. אך אנו מנסים להתבונן במציאות הפוליטית ולהפיק ממנה לקחים לחיינו, לחינוך ילדינו. אם נעמיד את רצון ה' כערך עליון שאינו עומד לפשרה בכל מצב ובכל מחיר, נוכל להיות בטוחים בחינוך ילדינו שילכו בדרך התורה ללא עירוב של ערכים אחרים הסותרים את רצון ה'.

דבר העורך

שלושה עשר גליונות, אתר שזה עתה הוקם ומשמש כארכיון לגליונות חלקי בעמלי, ובקרוב עתיד להתפתח ולהיות אתר מגוון ועמוס בתכנים רלוונטיים בשלל תחומים, מאות תגובות חיוביות. עשרה מפגשים שבועיים של חרדים צעירים העמלים לפרנסתם. כל זה מוביל אותנו למשהו גדול יותר, משמעותי יותר.

ארגון חלקי בעמלי שם לו למטרה לפעול בתחום התורני-חינוכי למען החרדי העמל, ורואה פעילות זו כשליחות חשובה. אנו מתכננים בעז"ה לפתוח לאחר חג הפסח בתי מדרש יומיים המיועדות לצעירים עמלים, כאשר בבתי מדרש אלו ישולבו תלמידי חכמים צעירים המכירים ומחוברים לעולמו של הצעיר העמל לפרנסתו.

בתי מדרש אלו יפעלו בערבים, לאחר שעות העבודה, ויהוו מסגרת תורנית לצעיר המעוניין לקבוע עיתים לתורה ולהכניס אל ביתו את אור התורה. חומרי הלימוד ייקבעו על פי רצון הלומדים.

הקמת בתי מדרש אלו מתוכננת כאמור מיד לאחר חג הפסח, ואנו מתכוונים בקרוב לבצע רישום למעוניינים להשתתף בהם ולהימנות על הקובעים עיתים לתורה באופן מסודר ומאורגן, ובאווירה נוחה ומתאימה.

כבר בשלב ראשון אנו מתכננים הקמת בתי מדרש אלו בכל בריכוזים החרדיים בארץ, כאשר בכל עיר יפעל נציג היקבל את פניות הנרשמים ויעמוד איתם בקשר לצורך תיאום ותכנון בית המדרש המקומי.

כבר כעת ניתן להירשם דרך הדוא"ל: helki.baamali@gmail.com או דרך דף 'צור קשר' באתר חלקי בעמלי. בהמשך נפרסם את רשימת הנציגים ומספרי הטלפון בהם יהיה ניתן ליצור קשר.

לשולחן השבת

חזון, יוזמה ואומץ

לאחר שהורה משה רבינו לבני ישראל להביא את התרומה לבניית המשכן, מתחילה התורה לתאר את האנשים שבאו לתרום ולסייע בבניית המשכן וכליו: "ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה' למלאכת אוהל מועד ולכל עבודתו ולבגדי הקודש". הרמב"ן עומד על הכינוי אותו מעניקה התורה לאותם תורמים "נשאו לבו" ו"נדבה רוחו", ומציין שהנדיבות נאמרה על אותם שבאו לתרום, אך נשיאות הלב לא נאמרה על תורמי החומרים לבניית המשכן אלא על האנשים שבאו להשתתף בעצמם בבניית המשכן וכליו.

ומדוע היו זקוקים אותם מתנדבים ל"נשיאות לב"? משיב על כך הרמב"ן: "כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה' לבא לפני משה לאמר לו אני אעשה כל אשר אדוני דובר". כלומר, לא היו בבני ישראל אנשי מקצוע מיומנים שידעו לבנות את המשכן וכליו, לא היו שם נגרים מומחים ולא צורפים בעלי וותק. אלו שבאו והתנדבו לבנות את המשכן ואת כליו היו אנשים חסרי ניסיון שהכירו בעצמם שיש להם את הכישרונות המתאימים, נטלו יוזמה עצמאית ובאו לבנות את המשכן על פי הוראותיו של משה.

יוזמה עצמאית זו היא אותה "נשיאות לב". הכינוי המיוחד הזה שבו מכנה התורה את היוזמתיים, משמעותו שהם לא הסתפקו במעשים קטנים, הם לא התנהגו ב"ראש קטן", בדאגה ליום המחר בלבד. הם ראו בעיני רוחם את התוצאה, את כלי המשכן המפארים את בית ה', את המשכן עצמו העומד לתפארה, והם אזרו אומץ ובאו לעשות את המלאכה המורכבת. הם נשאו את ליבם למעלה, לעבר החזון, לכיוון המטרה, וזה הביא אותם לזכות להשתתף בבניית המשכן.

המפתח להצלחה

רבי ירוחם זצ"ל ממיר ראה בנשיאות לב זו מפתח להצלחה בכל תחומי החיים. הוא מציין את העובדה שכל העשירים הגדולים הגיעו לשיא הצלחתם רק בעקבות תכונה זו של נטילת יוזמה. בעלי החזון, אנשי המעוף, אלו הרואים למרחק, הם המצליחנים. אדם שרואה בעיני רוחו רק את יום המחר, רק את הדאגות הקרובות, יישאר תמיד באותו מקום, תמיד ימשיך לדאוג ליום המחרת בלבד, ומושגיו יישארו נמוכים וקטנים, והצלחתו תהיה בהתאם…

לעומת זאת, אותם אלו שרואים את העתיד הרחוק, מסוגלים לתכנן ימים רחוקים וטובים, אלו שליבם נישא כלפי מעלה והם רואים רחוק, מצליחים להקים עסקים מסועפים ולהרים יוזמות מרחיקות לכת. בעלי היוזמה, המעוף והחזון, הם אלו שמסוגלים להתקדם ולהצליח בתחום בו הם בוחרים להשקיע.

ואם בהצלחה כלכלית הדברים אמורים, על אחת כמה וכמה בהצלחה רוחנית. אדם ששאיפותיו נמוכות, הוא ממלא את חובותיו העכשוויות אך אינו מתקדם ומתעלה. אבל אדם שמסוגל לחלום, לשאוף, לראות קדימה ולתכנן התקדמות – אם זו התקדמות אישית בלימוד התורה וקיום המצוות, אם זו התקדמות בחיי המשפחה, הזוגיות והחינוך, ואם זו התקדמות של הציבור כולו המונעת תמיד על ידי אנשים בודדים ואמיצים בעלי מעוף וחזון – בידו של אדם כזה נמצא המפתח האמיתי להצלחה!

טיפ לשבת

סוגיית השכבת הילדים רלוונטית לכל ימי השבוע, ובכל בית ההתמודדות איתה אינה קלה. ילדים עייפים ואמא עייפה יכולים ביחד להיות מתכון של שעה לחוצה החותמת את היום בצורה לא נעימה במיוחד…

אך בליל שבת, שעת ההשכבה עלולה להיות גרועה במיוחד. לאחר יום שישי עמוס בעבודה וסעודת שבת לא קצרה, דרושים עצבים חזקים על מנת להשכיב את הילדים בנחת ובשמחה. מצד שני, אווירת השבת אין כמוה כדי לחזק ולתת כוחות להורים המתמודדים עם ילדים עייפים. שעת ההשכבה בליל שבת יכולה להיות גם שעה נפלאה שתותיר זיכרון של טעם טוב ונעים בפי הילדים לכל החיים.

בשני דברים מיוחדים ניתן להנעים את שעת ההשכבה השבתית.

הראשון הוא "סיפור של שבת". גם אם סיפרתם לילדים סיפור בשעת הסעודה, שעת השכבה המלווה בסיפור מיוחד לשבת, שהאבא או האמא מספרים, נראית אחרת לגמרי. סיפור שבתי, מעניין ומושקע, ייתן לשעת ההשכבה גוון מרתק, שלא יישכח במהרה.

הדבר השני הוא שיר. אנו רגילים לשיר את זמירות השבת ליד שולחן השבת, אך ילדים השוכבים במיטותיהם ונרדמים לצלילי שיר שבתי רגוע, יקבלו את חווית השבת פי כמה. תתארו לעצמכן ילדים הנרדמים לקול שירה רגועה של 'קה אכסוף'… אין דבר מתוק מזה!

וגם אתם ההורים, אם תתאמצו ותייצרו בשעת השכבת הילדים אווירה שבתית רגועה וקדושה, תחוו שבת אחרת. בדוק ומנוסה.

 הלכה למעשה / הרב ארי מור

חדש

שאלה:

שמעתי שיש חשש "חדש" במוצרים המיוצרים בחו"ל. האם הדבר נכון? ומהו בכלל איסור "חדש"?

תשובה:

הדבר נכון בהחלט. כל מוצר שיש בו דגנים המיובא מחו"ל, יכול להיות בו איסור חדש, כלומר איסור לאכול תבואה שגדלה לאחר הפסח שעבר עד שיגיע הפסח הבא עלינו לטובה.

המקורות בהרחבה:

נאמר בתורה "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה", ונאסר לנו בזה לאכול תבואה חדשה (שגדלה לאחר הפסח) עד שיעבור יום ט"ז בניסן. האיסור כולל את חמשת המינים: חיטה (Wheat), שעורה (Barley), כוסמין (Ricewheat), (כוסמת הנמכרת היום בחנויות אינה מחמשת המינים אלא היא מין קטניות), שבולת שועל (Oats, ולדעת הערוך Secale בלטינית), ושיפון (Rye, ולדעת הערוך Triticum spelta בלטינית).

בתבואה מארץ ישראל אין חשש חדש, מכיון שהתבואה נקצרת אחרי פסח, ובתבואת חו"ל בזמננו יש שאינם נזהרים כלל באיסור חדש בחוץ לארץ. והנה אף שאין בידינו למחות ביד המקילים, מ"מ ראוי שלא לסמוך על המתירים, ואדם צריך להחמיר לעצמו אם לא מדובר בשעת הדחק, מפני שאף הפוסקים שהקלו זה היה דווקא בימיהם במדינות פולין ורוסיה שהיה קשה מאד להשיג תבואת ישן, אבל בימינו שאין קושי כלל להשיג תבואה שאין בה איסור חדש, ודאי אין להקל.

לפיכך מוצרי דגן המיובאים מחו"ל כגון Cheerios, Fiber One, Kellogg's Cereals, Post Cereals, עוגות, עוגיות, מוצרי פסטה (Noodles), אבקות מרק המכילות קמח או עמילנים, בירות, Cake Mix, Pie Crust או כל כיוצא באלו, וכן לחם או לחמניות המוגשים בטיסות, צריך לברר בתקופה זו שאינם עשויים מתבואה שגדלה לאחר הפסח של שנה שעברה, מפני שאז יש בה איסור חדש (עיקר הבעיה קיימת במוצרים המיובאים מארה"ב, דנמרק, פינלנד, רוסיה ושבדיה). ואין לסמוך רק על העובדה שיש על מוצרים אלו הכשר, אלא אם כן הוא מההכשרים המהודרים בארץ ישראל או שנכתב עליו במפורש שאין בו איסור חדש (מכיון שחלק מההכשרים בחו"ל נותנים הכשר גם על התבואה החדשה).

מדברים חינוך / הרב שלמה ברוך בלוי

חינוך לכבוד

שאלה:

איך אני יכול למנוע מילדי את החשיפה למחלוקות הפנימיות הקיימות לצערנו במגזר שלנו? וכיצד אוכל להתמודד עם מידע שלילי שמביאים הילדים מ"בחוץ" על סכסוכים פוליטיים ואחרים?

תשובה:

גם אם אי אפשר להביא לכך שילדך לא ייחשף לדיבורים שמדברים בחוץ, קיימת אפשרות אחרת, שהיא תהיה חוויה מתקנת של ההתנהגות הלא-נכונה.

כאשר ילד בא הביתה, וחוזר על דברים ששמע מפי אחרים, אין זה נכון להיכנס בדין ודברים ולהוכיח שאין זו אמת, והסיפור בכלל היה אחרת וכו' וכו', כי זה לא הענין… כהורים, עלינו להנחיל לצאצאינו את אמת המידה היהודית העתיקה, הדוגלת בסגנון של "שומר פיו ולשונו – שומר מצרות נפשו".

לצערנו, איננו יכולים למנוע את המחלוקות ואי ההסכמות שבחוץ, אך אנו יכולים להכין את הילדים לקראת עולם טוב יותר. ניתן להסביר בדרך נאותה, עד כמה אנו מפחדים מלדבר סרה בכבודו של תלמיד חכם, כמה הקב"ה מקפיד על כבודם של גדולי ישראל, גם של אלו שאיננו צועדים בדרכם, משום שהתורה היא חביבה, ולומדיה חשובים ביותר וכו' כו'.

בדרך זו, בה אנו מתעלמים מהתכנים ומייצבים את המסגרת, אנו מרוויחים שני דברים. הדבר הראשון והעיקרי, הוא הדוגמה האישית, שהיא מתנת המתנות שאנו מעניקים לילד שיזכור, כי: "אבי מורי לעולם לא דיבר בגנותו של יהודי"… והרווח השני, חשוב לא פחות, הילד לומד לראות את הדברים בפרופורציה שלהם, גם כשהעולם בחוץ רועש וגועש, והכל שחים אודות מחדליו של פלוני אלמוני, מהם מתוך להט של קנאות ויראת שמים ומהם קצת פחות… אבל בבית שלנו, הקדוש והנקי, אין מקום לדיבורים כאלו.

בבית שאלו הם המסרים המועברים בו, הוצבו סדרי עדיפויות ברורים. יראת השמים ופחד מלעבור על חטאי הלשון שקולים יותר מהביקורת נגד מישהו אחר – שאינו ממחנינו… הילדים שגדלים בבית כזה, יוכלו להטמיע את ההתנהגות הבוגרת הזאת גם בחייהם האישיים, בהם לבטח יעמדו מול ניסיונות של בין אדם לחבירו, במשפחה ובחוץ, שם תעמוד לפניהם דמותך השותקת והמוותרת, שאינה חשה שהיא חייבת להגיב, להתערב, למחות ולהיות בעניינים. זו דמות מחנכת, בוגרת ומלמדת.

יותר מהשתיקה עצמה, נדרשת זהירות גדולה מאד, שלא לשגות בדבר הזה עצמו… פעמים רבות אנו רואים את עצמנו כשלמים בעניין מחלוקת ושנאת חנם, אך למול מעקמי דרך למיניהם אנו מעגלים את הפינה הזאת, אנו משוכנעים שאיסור הדיבור הרע לא חל על כולם בשווה, ועל כל המצבים והזמנים… בלי להתווכח על נכונות האמירה הזאת, הרי שבלי ספק הנזק של ההתנהגות הזאת, גם אם היא בנסיבות 'מקלות', גדול ביותר…

אנו חייבים לזכור ולהזכיר בבית, כי איננו גדולי ישראל, הממונים לתקן דרכים לרבים, ולהוכיח אנשים רבים, אנו בסך הכל יהודים 'פשוטים' הדואגים להוציא ילדים טובים וישרים, מבית שמושתת על אהבת הבריות ויראת שמים. לכן, אנו פטורים לגמרי, לכל הדעות… מלנהוג מנהג שלפעמים גדולי הדור נזקקים אליו, ופשוט להרגיל את הילדים והילדות בבית – אצלנו לא מדברים נגד יהודים, נגד רבנים, נגד קהילות, נגד עדות – לא כאן!

על איסור גורף כזה, לא לדבר על יהודים בכלל… לא יקשו עליכם קושיות, לא יתקוממו הילדים… הם יתגאו באבא שלהם, הם ילמדו להעריך ולכבד, ובמיוחד את ההורים.

ולסיום, נקודה נוספת חשובה לאין ערוך. חלק ניכר מהיהדות שלנו, מושתת על הכבוד הגדול שאנו רוחשים לתורה, לתלמידי חכמים, לספרים וכו', אם שם תיפגם ההערכה – הפסדנו הכל. זהירות!

הגות / הרב אליהו מאיר פייבלזון

השאלה והתשובה

ברצוני להמליץ בפניכם על מנהג נאה הנוגע לליל הסדר שלמדתי מיהודי אחד.

לאחר ששירת 'מה נשתנה' על ידי כל ילדי הבית מסתיימת, לפני שמתחילים באמירת 'עבדים היינו' ובסדר ההגדה, פונה עורך הסדר לכל המסובין, ומשיב להם תשובה קצרה על שאלותיהם.

הלילה הקדוש והמיוחד הזה, עמוס באמירות ובעשיות. סדר ההגדה הוא ארוך למדי. לא אסתכן אם אומר, שרבים מאד מן הילדים מסיימים את הלילה בהנאה ובנחת רוח, אבל בלי לדעת תשובה על ארבעת הקושיות של 'מה נשתנה'. המציאות היא, שגם מבוגרים מתייחסים למה נשתנה כאל שיר נאה, המקשט את הלילה הנפלא הזה. משהו כמו חד גדיא או אחד מי יודע.

בלילה הזה נצטווינו במצווה אחת, שהיא מצווה יסודית ועיקרית, ובה תלוי תפקידנו העיקרי כהורים יהודיים. אם כל השנה כולה אנו מחויבים להשקיע בחינוך ילדינו לאמונה וליהדות, הלילה הזה אמור להיות קודש למטרה הזו. הילד הקט, אמור לצאת מליל הסדר עם תובנה אחת פשוטה, שתהפוך לחלק מהותי מתפיסת עולמו. אם הארכנו בפלפולים ארוכים על ההגדה, או רכשנו מצות מהודרות ויקרות, עשינו דבר שיש לו ערך רב, אבל פספסנו את העיקר. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו ביו"ט של פסח בבוקר שאלה אחת: מה הפיק הילד או הילדה שלנו מסדר ליל פסח? האם הוא ספג את המסר העיקרי של יציאת מצרים?

לפי הצעה זו, אני נוהג לומר לילדי אחרי 'מה נשתנה' כמה משפטים, שזה תוכנם:

שאלתם אותי ארבע קושיות. הזכרתם ארבעה עניינים שבהם שונה ליל הסדר מכל לילות השנה, ושאלתם, מדוע שונה הלילה הזה מכל הלילות. ההגדה כולה מבארת את ייחודו של ליל ט"ו בניסן. אבל כדי שלא תאלצו לחכות לתשובה הארוכה, אשיב לכם עכשיו תשובה קצרה.

בלילה הזה ראה עם ישראל את האהבה הגדולה שאוהב הקב"ה את העם היהודי. אחרי הצרות הגדולות שהיו ליהודים במצרים, בא הקב"ה והציל אותנו. הוא כעס מאד על המצרים שהכאיבו וציערו אותנו, הילדים שלו. הוא אפילו השתולל מרוב זעם. המים שלהם נהפכו לדם, הגוף שלהם התמלא פצעים, ובסוף הילדים הבכורים שלהם מתו. היהודים לקחו את משפחותיהם, ואת כל הרכוש שלהם, ויצאו ממצרים, כשענן של אש מראה להם את הדרך בחושך.

מאז אנחנו יודעים שהקב"ה אוהב אותנו. הוא נתן לנו תורה ומצוות, ואנחנו מבינים שהכל לטובתנו. אנחנו מקיימים כל מצוה, ומשתדלים ללמוד תורה, שהרי בכל פרט מתורה מתגלית האהבה שלו אלינו. כאשר המן הרשע רצה להרוג אותנו, הלכה אסתר לאחשורוש, והיא ידעה שהיא תצליח, כי ה' אוהב את היהודים. כאשר היוונים הרשעים רדפו אותנו, יצאו המכבים המעטים למלחמה נגד היוונים הגיבורים, וניצחו אותם. והם ידעו שהקב"ה אוהב את עם ישראל, ולכן הם לא פחדו מהמלחמה.

ובגלל שהכל התחיל בלילה הזה, אנחנו עושים בו הרבה דברים מיוחדים, כמו אלה שהזכרתם במה נשתנה.

המסר הפשוט הזה, שמנוסח כאן במילים שאין פשוטות מהם, הוא המטרה של כל מה שנעשה בלילה הזה. בשביל זה אנו עושים את כל מה שעושים בליל הסדר. אנו חייבים להעביר אותו לילדינו, כדי שהם יקחו אותו כצידה לדרך חייהם. המסר הזה הוא נקודת המרכז של היהדות כולה, וכנראה שגם האבות צריכים לרענן אותו בלילה הזה, כדי לחזק את החוויה הזו, ולחיות אותה כל השנה כולה, שהרי כך אנו אומרים בהגדה של פסח:

ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים.

כי את הסיפור הזה אי אפשר להפסיק.

סיפור / א. ברזל

הגרלה? כן חשוב על מה

בתוך כמה דקות מאז הגעתי הביתה, היינו, ההורים וכל הילדים, רכונים אל השולחן. הפרוספקט הצבעוני והמושך, אותו קיבלנו לאחר מילוי כרטיס הגרלה מלבני – ריתק את כולם. אם, וכמובן רק אם, ובעזרת השם, נזכה בהגרלה הזו הנערכת על ידי חנות הרהיטים שבה הזמנו את המכתביה החדשה, הרי שהבית שלנו, כולו, ירוהט על ידי המפעל במיטב הרהיטים העדכניים והאיכותיים ביותר. בפרוספקט היה צילום מדהים של דירה בעלת ארבעה חדרים, מרוהטת "כמו בחלום". ליתר ביטחון, וכדי שלא נחמיץ משהו,  פירט כיתוב מצורף, במילים ברורות, את אופיו ומהותו של החלום הזה. בשביל הילדים הייתה זו אטרקציה. גדולים וקטנים הם הצטופפו על יד השולחן, הגדולות מביעות חוות דעת מבינה אודות איכות ועיצוב, הבינוניים קוראים בעיניים נוצצות את רשימת המעלות של כל רהיט פוטנציאלי, והקטנים נועצים עיניים בתמונות הכרומו המושכות.

האמת? גם אני ורעייתי נסחפנו. במחי כרטיס אחד הנושא את שמנו, ביכולתנו להיות בעלים על כל זה. במחיר סכום פעוט של אלפיים ושלוש מאות שקלים, בהם רכשנו את המכתביה ויכולנו להיכנס להגרלה – אולי, הלוואי, יהפוך הבית שלנו לפנינת חן. הבטנו בילדים המאושרים, הקשבנו לפרטי הזכייה שהם הקריאו, עקבנו אחרי התמונות, ומה נאמר? התלהבנו. תבינו, במשך שמונה עשרה שנים, בהן נולדו לנו שמונה ילדי חמד ברוך השם, אנו  שומרים אמונים לרהיטינו הבאים בימים. הספריה שנקנתה מכספי החתונה, השולחן וכסאות הסלון שקיבלנו במתנה מההורים, מכשירי החשמל במטבח… הכל מטופח ושמור, נבחר בתשומת לב ובהקפדה על איכות ויופי, אבל רחוק מלהיות עדכני, חדש, מושלם. פה מגירה שבורה חסרת סיכוי, שם דלת שרוטה, גלגלי מיטה שחוקים וחורקים… קצת שילובים של צבע עץ מעוד רהיט ועוד מדף שהוספנו. אנו כל כך מודים ושמחים שיש לנו הכל בשביל כולם, כמובן, אבל זכייה כזו, בערב פסח, בבית שלנו – תהיה בדיוק במקום.

"שלום"!!

"צביקה בא! צביקה בא!"

בין רגע נזנח הפרוספקט וכולם שעטו לעברו של צביקה, בחורנו מן הישיבה. מזוודה ענקית לרגל "בין הזמנים" המשתרע לפנינו, קופסת מגבעת, ועוד כמה סנטימטרים בלתי מוכרים.

אוח, איזו חוויה. בחור ישיבה שמגיע הביתה ב"בין הזמנים" של ערב פסח, הופך את כל המצב למיוחד. אשתי ממהרת להביא מיץ קר ועוגיות, אני טופח על השכם של הילד שלי שמתנשא מעלי מרחק "ראש" לפחות, וכולם מסביב כבר שופעים חיוכים וצחוקים ובדיחות שרק צביקה יודע להנפיק.

"במה הייתם עסוקים שם כל כך כשהגעתי?" הוא שואל בסקרנות מהולה בנזיפה, וכבר מחזיק בידיו את הפרוספקט המדובר. מדפדף רגע לימין ורגע לשמאל, מתעכב על פרטי ההצעה, מבזיק עוד כמה רפרופים על פירוט העניינים שהעסיק אותנו משך שלושת רבעי השעה, וכבר אני רואה את החיוך החכם, השנון, המבודח משהו, מופיע בקצות עיניו ופיו ויודע – לצביקה יש מה לומר.

"תקשיבו", הוא אומר. אני מביט מופתע במעגל הטבעי המשתתק סביבו. "הרי אם נזכה, נצטרך לעשות משהו עם כל הדברים שיש לנו בבית, נכון? הרי לא יתכן להכניס רהיטים חדשים לבית מרוהט?" כולם מהנהנים, הקטנים אפילו המומים – איך לא חשבנו על זה? "לכן", צביקה ממשיך, "אולי ננסה לערוך הגרלה משלנו על הריהוט הישן? הגרלה "יד שניה" או משהו כזה… הנה, תקשיבו מה יש לנו להציע".

צביקה מכחכח בגרונו, מחוה באצבעו לכיוון חדר הילדים הנמצא לימיננו.

"חדר ילדים מ-ו-ש-ל-ם" (הוא מחקה את סימני הקריאה והרווחים בין האותיות המופיעים בפרוספקט).

"מיטת שלוש קומות נוחה להפליא, ארון תואם בעל ארבע דלתות וחמש מגרות ענק! ומכתביה חדשה! (זו שקנינו היום ותגיע בקרוב). החדר כולל, תחזיקו חזק: משחקי קופסא ומשחקי הרכבה, בגדים ונעליים לכל הגילאים". כמה פיות נפערים לרווחה, הגדולות מחזיקות כבר בלצחקק. משהו אמיתי ומעניין מתרקם פה מול עינינו, משהו יפה, עדיין לא ברור לגמרי. "הלאה", צביקה בלתי נלאה: "סלון: שולחן ענק עשוי פורניר (עשרים ומשהו שריטות, תמיכות לרגליים הלא מאד יציבות). שמונה כסאות מרופדים, אחד בעל משענות ידיים – מיוחד לאבי המשפחה" –  צביקה קורץ אלי בעידוד. "ארון ספרים ענק, מלא בכל אוצר הספרים היהודי, כולל ויטרינות עמוסות בכלי כסף מדהימים (הם כבר נקיים לפסח, אמא, רואים)".

"ספה" צביקה מתחמם, "ספה שהיא גם מיטת אירוח! כספת סודית! (שיהיה בריא הבחור, היכן אמצא מחבוא טוב יותר לחבילת שטרות מזדמנת הממתינה להפקדה?) וילונות מקסימים! שתי תמונות שמן, מערכת סטריאו משוכללת הכוללת מבחר דיסקים". הקטנים כבר משתפים פעולה, מתחילים לריב על הפריטים הבאים ברשימה. "נברשת", "עציץ מטופח", "שטיח לימות החורף", "שולחנון לנוי בסגנון ויקטוריאני" (לומדת היסטוריה, הנערה).

 אנחנו בעיצומה של הופעה מרתקת, צביקה מנצח על הגדוד הצועד מהופנט אל המטבח, מתחיל לצוד במבטו כל מה שלא זז. יושבים מרותקים, אשתי ואני, הפרוספקט הזה, מההגרלה, נהיה פתאום נגיש וקרוב כל-כך. כמעט כל דבר שמופיע בו – יש לנו כבר בבית הפרטי שלנו! אף פעם לא שמנו לב כמה אנו עשירים, עמוסים בכל טוב. חשבתם על כך? יש לנו הרבה יותר משנוכל אי פעם להגריל.

"המטבח כולל ארונות מעץ מלא, שני כיורים, משטחי שיש ארוכים…" -   צביקה מפרט את כלי החשמל המסורים שלנו, המקרר, המקפיא, המיקרוגל ואפילו "טוסטר המשולשים" החמוד.

"שולחן, כסאות, מערכות כלים מכל הסוגים"… "נהיה לי חום", אומרת לי אשתי, "עד פסח כל זה צריך להיות נקי". "אל תקלקלי לי את האירוע", אני מבקש ממנה, "את קולטת מה צביקה עושה לנו פה? הוא "מרים" את הבית ואת הילדים. שימי לב איך הם מביטים בו, הבית שלנו נראה להם פתאום מלהיב ומסעיר ומרגש כמו ארמון חלומות". צביקה מתאר בדיוק עכשיו את תכולתו של ארון הממתקים העמוס מפורים, עדיין. הוא לא שוכח לדווח על "שני מדיחי כלים מצוינים, בלעדיים לבית שלנו" – הגדולות מסמיקות בעונג. "והתנור", – צביקה נעצר פתאום. 'א-ברוך', התנור שלנו… ובכן, התנור הזה לא יכול להכנס לשום פרוספקט, אמיתי או מדומיין, אפילו לא של "למסירה". הוא ישן, מהתל בנו, לא מוכן להגביה עיסות ולא לאפות בצקים. הוא נמצא על תקן של "תנור" במטבח, ומיועד להחלפה בהקדם האפשרי. אז מה יאמר צביקה על התנור? "התנור" – צביקה אומד אותו במבטו, ופתאום קולו נוסק: "תנור מיוחד! התנור שיאפה לכם עוגות של קונדיטוריה (תפסתי! הרי אנו רק קונים עוגות בזכות התנור הזה…), תנור שלא מתלכלך לעולם (אשתי פורצת בצחוק – התנור אכן לא בשימוש ולא מתלכלך…) זה תנור זה?" שואל צביקה בניצחון, "זה לא תנור זה!" ותאמינו לי – מה שנכון, נכון.

בשבילך / נעמה

אלייך, חברה.

אם רק תסיימי את כל החדרים… אם תספיקי לעשות ביומיים את המטבח… אם יהיה לך כסף לרכוש לך את החליפה ההיא לפסח… אם תסעו לטיול משפחתי מהנה לצפון… אם לשלוימי שלך לא יהיו קשיי למידה… אם בעבודה ייתנו לך חדר נפרד, מרווח ומאובזר… אם בעלך יחזור מוקדם יותר מדי ערב… אם. יש לכולנו רשימות גדושות כאלו, המונות את כל  תיקוני המציאות הנדרשים לנו, כדי שנהיה מאושרות. תמיד נראה לנו שיש עוד כמה עניינים, העומדים בינינו ובין האושר. כשאלו יסתדרו, יהיו חיינו טובים ונעימים.

האמנם?

בואו נבחן קצת את תפיסת העתיד שלנו. בתשעה באב, כשקשה לנו עם הצום, אנו חושבות שבלילה נאכל ונאכל ונאכל, נשתה ונשתה ונשתה. אני זוכרת שכילדה, אחיותיי הגדולות הכינו פעם בתשעה באב רשימה, מה הן תאכלנה בלילה במוצאי היום. אמרה להן אמי ע"ה: אם אתן מתכננות לאכול כל זאת, אל תשכחנה להוסיף אמבולנס… ומה קורה בסוף? שותים קפה עם פרוסת עוגה, וכבר נעשים שבעים. אחר כך בקושי מצליחים לאכול משהו מבושל או סלט ירקות. רק חשבנו, בעודנו רעבים, שנרצה לאכול כל כך הרבה. המציאות – שונה.

לפעמים אנחנו אמורים לארח משפחה, או הורה מבוגר אחרי ניתוח. נדמה לנו שהמשימה גדולה עלינו, שלא נחזיק מעמד. איך נקום בלילות ונעבוד קשה בימים? איך נארח את כל האורחים של אבא? ומה יהיה עם ילדינו ועם עבודתנו ועם… ואחר כך ההורה מגיע, ואנחנו אמנם מתאמצות, אבל מחזיקות בהחלט מעמד, וזה לגמרי לא נורא, ואפשר לעמוד בזה בכבוד ובשמחה וסיפוק של מצווה. רק חשבנו שהעתיד יהיה ככה. למעשה, הוא לא היה.

אפשר למצוא עוד הרבה דוגמאות, בשני הכיוונים. משהו שחשבנו שיגרום לנו עונג פלאי, והתאכזבנו בבואו. משהו שחשבנו שיהיה נורא ואיום, והופתענו בבואו. תפיסת העתיד שלנו רחוקה מלהיות מדוייקת. היא מגזימה או מפחיתה, מטעה ומשבשת. אין לנו כלים לאמוד איך נרגיש בבוא מציאות מסויימת. אולי גם לכך התכוונו חז"ל באומרם שאין השבע מרגיש את הרעב, גם על האדם בינו לבין עצמו. כשאנו במצב אחד, אנו מתקשים להעריך איך נחוש במצב אחר. זה נכון פיזית וגם נפשית.

ממילא, מי אומר לנו שאם הכל יסתדר, נהיה מאושרות? אולי זו רק אשליה? אולי נחוש מרוקנות? משועממות? אולי נרגיש מרוחקות מהמציאות המושלמת הזאת? המציאות מספרת, שהאנשים המעטים ש'הכל' מסודר בחייהם (אם יש בכלל אי מי כזה) – אינם מאושרים. אין לנו שום ראיה שהאושר מגיע בהסרת מה שנראה לנו כמחסום אליו.

מה דעתכן על כך?

אולי תפיסת תיקוני המציאות הדרושים לאושר – טעונה שינוי? רענון? אולי רק התרגלנו להאשים כמה תנאים נוכחיים, בכך שאיננו שמחות? ואם היא טעונה שינוי, ננסה לשמוח עכשיו. אושר זו מלה גדולה, אינני בטוחה שאפשר להגיע אליה. אולי להתקרב לאושר, או לנגוע בו. אבל מה שוודאי אפשר זה לשמוח, למצוא טעם, ליהנות. ואת זה אפשר עכשיו, גם אם מצב הפסח בביתנו בינוני ומטה, גם כשלבננו יש קשיי למידה, גם אם החליפה הנחשקת רחקה מאתנו בשל ממדינו או בשל מחירה. בכל מצב נתון, השם שולח לנו את כל מה שצריך כדי לשמוח ולמצוא טעם, כולל התחושה שמשהו חסר. כנראה שגם היא נצרכת כדי לחוש טעם. ואת זה אפשר לבדוק, כי זו תפיסת הווה, שניתנת תמיד לחקירה. שלא כמו תפיסת עתיד, אפילו עתיד קרוב, שעלולה להיות תעתוע.

מוזמנות לבדוק, האם ניתן לשמוח היום, עכשיו, הרגע, בדיוק בתוך המציאות והנסיבות שהשם שלח לנו, נכון לעכשיו.

חושבת עלייך

נעמה

קוראים מגיבים

עורכי גליון חלקי בעמלי, שלום רב.

אני כ"כ נהנה ומעריך את המאמרים בגליון, שאני מעדיף להמשיך לקבל את הגליון מבלי שאביע דעה איך ולמה. העבודה שלכם כ"כ מיוחדת שהבעת דעות עלולה לפגוע ביופי הטבעי של "חלקי בעמלי". אלא שאפשרתם לאחרים להביע דעה וע"כ עוררתם אצלי גם כן את הרצון להשמיע.

לגבי הלבוש של החרדי העובד. אישית אני ממשיך ללבוש "מדים חרדיים". מכנסיים כהות וחולצה לבנה. אני אפילו משתדל להתפלל עם מגבעת על ראשי. אם מישהו רוצה לשנות ללבוש יותר צבעוני זו זכותו וזה בסדר. אך יש חילוק בין לבוש צבעוני ללבוש של מדי צבא. זה לא סוד שנושא הצבא הוא נושא "חם" ורגיש. הוא מסמל בעל כורחנו את ההבדל בין החרדים הלומדים בישיבות הסרים למשמעת הרבנים ולא מתגייסים לבין הציבור הכללי. יהיה זה חוסר אחריות מצד העובדים החרדים לטשטש את ההבדל בין העובד כאינסטלטור או עו"ד לבין המתגייס לצבא [ואפילו שזה נעשה לאחר התייעצות עם הרב ורק לשם פרנסה]. גם אם תהיה זו נורמה שחרדי יבוא ללמוד בבית המדרש השכונתי עם חולצה כחולה או קפוצ'ון סגול בגלל שזה מה שהוא לובש בעבודה… זה  עדיין רחוק מאד מלהכניס לנורמה מדים ירוקים שלובש המגויס לצבא. האם רצוננו לאפשר השתלבות חרדים עובדים כחלק אינטגראלי מהחברה שלנו או רצוננו להקצין עוד יותר ולאפשר השתלבות של מגויסים בחברה שלנו?

לכבוד מערכת חלקי בעמלי

בשבועות האחרונים קראתי מספר מכתבים בעלונכם העוסקים בנושא המדים אותם לובשים חרדים המשרתים בצה"ל. הופיעו דעות לכאן ולכאן, יש מחייבים ויש שוללים.

קודם כל נהניתי שאתם נותנים במה לדעות שונות, ולא מנסים להכתיב את דעתכם (אגב, מהי?), אבל חלק מהמכתבים הללו די קוממו אותי.

ראשית, נתינת מקום כה מרכזי לנושא הלבוש. האם לא הגזמנו? האם אין כאן התמקדות בחוץ במקום בפנים? האם לא נעשינו בודקים בקנקן במקום לבדוק את מה שיש בו? הנושא הזה, כך נדמה לי, מצביע על מיקוד החינוך והאידיאולוגיה החרדית בחלק החיצוני של האדם. האם אכן זה מה שיש לנו להציע לילדינו?!

שנית, ההתייחסות של חלק מהכותבים לצה"ל ומדיו כאל דבר שלילי בעצם, היא תופעה תמוהה בעיני. נכון, המגזר החרדי נמצא כעת במאבק בנושא גיוס בחורי ישיבות, וזה דבר שגדולי הדור מצביעים עליו כעל אסון. אך האם זה אומר שאדם שעובד גם הוא פטור משירות צבאי? זאת, מנין? מילא לומדי התורה, יש להם פטור מכח היותם קבוצת עילית הנושאת את לפיד התורה, אך אלו שאין תורתם אומנותם, איזה פטור יש להם משירות צבאי המוטל על כל אזרחי המדינה באופן שווה? אינני מתכוון לפטור חוקי, אלא לפטור מוסרי – האם לא על כך נאמר "האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה"?!

ומי יודע, אם החרדים העובדים היו מתגייסים לצה"ל – כמובן במסגרות מתאימות לחרדים – אולי תלמידי הישיבות לא היו מופרעים מלימודם ומושמצים כל כך על ידי אחינו הטועים?

תודה רבה על העמדת הבמה

ז. ש.

גליון 12 – כל המדורים ברצף

מאמר המערכת

זכרם לא יסוף

והנה, גם פורים עבר. העליזות, היין, המגילה, התחפושות. הכל מאחורינו. אם לא ערימות הממתקים שהילדים החביאו במגירות שלהם, היינו עלולים לשכוח שפורים היה ממש בתחילת השבוע הזה. וזה, הזיכרון הקצר הזה שמיטשטש באמצעות טרדות היומיום והעיסוקים השגרתיים, מהווה בעיה.

פורים, כמו כל חג ומועד, הוא יום בעל משמעות שאמור להותיר בנו חותם, איזו טביעת אצבע, משהו שילך איתנו וילווה אותנו הלאה. איזה רעיון, תובנה או תחושה, שנוכל לאמץ לימים פחות חגיגיים.

המסרים והתובנות

אז מה למדנו מפורים?

למדנו שהשמחה האמיתית מתבטאת על ידי נתינה, על ידי שיתוף של הזולת במה שיש לנו, אם זה על ידי משלוח מנות איש לרעהו, ואם זה על ידי מתנות לאביונים. כאשר אנו שמחים, אנו עלולים להתרכז בעצמנו ולא לשים לב למי שלצידנו. בא פורים ולימד אותנו שהאכפתיות מהשני היא היא הצורה שעל ידה נגיע באמת אל השמחה.

למדנו שבתוך הטבע מסתתרת השגחה אלוקית, שגם במה שניתן לכנות "פוליטיקה" דברים לא קורים סתם אלא מכוונים על ידי יד עליונה ומשגיחה שמצרפת "מקרה" ועוד "מקרה", והופכת אותם לפאזל שלם של התנהלות מושגחת ומכוונת שניתן להבחין בה רק כשמביטים לאחור.

למדנו שהקב"ה אינו זונח את עמו ואינו מאפשר לכלות אותו, וגם כאשר המצב נראה בלתי הפיך – "כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב" – ניתן לכתוב אגרות חדשות ולבטל את הגזירה.

למדנו שלעיתים אדם מגיע לרגעים שבהם עליו לפעול, למענו ולמען אחרים, ואם ישב בחיבוק ידיים הוא עלול לפספס את הרגע – "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות".

להתבונן ולשוחח

ואיך נוכל באמת לשמר את התובנות וההרגשות הללו שהיום הזה לימד אותנו?

את הדרך שעל ידה נצליח לשמר את מה שהשגנו, אנו מוצאים אצל חסידים הראשונים, אלו שעליהם מספרת הגמרא (ברכות לב) שהיו שוהים שעה אחת קודם תפילתם ושעה אחת לאחר תפילתם. שעה אחת קודם התפילה אנו מבינים מדוע הם שהו, כדי להתכונן לתפילה ולגשת אליה מתוך כוונה ראויה. כל אחד מבין שאי אפשר לגשת אל התפילה ולהתחבר אליה תוך כדי עיסוק באלף נושאים אחרים, וצריך להתכונן ו"להיכנס" אל תוך התפילה על ידי התבוננות שקטה במה שאנו עומדים לעשות.

אך גם לאחר שהסתיימה התפילה היו החסידים הראשונים שוהים שעה אחת, כדי להתבונן בחוויה של התפילה, להעמיק אותה ולהותיר אותה בליבם.

השהייה שעה אחת לאחר התפילה מלמדת אותנו את הדרך בה נוכל ללכת כאשר אנו רוצים להשאיר את חוויות ימי הפורים, חיות ונושמות. אם נשב לאחר הפורים עם עצמנו ונתבונן ברוגע במה שעבר עלינו, נדבר על התובנות החדשות שרכשנו בימי הפורים, על צורת השמחה הראויה, על האמונה, על הצורך לזהות הזדמנויות ועל ההשגחה הנסתרת שמלווה אותנו בכל עת, אז נצליח להחיות בקרבנו את המסרים של הפורים וניקח אותם אל החיים השוטפים.

לא יעברו מתוכנו!

ניתן להמליץ על כך את פסוקי המגילה. "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים" – אם נתבונן ונדבר על המסרים שרכשנו בימי הפורים, הם לא יעברו וייעלמו מאיתנו. הם ימשיכו להטעים גם את הימים הרגילים, אולי האפורים. הם יישארו בנו לאורך זמן.

ויותר מכך – "וזכרם לא יסוף מזרעם" – אם נשכיל לשתף בתובנות הללו גם את דור ההמשך, את ילדינו היקרים לנו, אם נשוחח איתם על הזיכרון של הפורים, לא רק איך היה במסיבה ההיא ואיך התנהג שיכור פלוני… אלא על התוכן הפנימי שפורים בא ללמד אותנו, ברמה שאנו קלטנו אותם וברמה שהם מסוגלים להבין אותם, כל אחד מזווית הראייה שלו, גם הם ירכשו את המסרים החינוכיים הללו ויקחו אותם אל חייהם הצעירים, ויפנימו את ערכי הנצח של צורת השמחה, האמונה וההשגחה שמלווה אותנו תמיד.

דבר העורך

"כמה חבל שאתם לא מדפיסים את העלון שלכם", כותב לנו אחד הקוראים, "כל כך הרבה אנשים היו יכולים ליהנות ממנו, אני מדפיס את העלון כל שבוע לכמה חברים, אבל למה זה לא מופץ בבתי הכנסת? אתם יכולים להגיע לקהל רחב שצמא לגיליון מהסוג הזה".

המכתב הזה, שהצטרף לתגובות רבות, בכתב ובעל פה, יחד עם הפידבקים שאנו מקבלים מדי שבוע מקוראים שטורחים להגיב ולהביע את דעתם בשלל הנושאים שאנו משתדלים להעלות, הביא אותנו לחשיבה מחודשת על צורת ההפצה של הגיליון.

אמת הדבר, שאם היינו מדפיסים את הגיליונות מדי שבוע ומפיצים אותם בבתי הכנסת, היינו מגיעים לציבור גדול בהרבה, והקו אותו אנו מנסים להוביל היה מחלחל ומשפיע ללא השוואה למה שהוא משפיע כעת, וזאת למרות שגם כעת נשלחים הגיליונות לאלפי כתובות דוא"ל.

אז למה באמת אנחנו לא מדפיסים? מסיבה אחת בלבד: בעיות מימון.

עלויות ההוצאה של הגיליון, גם לפני הדפסה והפצה, הן כבדות. אין לנו בשלב זה מימון מסודר וקבוע, והמחשבה על הכפלת העלויות – לפחות – היא בלתי ישימה כעת.

אך יש לנו תקווה ואמונה, שקיימים רבים השותפים לחזון של חלקי בעמלי, הרואה בקהל העמלים לפרנסתם חלק חשוב ונכבד מהמגזר, ואולי זו הבמה לפנות אליכם, הקוראים, ולהציע בפניכם את ההזדמנות להיות שותפים מעשיים בהפצת הגיליונות, על ידי הרמת תרומה שתהיה מיועדת למטרה זו – הפצת הגיליון המודפס בבתי הכנסת.

נודה מראש לכל השותפים לחזון המעוניינים להשתתף בהוצאות ההדפסה. כמובן ניתן להנציח בדרך זו את נשמות יקיריכם או לתרום להצלחת היקרים לכם.

הדוא"ל שלנו הוא: helki.baamali@gmail.com

ניתן ליצור קשר גם בטלפון: 0546477345

לשולחן השבת

כשהעם נפרד מהמנהיג

הסיפור אותו מתארת התורה בפרשתנו הוא ללא ספק קשה להבנה. זה עתה חווה עם ישראל את הגדול שבמעמדים, את הבהירה שבהתגלויות, והנה, רק ארבעים יום חלפו וכבר מבקש העם לעשות לו עגל ולצאת במחולות סביבו. הייתכן? האם אנו מתארים את עצמנו חווים התגלות אלוקית כל כך ברורה, וחוטאים בחטא כה חמור זמן קצר לאחר מכן?

בשאלה זו התחבטו גדולי המפרשים, כל אחד מהם ביאר לפי דרכו את מהותו של חטא העגל וכיצד התגלגל לידי העם חטא כזה מיד לאחר מעמד הר סיני. ה'אבני נזר' מבאר בדרכו הייחודית כיצד היה חטא זה אפשרי.

שימור המעמד באמצעות משה

שלושה חודשים בלבד חלפו מאז יצא עם ישראל ממצרים. השהות במצרים לא הייתה רק עבדות פיזית הכרוכה בעבודת פרך, אלא הייתה גם שעבוד רוחני כמעט מוחלט. עם ישראל שהה מאות שנים בין עובדי האלילים שבמצרים, למד מדרכיהם וכמעט שהיה כמותם, וכפי שאמרו חז"ל, שעם ישראל היה שקוע במ"ט שערי טומאה, ואם לא היה יוצא ממצרים היה שוקע גם בשער החמישים של הטומאה, ללא תקנה חלילה.

אך הקב"ה גאל את עם ישראל ממצרים רגע לפני הרגע האחרון. העם היוצא ממצרים, השתחרר אמנם מהעבדות הגשמית, אך לא השתחרר באותה מהירות מהתרבות האלילית המצרית שבתוכה הוא שהה שנים ארוכות. גם מעמד נשגב ומרומם כמעמד הר סיני לא עקר לחלוטין את המשיכה לעבודת האלילים שעם ישראל היה שקוע בה. מה שיכול היה לשמור על עם ישראל, ולשמר בליבם את הרושם האדיר של מעמד הר סיני, הייתה הימצאותו של משה רבינו בתוכם.

אם משה רבינו היה נמצא בתוך עם ישראל לאורך זמן, הייתה מציאות זו מגנה עליהם ומרוממת אותם, ומוציאה אותם לגמרי מהאלילות המצרית. אך משה רבינו עלה להר סיני לקבל את התורה, ובהיעדר המנהיג, שב העם אל תרבותו הזרה, אל עבודת האלילים שאותה הכיר מתקופת עבדותו במצרים. ארבעים יום ללא משה רבינו, וכבר פג הרושם של מעמד הר סיני עד כדי שהגיעו לחטא חמור כמו חטא העגל.

הנהגה רוחנית קרובה

דברים אלו יפים גם לדורנו אנו. יהודים טובים מקיימים מצוות והולכים בדרך הישר, במקומות רבים. אך חשוב לזכור את הצורך הקיומי שלנו בהנהגה רוחנית קרובה, כזו שבזכותה ובאמצעותה כל אחד מאיתנו יצליח להישאר בדרגה בה הוא נמצא.

הצורך בהנהגה רוחנית אינו יכול להתמלא על ידי הישענות כללית על גדולי התורה המפורסמים. גם אדם שסר למשמעתם של גדולי התורה, עדיין זקוק לרב קרוב, כזה שיוכל לייעץ לו, כזה שניתן לשמור איתו על קשר רצוף, כזה שאפשר לקבל ממנו תורה ודרך חיים באופן בלתי אמצעי. זוהי הדרך שעל ידה יכול כל אדם לשמור על דרגתו הרוחנית, ולהחזיק בעץ החיים של התורה ללא חששות שיום אחד הוא יגלה שהוא מחזיק בעץ הלא נכון…

טיפ לשבת

סיפור ידוע מסופר על אחד מגדולי התורה שנשאל על ידי תלמיד חכם שלא זכה שבניו ילכו בדרך התורה, במה נגרע חלקו משכנו, אדם פשוט, שזכה לרוות נחת יהודית מבניו. אותו גדול בתורה החל לחקור את השואל כיצד נראה שולחן השבת בביתו. השואל תיאר כיצד הוא ממהר לומר בחטף את זמירות השבת, וחוזר מיד לתלמודו ולהכנת שיעוריו הרבים. וכיצד נראה שולחן השבת בבית השכן? שאל, ונענה שהשכן מאריך בשירת הזמירות יחד עם כל המשפחה עד שעות מאוחרות.

כאן נעוץ המפתח לתעלומה, השיב לו, בעוד ילדיו של השכן טעמו מלוא הכף חוויה יהודית של שולחן שבת מרומם, על ידי שירה סוחפת ומענגת, ילדיך חוו שולחן שבת קר ומשעמם, וחיפשו להם חוויות אחרות במקומות פחות משעממים…

סיפור זה, אם היה בדיוק כך או לא בדיוק – אין זה משנה – משקף אמת חשובה ביותר. הישיבה סביב שולחן השבת היא הזדמנות להעביר לילדים חוויה חיובית, ואפילו 'כייפית', של היהדות, וזאת בין השאר על ידי הזמירות.

זמירות השבת, על המנגינות הישנות העוברות מאב לבן, או החדשות מבית היוצר של זמרי זמננו, הן כלי נפלא להאהיב את השבת בפרט, ואת היהדות בכלל, על ילדינו. אין כמעט אדם שלא נהנה משירה נעימה, וגם אם נראה לפעמים שילדים רכים בשנים אינם סבלניים לשבת ולשיר יחד עם האבא, הם לא הולכים מהבית ואוזניהם קולטות היטב את הנעימות והיופי של שולחן השבת דרך הזמירות שהאבא שר.

כדאי לנצל את ההזדמנות הזאת. היא יקרה מפז. שירו, זמרו, האריכו בניגונים. זה ייחרט בליבותיהם של הילדים שלכם עד זקנה ושיבה, וגם הם ימשיכו לשיר עם בניהם. המנגינה הזו לא תיפסק!

הלכה למעשה / הרב ארי מור

לפני עיוור

שאלה:

האם מותר לי לעבוד כסוכן מכירות עבור חברה המספקת מגוון מוצרים וביניהם בגדי שעטנז או סכיני גילוח? והאם יש הבדל אם החברה בבעלות של יהודי או של גוי?

תשובה:

אם הקליינטורה שלך יהודית אסור למכור להם בגדי שעטנז, מכיון שהם מוצרי איסור, אבל לקליינטורה נכרית מותר. אמנם ביחס לסכיני גילוח, אם אינם מיועדים עבור גברים דווקא, מותר למכור אותם גם לחנויות בבעלות יהודית, ובזה אין הבדל בין חברה בבעלות יהודית או נכרית.

המקורות בהרחבה:

הוזהרנו בתורה שלא להכשיל שום אדם בעבירה, ונכלל איסור זה בלאו של "לפני עור לא תתן מכשול", ולפיכך אסור מן התורה למכור, להשאיל או להנגיש דבר איסור למי שמצווה עליו. אמנם במקום בו ישנה אפשרות להגיע לדבר האיסור גם בלא עזרתך, אין בזה איסור תורה משום לפני עור, ומכל מקום הדבר אסור משום מסייע ידי עוברי עבירה.

במקרה שהקונה יוכל לקנות את האיסור מאדם אחר, דעת הרמ"א שאם יוכל לקנותו מגוי אין במכירה איסור דאורייתא משום לפני עיוור, אבל אסור מדרבנן משום מסייע. אך דעת הגר"א שגם בזה יש איסור דאורייתא. ואם אינו יכול להשיגו אלא מישראל אחר, דעת המשנה למלך שיש בו לפני עיוור, וכן פסקו הרבה מן הפוסקים.

אמנם אם הקונה אינו יכול למצוא אחר אלא ע"י טירחה, כגון שצריך ללכת למרחק כדי לקנותו, לכו"ע עובר המוכר משום לפני עיוור אם ממציא לו את האיסור בלא טירחה. וכן אם ממציא לו יותר בזול, וכן אם ממציא לו מוצר כזה בטיב מעולה יותר, עובר משום לפני עיוור. ולפיכך אין למכור לדוגמא יין נסך ליהודי, אם אינו ברור שיוכל לקנות לעצמו יין בטיב כזה, וכן אין למכור בגד שעטנז מוכן כמידתו אם יתקשה למצוא בגד כזה שהוא באותה מידה.

ואם אפשר לתלות שאין כוונת הקונה לעשות עבירה בחפץ שיקנה, אין בזה איסור, ולכן סכיני גילוח היכולים לשמש נשים ולא ברור שישתמשו בהם גברים, מותר למכור.

מדברים חינוך / הרב שלמה ברוך בלוי

קירוב או ריחוק?

שאלה:

אחד הבנים הבוגרים שלי התחיל לאחרונה לגלות סימני הידרדרות, ואיני יודעת כיצד לנהוג, האם לקרבו על חשבון שאר הילדים, או שמא להרחיקו, כי כבר התחלתי לראות סימנים מדאיגים אצל האחים הקטנים.

תשובה:

ברור שאם השאלה היא סתמית – האם לקרב ילד שנשר, התשובה היא חיובית בהחלט. אך הדילמה מתחדדת כאשר המצב טעון ומורכב, והקירוב יכול להתפרש כהענקת לגיטימציה לדרך, ואף אם לא – עצם ההימצאות של בן שונה בבית, טעון ליבון מחדש.

העניין הזה אינו שחור ולבן כמו שהוא נראה. גם למילה "הידרדרות" יש פירושים יחסיים שונים ממקרה למקרה. נקודת ההנחה הראשונית והמוצקת היא – שאין רצונו של הקב"ה בריחוק, ויהי מה… אין אנו בעלי בתים על נשמותיו, ואנו עושים רק את ההשתדלות שלנו בזירה שהוא מזמן לנו. מתוך הנחה זו, נהיה יותר רגועים להבחין את תפקידנו המיוחד במצבים שכאלה.

קיים הבדל גדול בין הענקת לגיטימציה לבין קירוב ללא תנאי. גם אם איני מסכים עם הדרך כלל וכלל, עדיין אני יכול להושיט את ידי המקרבת. החשש המיותר שאם אסביר פנים לילדי, ורק משום שהוא ילדי, בזה אני כאילו מתיר את הרצועה – ומותר לנהוג כך, היא מחשבת איוולת… משום שאין כל קשר בין הדברים.

ההיפך הוא הנכון. דמותו הסמכותית של ההורה יכולה לקבל חוסן נוסף, כאשר הוא אינו מאבד שליטה, והוא עדיין נוהג כאב או כאם ראויים לשמם. יתירה מזאת, יצירת הגבולות החדשים אל מול הבן המורד לשעתו, יכולה להתבצע רק כאשר המעמדות ברורים לחלוטין. אני עדיין ההורה שלך, בעל הבית הזה שאתה חוסה בצילו – על כל המשתמע מכך. יחד עם זאת, אני נוהג בך מנהג של חביבות כראוי להורה ובן.

החינוך הבטוח של שאר הילדים, יצליח רק כאשר הם יבינו, שהחינוך אותו חפץ ההורה להעניק להם, אינו נובע ממקום חשוך וצר, אלא ממקום של אמונה אמיתית בצדקת הדרך, שאינה מתערערת גם כאשר היא עומדת במבחנים קשים. הילדים יראו את האמפתיה האנושית המופגנת למול הבן המתקשה, הם לא ירצו לחקות אותו – אלא אותך, ההורה החם והמבין. ההערכה תהיה שמורה אליך. והיה אם כן… הצלחת להעביר נכון את יסוד היסודות של החינוך – הדוגמה האישית.

יחד עם זאת, אם ישנם דברים שאינם משתמעים לשני פנים, מותר ואף חובה, לשרטט באופן ברור את הגבולות. כל ילד שפונה מעם עמו ותורתו, מבין בשכלו, שבכל מה שנוגע למקום שהיה – יש כללים וחוקים. אתה, ההורה, תהיה הראשון שתלמד אותו את הדברים הללו, גם אם זה לא נעים לו – כאן לא מתלבשים כך, כאן לא מביאים את זה ואת זה… והרשימה ארוכה. בכל מקום בעולם – אנשים שמבינים זה את זה, יכולים להתוות את הקווים הברורים והבלתי עבירים. אין סיבה שזה לא יתקיים גם אצלנו.

הקבלה הרחבה של הבן ה'אובד', אסור שתנבע מתוך פחד לאבד אותו יותר, אלא מתוך אהבה אמיתית, לבני – בנו של הקב"ה. הורה המקרב מתוך יראה או מחוסר ברירה משדר זיוף מרחיק. ככל שההתקרבות תהיה יותר אמיתית וכנה, ההשפעה החיובית תהיה בעלת סיכוי יותר גדול. האמת המדהימה הזאת עובדת בכל מקום, ובכל טווח… וברבות הימים, יעיד הצאצא שלך שמה שקשר אותו אליך ואל מורשתך, היו עבותות איתנים ביותר, קוראים להם – עבותות אהבה.

סיפור / א. ברזל

שיעור חינוך

גשם. כמו כולם, הוא תפס אותה ללא הכנה מוקדמת. ככה זה בארצנו החמה, ובפרט בירושלים הזהובה תמיד. איכשהו, איננו מצליחים להאמין שהחורף כבר כאן, ובאמת, עד שנאמין – הוא כבר יתרחק מאיתנו, מותיר את העיר רחוצה ויפה פי כמה משהייתה.

על מה להגן קודם? כשהפאה נרטבת, זה ידוע, התחנה הבאה היא אצל הפאנית. חבל לרוץ לסירוק רק בגלל חמש דקות של טפטוף על פאה נטולת מטריה. מצד שני – התיק שעל כתפה עמוס במבחנים חשובים של תלמידותיה, ובקלסר הסיכומים של ההשתלמות אליה היא צועדת כעת. הרוכסן לא נסגר, כי הקלסר ארוך (וגם שמן) מיכולת התכולה של התיק. אם כך, עליה לגונן בידיה על התיק ותכולתו, וזה כמעט בלתי אפשרי לצעוד כך. חייבים לתפוס מחסה. היא עמדה כעת ברחוב הראשי, חנויות ותחנות לרוב סביבה, והייתה צריכה רק לבחור במקום הקרוב ביותר.

"ילדים ומשחקים" – הכריז השלט מאחור. היא הדפה את הדלת השקופה המכוסה באדי קור ומרוססת בנתזים ארוכים של ממטרים אלכסוניים. כל טיפה שפגשה בדלת – הזדגזגה ארצה בחינניות ופינתה את מקומה לבאה אחריה.

הבל חם ונעים קידם אותה בהיכנסה. היא חשה מעט לא נעים, אבל לא היתה היחידה. נשים ובנות במעילים רטובים גדשו את החנות, וברור היה על פי המבט הנבוך של חלקן שהן לא תכננו להיום ביקור בחנות משחקים דווקא. היא גיחכה לרגע למחשבה שהגברים ברחוב, רובם ככולם, לא חולמים לרגע להכנס לחנות, כל חנות, כדי לתפוס מחסה מהגשם. עטויי כובעים הם המשיכו לזרום על המדרכות, מי שבאמתחתו שקית מרשרשת כלשהי עוטף בה ברישול את הכובע וחש כבעל בעמיו. גם האחרים, שמזלם לא איתרע להם, לא נראו דאוגים וחוששים לגורלה של המגבעת. הוי אומר: מגבעת איננה פאה.

היא התבוננה במדפים העמוסים במשחקים, מגבשת החלטה לקנות בכל זאת משהו קטן למרות שלא תכננה זאת. סתם, בשביל ההרגשה היותר נוחה שלה. החנות הייתה מרווחת ומשופעת סחורה, וניכה היה שהיא מושקעת ומסורה בידי מי שמנהל אותה בתבונה. היא הכירה את בעלי החנות מפעמים אחרות בהן הגיעה למקום על תקן של קונה: זוג חרדי בעל משפחה ברוכה שהקימו את החנות מאפס, על שטח מצומצם ועלוב, והשכילו, בהרבה סייעתא דשמיא, להפוך אותו לעסק מוכר ואמין בציבור.

בובות. מכוניות. פאזלים. משחקי קופסא. משחק הרכבה חדש, באריזה גדולה וצבעונית משך את תשומת ליבה. חלקים מעניינים וטכניקת חיבור פשוטה שנותנים מקום רב ליכולת הדמיון והיצירתיות של המשחקים. המחיר? בסדר, לא יקר מדי. ובכל מקרה, היא חושבת כעת לעצמה, כדאי לחדש משהו בארון המשחקים לרגל מזג האוויר הגשום. הנה, עכשיו למשל, אמורים יוסי ואריה להגיע מה"חיידר", להצטרף למירי ולתמי שחזרו בצהרים מבית הספר. יהיה זה, איפה, רעיון טוב להפתיע את כולם במשחק חדש ומעניין.

היא התקרבה לעבר הקופה וקלטה את הדלת הפתוחה ואת שני הנשים והבחורה שחלפו כעדה ברגע זה החוצה אל הרחוב. הגשם נחלש, וה"חונות" הלא קונות נחפזו לפנות את השטח ולהמשיך בדרכן.

"יענקי, עכשיו". בעל החנות ישב ליד הקופה, קולו נמרץ ועסוק כיאה לבעל עסק היודע לעמוד היטב על שלו. לצידו עמד נער כבן שתים-עשרה, חינני מאד, ובעל עיניים נמרצות כשל אביו. שלא ברצונה, שמעה את הדו-שיח שהתנהל ביניהם.

"אבא, מה איכפת לך, יש מניינים ב"שטיבלאך" כל רבע שעה, אני אצא לשם עוד מעט".

"יענקי, עכשיו!"

"אבא, תראה איזה גשם בחוץ, ואין לי אפילו מטריה".

"בכל זאת".

מבט עיניים מפציר, מחייך במין ציפייה לתשובה מתפשרת, מנסה את מזלו.

"יש לך את הכובע של המעיל. תצא להתפלל 'מעריב' ותחזור. לא מקובל עלי להתחיל לחפש מניינים ב'שטיבלאך' כשיש לנו את המקום שלנו, ממש כאן".

היא לא התקשתה להבין. האב רוצה שהבן ילך להתפלל ערבית במניין. לילד מעניין יותר בחנות, ואין לו חשק לצאת למזג האוויר הסוער שבחוץ. הוא מסתמך על המניינים המהירים בבית הכנסת המרכזי, בעוד האבא חושב שאפשר ללכת חמש דקות לבית הכנסת הקבוע השוכן במרחק שני רחובות משם, להתפלל בנחת ולחזור. פשוט ביותר.

"כן, במה אפשר לעזור?" – המוכר פנה אליה. מזווית עינה היא ראתה את הילד לובש באיטיות מעיל כחול, חדיש ויפה. הוא לא היה ממורמר או כועס, הוא היה פשוט בלי חשק. מה שעלול לקרות לכל אחד מאיתנו, ובוודאי לילד חיידר בן שתים-עשרה שעושה את תחילת דרכו בעולם המבוגרים בעלי הרצונות הפרטיים משלהם.

המוכר ארז לה את המשחק כבקשתה. נו, אם כבר משחק חדש, אז אריזת מתנה תשדרג את המאורע המשמח עוד יותר. היא רואה אותו עוקב במבטו אחר בנו. הילד משתהה אצל הדלת, מצייר באצבעו קוים ועיגולים על האדים הרטובים שעל השמשה, מרשרש ברוכסן ומתעכב. עוד ועוד.

"יענקי?!" – אבא שלו לא מוותר. היא נוטלת את השקית הגדולה, ופונה בעצמה אל הפתח. כעת, כשהדלת תיפתח והיא תצא, יהיה גם יענקי חייב לצאת מן הסתם.

"אבא, תראה איזה גשם" – נסיון אחרון.

"נכון, גשם חזק, בהחלט. ואתה לא עשוי מסוכר, יענקי". לו רק יכלה להקליט את הטון הזה: אבהי – תקיף – נינוח – בטוח בעצמו – מסור. היא יצאה, וברגע האחרון השתחל לימינה מעיל כחול חדיש ויפה. היא עקבה כמה רגעים אחרי הצעדים המרקדים משהו בין הטיפות. ילד בן שתים עשרה, חינני ונחמד. האם בכלל שם לב לשיעור בחינוך אודות תפילה במניין ובזמן שזכה לו כעת? יהיו נשמות חינוכיות שיאמרו כי אין זו הדרך. שתפילה צריכה לבוא מתוך שמחה ומתוך רצון. ש"הכפיה" הזו מביאה בסוף לחציית הגבולות. לא נכון. בסיטואציה הנוכחית זה פשוט לא שייך. בעיניה ובאוזניה היא היתה עדה לדו-שיח הגלוי והטבעי בין הילד לאביו. זו לא היתה כפיה אלא עקביות. לא היה כאן מרמור אלא פינוק קל, בהחלט, שהוזמן להמתין בצד ולא לבוא על חשבון תפילת ערבית יקרה.

וכל המשנה החינוכית היפה הזו התגלגלה לכיוונה – מאיפה? מדלפק מכירות רחב בחנות משחקים יוקרתית. מפיו ומתגובותיו ומהחלטותיו של אדם, שבינה לבינה הייתה רואה בו עוד אחד מבעלי העסקים שמחזור המכירות עומד מול עיניהם ללא הרף. הוא לימד אותה, בלי שידע, שאנשים הם יותר ממוכרים ושחינוך הוא לא עוד משחק ילדים. זה היה לימוד מצוין.

הגות / הרב צבי יהודה לאו

הקהילה

"ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם" (שמות ל' י"ב)

"וגילה לך הכתוב כי העם הנפרט במניינו כל אחד לגולגולתם הנה הוא מושגח מבעל ההשגחה העליונה וכל מעשיו נפרטים לפניו ואז יחול הנגף, משא"כ בתחילה שהיה ענינו נמשך בכלל הרבים. וכענין שהשיבה השונמית לאלישע, בתוך עמי אני יושבת. מוטב לי שיהיה עניני נכלל בכלל הרבים ולא נפרטת פן איענש" (רבנו בחיי)

דבריו אלו של רבנו בחיי משקפים יסוד מוסרי עמוק במערכת יחסי האדם וקונו. כאשר, חלילה, מידת הדין באה בתביעה על אי אלו מעשים של אדם, אזי המפלט הוא ההתחברות לכלל, הצטרפות לציבור. משום שכאשר מדובר באדם פרטי יש מקום להתבוננות מדוקדקת על כל פרטיו ומעשיו ואין לו שום פתח מילוט. משא"כ כאשר הוא ממוקם בתוך חברה הרי הנידון אודותיו כרוך בהשלכות גם לסביבתו הקרובה, ולציבור מישראל יש מקום של כבוד בבי"ד של מעלה.

זו גם חשיבותה של תפילה בציבור. בעוד שעל תפילת כל יחיד ויחיד ישנם מלאכים הבוחנים את זכויותיו מכל צד, הרי שתפילת ציבור היא תפילה שנפעלת מכוח החיבה הכללית שרוחש הקב"ה  למושג שנקרא "כלל ישראל". ובמיוחד חזרת הש"ץ, שע"פ דברי השל"ה הק' חשובה בכך שהיא תפילת הלחש של הציבור, ולדבריו מי שאינו נענה בתפילתו כיחיד נענה בחזרת הש"ץ (אם כיוון ליבו לתפילת החזן).

אולם מלבד הרובד הרעיוני הנשגב הכרוך בדרכי הנהגתו ית', יש כאן גם הנחיה פשוטה ועצה יעילה לכל אחד מאיתנו ברמת הפרט, ובמיוחד לאלה בינינו אשר חיי הפרט שלהם סובבים במשך שעות היום בינות לאנשים ואווירה שלא ספגו מכותלי ביהמ"ד. גם אם כל אחד מאיתנו שומר על זהותו היהודית ויראת השמיים בחייו הוא, עדיין יש צורך להתחבר לקהילה, לציבור. קהילה בה יהיה חלק בלתי נפרד מחברה שהמכנה המשותף הבסיסי שלה הוא "בית-הכנסת", "תפילה", "מועדי ישראל", "שבת קודש" ואפי' הקידוש והלגימה המקרבת.

בשני מישורים חשובה ההתקשרות עם הקהילה.

א. הילדים – הילדים שלנו שרואים את אבא בשיחת טלפון ובהתנהלות יום-יומית עם אנשים שונים ומשונים, צריכים המה להבחין מי הוא חבר לכתחילה ומי הינו ידיד כתוצאה של נסיבות. מה שיעניק להם הכרה ברורה ל"היכן אתה שייך". העובדה שהאבא הוא חבר נכבד בקהילה מוגדרת, נותנת לבניו הרגשה שהם בנים רצויים לאבא שהוא יהודי טוב לכתחילה, כי הנה יש קהילה שלמה סביבו. הוא איננו חריג או שונה חלילה, יש לו גיבוי מלא, הוא איננו כערער בערבה. תחושת זקיפות הקומה הדתית רבת משקל היא אצל הילדים ואל לנו לזלזל בה.

ב. האדם עצמו – הפתגם אמנם שחוק, אבל האמת פשוטה. "אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה". החברה שאדם מסגל סביבו, לעיתים אומרת הכל.

ישנה אמרה המיוחסת לרבי לוי יצחק מברדיטשוב זצוק"ל, כי שמח הוא ללכת לסעודת מצווה, משום שמעולם לא ראינו שיהודי עורך סעודה לרגל עבירה שעבר ר"ל. אולם למצווה, אדרבה ואדרבה.

ובמילים פשוטות, ישנו אדם העובר עבירה חלילה ובמקביל גם מקיים מצוה, ב"ה. מה שקובע היכן אתה באמת היא העובדה – במה אתה שמח, מה אתה חוגג, על מה הנך קובע סעודה.

על משקל זה נאמר שמבחן קביעת מקומו הרוחני של אדם נמדד בשאלה, עם מי אתה שמח. מי יהיו שותפיך בשמחותיך. ועם מי אתה קובע את סעודותיך שלך.

רבים מהצעירים החרדים שיצאו לעמול לפרנסתם חצו איזשהו מחסום וירטואלי של "חברה" או "מה יאמרו" כזה או אחר, ועלולים הם לפתח תחושה של חוסר אכפתיות מובהק מאמירה חברתית כזו או אחרת. אולם אין זו הסתכלות מפוכחת ובריאה. משום שכבר כתב הרמב"ם: "דרך בריאתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג במנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמד מעשיהם" (הלכות דעות רפ"ו).

הרי שאדרבה ראוי ללמוד (לא לחקות!) ממעשיהם של חברים ראויים ולא לנסות בכל מחיר ללכת נגד. וכבר לימדונו חז"ל שאם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירים אותו וילבש שחורים וכו' (מו"ק י"ז). למדנו תובנה פשוטה, במקום שמכירים אותך גם היצר הרע מרגיש, איך נאמר, "פאסט נישט".

בשבילך / נעמה

אליך, חברה.

אז יצאנו משמחת פורים, ואנו עוברים לערב פסח. מה לעשות, ערב פסח מארח רגשות טורדניים שונים: כעס, תסכול, קנאה, נחיתות, פחד, ועוד כמה מהסוגים האלו. לא רק בערב פסח, אלא חורף וקיץ, יומם וליל, קורה שרגשות לא נעימים שמציפים אותנו, בוערים בנו, מכלים חלקות טובות ומשפיעים גרוע גם על סביבתנו.

נדמה לנו שאנו חסרי אונים בפניהם. מה אעשה לכעסי, אם הוא יוקד בי ובוער כאש? איך אוכל לקנאתי, כשהיא צורבת את נשמתי? אנו מסוגלים, וגם זה לא בקלות, לא לבטא כעס, לא לעשות מעשים שנובעים מקנאה, אבל זה עדיין לא מרגיע ולא משקיט את הקושי והטרדה של הרגשות בתוכנו.

חשבת פעם על זה, שאת את שמה לב לכעס שלך, או לקנאה, פירושו שלא כולך כועסת? שלא כולך מקנאה? לו היית כל כולך בכעס הזה, לא יכולת להבחין שאת כועסת. זה שאת מסוגלת להסתכל על הכעס ולהיות מודעת אליו, אומר שנשאר בך חלק שאינו כועס. אם כואב לך הראש, סימן שיש בך משהו לא כואב, והוא מבחין בראש הכואב. לו היית כולך קנאה, לא יכולת לדעת שאת מקנאה. החלק שמסתכל ואומר לך: אני מקנאה, הוא החלק שלך שלא מקנא.

כאשר את כועסת מאד, בגלל משהו שאי מי הכעיס אותך, או נעלבת מאד, את חשה להבה של טינה בתוכך. נסי להתבונן בזעם או בעלבון שלך. אש, גדולה ככל שתהיה, תכבה מעצמה בסופו של דבר, אם לא ימשיכו להזין אותה בחומרים דליקים או בבולי עץ. וכך כל רגש, ותהיה עוצמתו אשר תהיה, שוכך ונעלם באופן טבעי, אם לא ממשיכים להזין אותו.

היות שיש בך חלק שלא נסחף עם הרגש, נסי – בחלק הזה – לבחון את הרגש שלך, את הכעס או העלבון. איפה את מרגישה בגופך את הכעס הזה? בגרון? בריאות? בלב? בבטן? האם הוא מוחץ אותך כסלע? האם הוא שורף בך? האם הוא יוצר גוש קשה בתוכך? האם יש לו צבע או צורה? עצמי את עיניך, ונסי להתרכז בו. לא להצדיק את עצמך, לא לגרש אותו. לא להתגבר עליו, לא להגביר אותו. רק להתבונן בו, איך שהוא, איפה שהוא.

נעצום עינינו, ונשאל: איך זה עכשיו? גבוה יותר משהיה קודם? שורף יותר או פחות? קר לנו או חם לנו בגללו? מה השינויים שחלו? שינויים בו ובך חלים מדי שניה.

כשבוחנים ענן גדול ושחור בשמים כתומים, הוא נראה עצום, עד שכמעט אפשר לשבת עליו. אבל אם טסים לעברו, לא מצליחים לאחוז בכלום: הענן אינו אלא אד אוורירי. באותו אופן, כאשר בוחנים בתשומת לב את הזעם, לא נמצא בו משהו שיכול להשפיע את השפעתו העריצה עלינו. הרגש ילך ויתפוגג תחת מבטנו, כמו כפור תחת קרני שמש.

בסופו של דבר, גם זעם חריף ביותר וגם עלבון צורב מאד, נובעים ממחשבה. למחשבה אין כוח לקיים את עצמה. אם אנו מפסיקים להזין אותה, אם איננו מוסיפים לה דלק (גם לא בנסיון להזיז אותה, כי גם ההזזה דורשת מאתנו דלק), אם אנו בוחנים אותה, אך איננו מטפחים ומאכילים אותה, היא הולכת ומתאיידת, הולכת ומתפוגגת. חוקר הסבל, אינו סובל.

נסי זאת בפעם הבאה שבה רגש מציף אותך ומשתלט עליך. הביני שאם את מבחינה ברגש, סימן  שיש בך חלק שאינו הרגש הזה. בחני בעזרתו את הרגש, את מרקמו ומקומו בגופך, את השינויים שחלים בו. אל תזיני אותו, אל תנסי להתגבר, אל תדחיקי ואל תעצימי. הסתכלי עליו כמו שהוא, כמו שהיה, כמו שהשתנה,  ותגלי מה שתגלי.

חושבת עליך

נעמה

קוראים מגיבים

לכבוד כותבי העלון שלום רב

קראתי את דבר העורך לפני שבועיים, שבו הוא העלה נושא כאוב והוא היחס לחרדים העובדים, והציע שתי אפשרויות מהי הדרך הנכונה להתנהג, האחת להתאגד תחת הגדרה שהחרדים העובדים אכן שונים, והאפשרות השניה לא להתאגד ולהישאר חרדים רגילים. דבר העורך נגמר בשאלה אולי יש דרך שלישית.

לכאורה הדיון לא צריך להתנהל סביב השאלה מהי האסטרטגיה הנכונה, אלא מהי האמת, ובמילים אחרות: האם יש כאן דיון על אסטרטגיה או על מהות?

אנסה להרחיב. בגיליון מס' 6 העלה חייל חרדי את לבטיו בדבר הרצון שלו ללמוד בכולל הקודם, דבר שאינו מתקבל בצורה יפה בעיני הכולל אלא אם כן הוא יפשוט את זהותו החדשה ויתחפש לזהות של אברך רגיל. בגיליון מספר 10 תוקף הקורא את הכולל שלא מוכן לקבל את האברך עם המדים, ואת החייל שמרגיש שדרישת האברך היא דרישה צודקת. טענת הכותב היא: למה אתה מרגיש לא נעים בפעולה שעשית משיקולים נכונים שאינם עומדים בסתירה לעבודת ה' שלך?

הכותב יוצא מנקודת הנחה שהדרישה לבא לכולל ללא המדים היא כאומרת "כשהלכת לצבא ירדת, וכשאתה בא ללמוד תסתיר את זה בשביל לא להבליט בפנינו את זה", ואני חושב שהאמת היא הפוכה. הדרישה לבא לכולל ללא מדים אומרת "זה שהלכת לצבא זה לא אומר שהפכת את עצמך למישהו אחר, ולכן אין סיבה שתבוא בצורה שונה". וגם מצד החייל, ההחלטה לבא לכולל ללא מדים אינה הודאה שהזהות העכשווית שלי שלילית. להיפך, היא אומרת שאין משמעות לזה שאני משרת בצבא בשעה שאני לומד בכולל כאברך רגיל, ואדרבה ההרגשה של החייל שהוא עושה ויתור בזה שהוא בא ללא מדים היא ההרגשה שטעונה בדיקה, למה הוא מרגיש שהזהות שלו שייכת לזה.

ואני חוזר לנקודת הפתיחה. התשובה האמיתית על השאלה שעלתה בדבר העורך היא לא איך הדרך הנכונה להתנהל, אלא איך אפשר לנהל את החיים בצורה שלמרות העבודה או השירות הצבאי, עיקר החיים יישארו לימוד התורה והשאיפות הרוחניות.

בברכה

ש. ג.

מה שחיפשת / מדור אינפורמטיבי

אתר חלקי בעמלי

בשעה טובה אנו שמחים לבשר על הקמת האתר של 'חלקי בעמלי' http://www.helki.org.il

בשלב זה ניתן לצפות באתר ולהוריד ממנו את כל גיליונות חלקי בעמלי, בצורה נוחה ביותר. תכנים נוספים המיועדים לקהילת החרדים העמלים לפרנסתם יועלו בעז"ה בעתיד.

הוסיפו את האתר לסימניות!

ויקישיבה

אתר ייחודי המשלב אינציקלופדיה למושגי תורה ויהדות יחד עם קיצור של הגדרות למדניות הכתובות בצורה בהירה וקלה. כ-10,000 ערכים מלאי תוכן יהודי מעניין.

באתר ישיבת בית אל http://www.yeshiva.org.il/ כנסו ללשונית בראש הדף 'ויקישיבה' והתחילו לשוטט. תוכלו לרכוש ידע יהודי יקר וגם להשתתף בעריכת האינציקלופדיה היהודית, לכתוב להוסיף ולתקן ערכים.

סופרוומן מתה

אמונה ברוורמן מתארת במאמרה המצוין את האמהות המתמודדות במאבק נצחי בין לחץ לרגשות אשמה, כותבת על מיתוס "האישה הכל יכולה" ומתארת את רשימת ה"הייתי צריכה" שמייסרת נשים כה רבות…

כנסי לאתר 'אש התורה' http://www.aish.co.il ללשונית 'חברה ותרבות', ותגיעי מיד למאמר המעניין והקולע. שווה קריאה!

גליון 7 – כל המדורים ברצף

מאמר המערכת

ויהי לאחר המבול…

לפני כחודשיים, כשהחל גיליון 'חלקי בעמלי' לצאת לאור, היו שחשדו בנו בזיקה פוליטית. אלו האשימו אותנו בניסיון לחתור תחת מפלגה פלונית, ואחרים פירשו אותנו דווקא להיפך, כניסיון לסחוף מצביעים לאותה מפלגה.

כעת, לאחר ש'צלחנו את המבחן' ולגיליונות 'חלקי בעמלי' לא נכנסה אפילו מילה אחת של פוליטיקה; כעת, כשסערת הבחירות מאחורינו והדברים שאנו כותבים אינם נחשדים בכוונות נסתרות שונות ומשונות; כעת אפשר לשבת בראש שקט ולחשוב באמת על השייכות שלנו ועל הזהות שלנו: במה הן מתבטאות והאם אנו בכלל רואים אותן כנושא חשוב ומשפיע על חיינו.

יושבי בית המדרש!

כולנו מעוניינים למלא אחר רצון ה' ולקיים את מצוותיו. אלו הם הערכים המנחים אותנו בכל מצב בו אנו נמצאים, אך בואו ונבדוק עד כמה חשובה לצורך כך ההשתייכות אל "יושבי בית המדרש"? ושימו לב להגדרת השייכות שאנו משתמשים בה – "יושבי בית המדרש", ולאו דווקא "עולם התורה" או "עולם הישיבות". האם אי אפשר להיות יהודי טוב וישר בלי להגדיר שייכות לקבוצה או מגזר כלשהם?

האמת ראויה להיאמר, שההשתייכות הזו היא קריטית עבורנו. אדם יכול לחיות במדבר, לעצמו, ולנהל את חייו על פי הערכים בהם הוא מאמין. שם, במדבר, אף אחד לא יפריע לו, לא ימשוך אותו, לא יכעס עליו וגם לא יפתה אותו. אך מי שאינו חי במדבר, מי שחי בין בני אדם השונים זה מזה בדעותיהם וערכיהם, אינו יכול להתעלם מההשפעה החברתית. אדם שהחברה אליה הוא משתייך אינה נאמנת לערכי התורה, אינו יכול להרגיע את עצמו ולחשוב שהוא יצליח להיות נאמן לתורה וערכיה, ללא השפעה מהחברה שסביבו. זוהי אשליה חסרת כיסוי.

לעומת זאת, אדם שטבועה בו שייכות אל העולם המופלא של בית המדרש, והוא חש השתייכות לקבוצה שערכיה הם ערכי התורה ועבודת ה', גם הוא מושפע מהסביבה הטובה, וההשפעה הברוכה הזו נוגעת בכל תחום בחייו. אדם המשתייך לקהילת "יושבי בית המדרש" ששמה לה את עבודת ה' לעיקר, מביא בזה השפעה חיובית ענקית עליו, על אשתו ועל ילדיו.

מעגל השייכות והערכים

אדם שמשתייך לקבוצה ערכית של אנשי תורה, רוכש את הערכים בהם הקבוצה דוגלת, הוא מתרגל לחיות על פי סטנדרט גבוה יותר של הקפדה על הלכה, של קביעות עיתים לתורה, של תפילה איכותית, של הארת פנים וסובלנות המונעת מתוך אמונה באדם ובמי שיצר אותו. כאשר הוא מפנים ערכים אלו, הוא מרגיש תחושת שייכות חזקה יותר אל הקבוצה האיכותית. כך נוצר לו מעגל שתחילתו בהשתייכות והמשכו בערכים שמביאים השתייכות שמביאה ערכים וחוזר חלילה.

השתייכות זו אין פירושה שאנו "שייכים" למישהו ואף אחד גם לא קיבל עלינו בעלות. אנו שייכים אך ורק לבורא עולם, אך זה מחייב אותנו להיות מחוברים אל קבוצה המציבה במרכז עולמה את הקדוש ברוך הוא ורצונותיו. החיבור אל עולמם של "יושבי בית המדרש" הוא, כאמור, גם מניע אותנו אל המקום בו אנו רוצים להיות, אל המקום שעבודת ה' תופסת בו את המרכז ומשפיעה על חיינו, והוא גם תוצאה של ערך עליון זה, של הרצון לעבוד את ה' באמת.

על מנת להיות מיושבי בית המדרש, איננו חייבים להיות אברכים ולהגות בתורה יומם ולילה. יש ואדם יכול ללמוד רק חצי שעה ביום, ועדיין הוא מ"יושבי בית המדרש", כיון שמהותו היא מהות של איש תורני, ויש אחר שיכול ללמוד שעות רבות יותר, אך מהותו הפנימית רחוקה מעולמה של תורה. עולמו של בית המדרש הוא העולם שלנו, מפני ששעה זו שאנו לומדים תורה, היא השעה המעצבת את חיינו, את הערכים שלנו ואת החינוך אותו אנו מעניקים לילדינו.

זה מחייב, אך זה צורך קיומי של כל אדם המציב את סולם הערכים התורני מול עיניו ורואה בו את הסולם המדריך אותו תמיד, בכל מקום ובכל זמן.

כשאנו מדברים על הצורך להשתייך ליושבי בית המדרש, אין זו משאלה תיאורטית–השקפתית. כדי להיות מ"יושבי בית המדרש" עלינו להשתייך, בפועל, לבית מדרש מסוים, לקהילה מסוימת, למקום בו נוכל לפגוש גם בתלמידי חכמים וללמוד מהם. שייכות אינה נרכשת בלימוד ארעי, כל פעם במקום אחר, אלא היא דורשת מאיתנו "לקבוע" – באופן קבוע ובמקום קבוע – עיתים לתורה.

דבר העורך

הוא היה סוחר גדול. הוא ניהל חנות במרכז וילנא, ולצורך מסחרו היה עליו לנסוע למרחקים, לצאת מעירו ולנסוע למרחקים, לגרמניה ולפולין. עיסוקו בפרנסתו גזל ממנו שעות רבות ולפעמים כמעט לא היה לו זמן ללמוד תורה. הוא ניסה תוך כדי העבודה לחשוב בדברי תורה, ולפעמים גם הצליח, אך כשממש לא הצליח להתרכז, הוא ניסה לעשות את המקסימום שיכל והעביר לעצמו בראש כמה פסוקים כשהוא מהרהר לעצמו "נו, גם זה נקרא ללמוד תורה".

לאחר מספר שנים, הוא הצליח לפנות זמן רב יותר ללימוד התורה, וחיבר כמה ספרים. שמעתם על הספר "חיי אדם"? ועל ה"חכמת אדם"?

רבי אברהם דאנציג, בעל ה"חיי אדם", מגדולי הפוסקים, בן דורו ומחותנו של הגר"א, הוא הסוחר בעל החנות שקראתם עליו זה עתה. קשה להאמין, אך מה נעשה שהוא עצמו מעיד על כך.

כך הוא כותב בהקדמתו לספרו "חכמת אדם". לא נגענו.

"והנה ידעתי כי יתלחשו עלי ויאמרו הגם שאול בנביאים, הלא זה האיש ידענו בו שהיה מסוחרי ארץ לפרנקפורט ולייפציג יותר מט"ו שנים, ותורתו אימת נעשית? והתורה העידה לא מעבר לים היא, שאינה מצויה לא בתגרנין ולא בסחרנין.

"דע לך אחי, כי נסיעתי למרחקים לא היה לקבל עושר חלילה, יעיד עלי אדון הכל, רק לפרנס בני ביתי…

"כן אעיד אני על עצמי, הגם שנסעתי למרחקים והייתי סוחר, אף חכמתי עמדה לי, כי בנסיעתי לדרך דעתי עליה, ובישיבתי בחנות דעתי עליה, ותיתי לי שאפילו בשעת מו"מ פעמים הרבה היה דעתי עליה בהרהור פירוש או קושיה ובפרט בשש מצוות עשה…

"ויעידו עלי הסוחרים שאפילו בעת נסיעתי בלייפציג לא מנעתי ליקח עמי גמרא ומקרא ומשנה, ואפילו בשעת יריד כמעט שלמדתי בכל יום דף וחצי גמרא חוץ ממשניות…"

בשבוע שעבר כתבנו כאן על הגר"י בלוי זצ"ל, ונשאלנו על ידי קוראים "איך? איך באמת הוא גם עבד וגם הצליח לגדול בתורה?".

זוהי התשובה: הייתה לו תוכנית לימודית ברורה. הוא שם לעצמו מטרה לחבר ספר הלכות והוא מימש אותה. גם כשלא יכול היה בדיוק לעמוד במטרות היומיות שהציב לעצמו, הייתה 'דעתו עליה' והוא היה אכפתי ועסוק בשאלה כיצד הוא יכול לעמוד בה.

תגובותיכם תתקבלנה בשמחה בדוא"ל: helki.baamali@gmail.com

לשולחן השבת

ההשתדלות הסבירה – היום!

חודש לאחר שיצאו בני ישראל ממצרים, הם נקלעו למצוקה קשה. העם נמצא במדבר, ואין לו מה לאכול. העם פונה אל המנהיג, משה רבינו, בתלונות: "מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים…", והקב"ה מאזין לתלונותיהם ומודיע למשה: "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים!". עם ישראל זוכה לגילוי חיבה שעודנו מהדהד בליבו של כל מי שקורא את פרשת המן. לחם – מן השמים!

אך יחד עם הכרזה זו, מבאר הקב"ה למשה רבינו כיצד יתנהל תהליך הלקיטה של המן. את המן יצא כל אחד ללקוט בבוקר, כל יום ילקט כל אדם מן עבור משפחתו בכמות הנצרכת לאותו יום בלבד. אין להותיר מן למחרת, ואם מישהו ינסה ללקוט יותר מכדי צרכו – הוא לא יצליח, כפי שמספרת התורה "וילקטו המרבה והממעיט, וימודו בעומר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר, איש לפי אכלו לקטו".

הקב"ה יכול היה לתת לכל אחד מן בתחילת השבוע בכמות מספקת לשבוע שלם, אך בכוונה הורה ללקוט בכל יום כמות מדויקת לאותו יום בלבד. מדוע? הקב"ה בעצמו ביאר את הטעם להוראה זו: "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא"!

היכן הגבולות?

איזה ניסיון יש בלקיטה זו? הרי לאחר שבוע של לקיטה כולם מתרגלים להסדר החדש והנחמד – יוצאים בבוקר ומלקטים מן לאותו יום. למחרת שוב יוצאים ומלקטים מן בכמות המספיקה ליום זה, וכך כל יום, ומן הסתם גם הלאה זה יימשך באותה צורה. היכן נמצא הניסיון דווקא בלקיטה לאותו יום בלבד?

בהוראה זו לימד הקב"ה את דור המדבר, ואותנו לומדי התורה, יסוד חשוב בסוגיית ההשתדלות.

אחת ההתלבטויות השכיחות ביותר, בפרט בקרב יהודים שומרי תורה העמלים לפרנסתם, עוסקת בסוגיית גבולות ההשתדלות. אנו מאמינים ש'פרנסה משמים', אך יודעים גם שעלינו לעשות השתדלות סבירה בכדי לזכות לשפע הפרנסה שהוקצב לנו. וכאן, בצומת זו שבין הביטחון להשתדלות, אנו עומדים ושואלים את עצמנו היכן הם הגבולות אותם נציב לעצמנו, באיזה שלב נוכל לדעת שביצענו את חובת ההשתדלות המוטלת עלינו, ומכאן ואילך ירד לנו מן משמים?

להישאר תלוי

הקב"ה הורה לעם ישראל ללקוט את המן בכל יום, כדי ללמד אותם מהי ההשתדלות הסבירה, שמאפשרת חיים גם מחוץ להשתדלות, שמשאירה את האדם תלוי – בהרגשתו הפנימית – באמונה בקב"ה. השתדלות כזו שאינה מפריעה לשאר החובות היומיות שלנו, כגון תפילה, לימוד, חובות משפחתיות וכדומה. השתדלות כזו שהיא להיום, ולא למחר, מזכירה לנו היום, מחר וגם מחרתיים מי באמת מביא לנו את הפרנסה.

תזכורת יומית זו שהתלוותה אל המן, הייתה תנאי הכרחי לירידתו. אם היה המן יורד פעם בשבוע, היה האדם זוכר את הבורא יום אחד, אך נותר שאנן ורגוע בשאר הימים. לא זוהי המטרה שלשמה ירד המן. יום יום, בוקר בוקר, היה היהודי יוצא מביתו ונתקל בברכת אלוקים הממתינה לו על הארץ. כל יום מחדש ידע היהודי שמחר הוא שוב נזקק לברכת ה', שהוא נותר תלוי בקב"ה ואינו יכול לדאוג לעצמו לבדו.

טיפ לשבת

כפי שהבטחנו בשבוע שעבר אנו מביאים כאן מספר טיפים כיצד לספר לילדינו הרכים סיפור בשולחן השבת בצורה שתשאיר אותם קשובים, ותביא אותם להפנים את המסרים אותם אנו מעוניינים להעביר להם.

לפני שאנו ניגשים למלאכת הסיפור, אנו צריכים לדעת מה אנו עומדים לספר. להכיר את הסיפור ולא לשלוף ספר מהארון ולהתחיל לקרוא בלי לדעת מה מסופר בו. זאת כדי שנוכל לשים את ההדגשים במקומות הנכונים, לדעת מתי עלינו לעצור לנשימה ארוכה ולייצר מתח קל סביב השולחן שיביא את ילדינו לבקש "אבא, תמשיך".

כשאנו מתחילים לספר סיפור, הדבר הראשון שעלינו לשים לב הוא שאנו אכן עוסקים רק בסיפור. דבר שכיח הוא שתוך כדי הסיפור, מוגשת אל השולחן מנה טעימה ונאה, ומבלי משים אנו אוחזים במזלג ומתחילים לאכול, באמצע הסיפור. זה יוציא אותנו מהריכוז של מלאכת הסיפור, אך יותר מכך, זה יוציא את ילדינו מהריכוז של שמיעת הסיפור. כשמספרים סיפור – לא עושים שום דבר חוץ מלספר.

פרט חשוב נוסף. אם אנו צריכים להיעזר בספר, עלינו להרים את המבט מהספר תוך כדי קריאה ולהביט בילדים – כיצד הם מגיבים, היכן הם בסיפור, כמה הם קשובים. קשר העין שלנו עם הילדים ידריך אותנו להתאים את צורת הסיפור למידת הריכוז שלהם, אך לא פחות חשוב, יעזור גם לילדים להיות קשובים יותר ומרוכזים יותר.

טיפים נוספים בנושא זה נמשיך להביא בעז"ה בשבוע הבא.

הלכה למעשה / הרב ארי מור

ייחוד במשרד

שאלה:

אני מעסיק שתי מזכירות אצלי במשרד, מהי הדרך בה אני יכול להתמודד עם דיני ייחוד?

תשובה:

אם המשרד הוא מקום שאנשים יכולים להיכנס ולצאת אליו בתדירות, אין חשש של איסור ייחוד. אך אם המשרד הינו מקום פרטי שלא נכנסים אליו בתדירות, עליך להשאיר את דלת המשרד פתוחה לרשות הרבים.

המקורות בהרחבה:

איסור "ייחוד" פירושו שאסור לגבר ואשה להימצא במקום אחד שבו אנשים אינם יכולים לראות את מעשיהם והם בטוחים שלא יבוא אדם למקום זה באמצע מעשיהם. לפיכך, משרד שאין לו חלון שדרכו ניתן לראות את כל המתרחש במשרד, ודלתו סגורה ואנשים אינם נכנסים, וכן אם אנשים צריכים לבקש רשות כדי להיכנס אליו, יש בו איסור ייחוד שנאסר גם לגבר עם שתי נשים. אמנם אם מלבד הגבר ישנן שלוש נשים, מותר, אלא אם כן קיים בינו לבין הנשים קשר, שמצב זה מוגדר בהלכה כ"מי שעסקו עם הנשים", שאז גם בשלוש נשים קיים איסור ייחוד.

אבל משרד שיש לו חלון הפונה לרשות הרבים או למשרדים אחרים, וניתן לראות את המתרחש במשרד דרך החלון, אין בו איסור ייחוד במשך שעות העבודה או הפעילות ברשות הרבים, והוא מוגדר בהלכה כ"פתח פתוח לרשות הרבים". אך לאחר שעות העבודה או כששוככת הפעילות ברשות הרבים קיים איסור ייחוד גם אם יש חלון במשרד.

במקום בו אין חלון, קיימות מספר אפשרויות כדי להימנע איסור ייחוד: א. לדאוג שלאדם נוסף יהיה מפתח או אפשרות כניסה בכל עת. דבר זה מועיל בתנאי שאין טלוויזיה במעגל סגור, אבל אם יש שם טלוויזיה במעגל סגור, נתינת המפתח לאדם אחר אינה מועילה, כיון שהם יכולים לראות אותו לפני שהוא נכנס. ב. במקום בו המשרד פתוח למקום שיש בו עוברים ושבים, כגון מסדרון שממנו נכנסים למשרדים אחרים, יש להשאיר את דלת המשרד פתוחה, וכן פתח הפתוח לרשות הרבים. וגם דבר זה מועיל רק בשעות פעילות המשרדים. ג. אם אחת הנשים נשואה ובעלה בעיר ויכול מבחינה טכנית להגיע למקום עבודתה בכל עת, אין איסור יחוד גם אם הדלת סגורה ואין חלון למקום שאנשים יכולים לראות מה מתרחש במשרד. אמנם אם האישה יודעת שבעלה אינו יכול להגיע בזמן הקרוב, למשל אם היא דיברה איתו טלפונית ויודעת את מיקומו המדויק, הדבר אינו מועיל.

מדברים חינוך / הרב שלמה ברוך בלוי

שולחן שבת נעים

שאלה:

שולחן השבת בביתנו רחוק מלהיות נעים, בדיוק בזמן שכולם מתכנסים – מתחוללות המהומות. אנחנו, ההורים, מוצאים את עצמנו גוערים ומעירים לילדים, והנעימות של השבת מופרת. איך נוכל לשמר את הטעם הטוב של השבת למרות החיכוכים הללו?

תשובה:

הרצון החזק שלנו ליצור אווירה שבתית רצינית, עלול להיות הפרדוכס הגדול שמחסל מראש את האפשרות להעביר את הנעימות של השבת לדור הבא. מדוע?

התגובות הנזעמות שלנו על התנהגותם של הילדים, שמקורן ללא ספק ברצון טוב – שגויות לחלוטין! דווקא השבת, יכולה להעביר מסר שונה לילדים, שההורים, שכה עסוקים, ולפעמים גם כועסים – מתנהגים באורח מנוגד למדי למה שהם מכירים… האיפוק שתגלו, הסלחנות הדי גורפת, תגרום להם להרים גבה, ומכח אותה הפתעה – להפנים כי השבת היא 'משהו אחר'.

הדחיפות שלנו להוכיח ולחנך דווקא כעת, ליד שולחן השבת, באה על חשבון התפקיד המיוחד שלנו בשולחן שבת. משום שאחרי הכל, מי יכול להתענג וליהנות לאחר שננזף? אז אם החלטתם ששולחן שבת אמור להיות חוויה משפחתית, רוחנית ואיכותית. הניחו כעת לתפקיד ההורה של יום חול, והמירוהו ב"אבא של שבת"…

קשה לומר להורים – אל תכעסו, אל תוכיחו, אל תנזפו… "בוא אלי לשולחן שבת ותבין" – יגידו. אך דווקא כאן טמונה הטעות. המוכרחות שלנו לגעור נוצרת דווקא מתוך האווירה שיצרנו… זוכרים את ליל הסדר? לא קל לכם יותר אז? האווירה המרוממת תורמת למסובים הצעירים רוח אחרת, נינוחה ומתחברת.

האווירה הזאת היא הרקע לשולחן שבת מרומם. אם המסובים, במקרה זה הם הילדים שלכם, מכירים בכם מין נינוחות לא מוכרת, אחרת, מחוייכת ומפויסת – הם חשים בה, ונשאבים גם הם לתוכה. הילד שלא ויתר לאחיו, וגרם לכעס הגדול הזה, לא יכול לעשות זאת עוד, כאשר יום הויתורים הגדול הגיע, כשהאבא ויתר כבר כמה פעמים על גערות שגרתיות, ופניו קורנות למרות הרעש, המהומה ושבירת הכלים.

ככל שההפתעה תהיה מרשימה ביותר, כך היא תגרום לילדים להדבק באווירה הקדושה והנינוחה. יתירה מזאת, הרווח הגדול הוא, שהילדים לומדים להכיר בנו, ההורים, חלק נוסף, שאנו מאד רוצים שיכירו: אנחנו באמת יכולים להיות נחמדים, איננו כה עסוקים וזועפים כפי שאולי הם רגילים לראות אותנו…

התהליך הזה הוא מעגל קסמים שחג ונע סביב עצמו. ההורים מתאמצים ליצור אווירה שבתית, המאמץ קצת מלחיץ את הזאטוטים, הם מגיבים כמו שלחוצים מגיבים, ואז אנחנו מגיבים באי שביעות רצון 'בולטת'. יש להניח שגם הילד המפריע לא יוצא מרוצה מכדור השלג המתגלגל במדרון.

אולי אפשר אחרת?

ייתכן שאם המעגל הזה היה מתרחש בכיוון שונה, הייתם מגלים שהייה מרתקת בחברת הצאצאים התובעניים שלכם. המעגל יכול להתחיל ממקום נינוח, בו אתם רגועים ולא מתאמצים ליצור כלום, אלא זורמים בנחת עם האווירה. אתם סלחניים יותר, אתם רואים את הכל באור שקט ורך, אור של שבת… יש להניח, שבאווירה כזאת, הילדים לא יהיו כעוסים יתר על המידה, אתם פתאום תראו אותם קורנים ויפים, אתם תגיבו בהנאה ובמחמאה של אמת, והילדים? יזכרו את השבתות הללו לעולם.

הכלל הזה תקף בכל פינה בחינוך, אדם לחוץ אינו יכול לחנך! מי שחייב להוכיח מושלמות כלשהי, ינוע במהירות אל ההיפך ממנה. היכולת לפעול והשפיע על הבית, מתחילה בנינוחות שיש בה שלווה והשלמה.

הגות / הרב אליהו מאיר פייבלזון

צמיחה

ראש השנה לאילנות, החל בשבת זו, מעורר אותי להתבונן בעולם הצומח, ובעצם, בדבר הנפלא ששמו צמיחה.

ספרו של אחד מגדולי המחנכים בדורנו, הגה"צ רבי שלמה וולבה זצ"ל, נקרא: 'זריעה ובנין בחינוך'. שמו של הספר, בלי להתייחס כאן לתוכנו המעמיק, מלמד אותנו על שני פנים שיש למלאכת החינוך, זריעה וצמיחה, ולעומת זאת, בנין.

מה בין בנין לצמיחה?

הבונה מתעסק עם חומר דומם. הוא מניח אבן על אבן, בונה נדבך אחרי נדבך, עד שמלאכתו נשלמת, והבניין עומד בתפארתו. מילת המפתח במלאכה הזו היא השיטתיות. החומר נשמע לחלוטין לבנאי. אין לחומרי בנין דעה ורצון משל עצמם. אם סיימת את יום העבודה בהנחת אבן, זכותך לצפות שהאבן תמצא במקומה למחרת. מאידך, אין שום סיכוי שתמצא אבן כלשהי שלא הנחת.

אדם שמלאכתו היא זריעה, יודע ומבין שאין לו עסק עם חומר דומם. הוא חייב לעבוד ולעשות את מלאכתו, אבל הצמח עושה את הדבר האמיתי בעצמו. הזורע יכול לבוא לגינתו יום אחר יום, ולא לראות שום פרי לעמלו. האם זה אומר שהמלאכה נכשלה? לא. עוד יום עובר ועוד יום חולף, ומתחת לקרקע רוחשת פעילות מופלאה. הצמח מכה שורשים, ולפתע יצוץ ציץ ויגמול פרח. האם עובד האדמה יכול לדרוש את הצורה המדויקת של הצמח? ודאי שלא. הצמיחה, בסופו של דבר, היא פעולה שאיננה נעשית על ידך. היא נעשית על ידי הצמח עצמו, והיא תצא לפועל מתוך תכונת הצמיחה שבליבו של הצמח.

בחינוך, עיקר העבודה היא זריעה, ולא בנין. אתה מסביר לילד עד כמה חשוב לעשות כך או כך, ועד כמה גרוע לעשות אחרת, ולמחרת שב הילד על איוולתו, האם עלי להבין שדברי המוסר שלי היו לריק? זו טעות נפוצה, הנובעת מהתייחסות לחינוך כאל בנין. ההבנה שחינוך הוא זריעה, והתוצאה היא תהליך של צמיחה, שחייבת לבוא כפעולה עצמית של הילד, תיתן לנו מבט אחר על המציאות. דברי החינוך שלי נזרעו בנפשו, והם יכולים לשאת פרי במוקדם או במאוחר.

האם עלי לצפות לתוצאה מסוימת ומוגדרת? אני הרי האבא, המחנך, היודע היטב איך הדברים צריכים להראות. מדוע, אם כן, יעשה הבן את הדברים בצורה שונה? כאילו יש לו עיקרון כלשהו, לעשות בדוקא קצת אחרת. גם זו נקודה הגורמת לנו תסכול רב, שמקורו בתפיסה לא נכונה של מושג החינוך. ההדרכה, ההסברים וההבהרות, אינם יכולים להיות יותר ממעשה זריעה. אין לזלזל חלילה בפעולת הזריעה. היא גם הכרחית וגם משמעותית, אבל היא לא הדבר בעצמו. הזרע אמור לחדור ללב הילד, לרקום שם עור וגידים, ולהפוך למשהו חי וצומח. אבל בסופו של עניין, הצמיחה איננה יכולה להיות פעולה שלי. היא משהו היוצא מעצמו מהנפש של אדם. התוצאה המקווה חייבת להיעשות על ידי הילד בדרכו שלו. בדרך המיוחדת לו, המתאימה לאישיות החד-פעמית שלו.

הרעיון הזה הוא משהו יסודי מאד בבריאה. כשבורא העולם ברא את האדם, הוא בחר לפעול במהלך הזה של צמיחה. הוא נתן לבני האדם להוציא את הטוב מתוך ליבם. דבר ה' המופיע בעולמנו אינו אמור לחדור, פשוט, פנימה לתוכנו, כדרך שמכניסים מים לתוך כלי ריק. דברי התורה כמוהם כגרעין זרע, המצטרף לנפשנו, ומעורר בה צמיחה של נפשנו שלנו. הנביאים, לאורך כל ימי הבית הראשון זעקו והזהירו את העם מעבודה זרה, ולפעמים נראה שלפעולתם לא הייתה שום השפעה. אבל דורות רבים עברו, ודבריהם הכו שורשים בעם ישראל, עד שבטלה עבודה זרה מישראל. לפני כשניים-שלושה דורות טרח החפץ חיים לכתוב את ספריו הקדושים על איסורי לשון הרע. מי האמין אז שיהיו לדבריו השפעה עצומה כמו שאנו רואים היום?

היחס הזה למתחנכים שלנו דורש מאיתנו אמונה בהם. חז"ל אמרו לנו שהקב"ה האמין בעולם ובראו (ספרי פ' האזינו), וגם אנחנו צריכים להאמין בילדים שלנו ובתלמידינו. רק האמונה הזו בטוב הגנוז בתוכם תאפשר לנו לזרוע בכל עת, ולצפות בסבלנות וברוח טובה לפירות, שיהיו בעזרת ה' טובים ומתוקים, אבל גם ייחודיים ומתאימים לנפש המיוחדת שלהם.

כתבו התוספות (שבת ל"א ע"א), אמונה זה סדר זרעים – שמאמין בחי העולמים וזורע.

יהודי אחד כתב בשם החזו"א משפט נפלא: מתוך שאני מאמין במי שיצר את האדם, אני מאמין גם באדם שהוא יצר.

סיפור / א. ברזל

יהודי מארץ ישראל

הוא הרשה לעצמו להתחייך, בלי לחשוב מי חושב מה על בחור שמחייך אל עצמו בלי כל סיבה נראית לעין. במקום הנידח הזה – אין סיכוי שמישהו יכיר אותו, והמצב, מה לעשות, אכן משעשע. כמה סיכויים יש לבחור ירושלמי טיפוסי להגיע לעיר הזו, "סיאטל", ולהביט קדימה אל שבועיים של חופשה חלומית נטולת כל עול? ובכן, הוא עשה את זה. טוב, אם לא ניקח בחשבון את מבטו הזועף של אבא, דמעתה של אמא וגערותיו הנמרצות של בנימין, אחיו הבכור, הרי שאפשר פשוט ליהנות מכל רגע. מהנוף, מהאוויר הצלול, מהחופש… ינוח כאן שבועיים, ויתן לכולם שם בארץ לנוח ממנו. מה הלחץ, אינו מצליח להבין. בסך הכל קצת להשתחרר, לנקות ראש, לנשום מקומות חדשים. מה רע בכך? העובדה שהוא יוצא דופן, בישיבה ובמשפחה ובשכונה, וגם לא טורח להסתיר זאת? נו, תמיד היה רגיל להיות מהמיוחדים.

המארח שלו אסף אותו בצאתו כפי שנדברו עוד בהיותו בארץ. "סמואל", הציג את עצמו בחיוך אמריקני סוחף, "ואתה מאיר, הבחור מארץ ישראל", כל רי"ש שהתגלגלה מפיו הלהיבה את דמיונו של הצעיר עוד יותר. המכונית המרווחת החליקה על הכביש הארוך שאחריו, כך ידע, ממתינים בסערה שבועיים ימים גדושי חוויות וריגושים. נפלא.

קיבלו אותו בהתלהבות ובהתרגשות וזה היה נעים, בהחלט. השינה הארוכה שלו, כמעט עד למחרת בצהריים, החזירה אותו למצב הרוח הרגיל, חיוני ועליז כתמיד. בקפידה בחר לעצמו חולצה ומכנסיים נטולי כל קמט, והפריח ענן קל מבושם. לאחר מכן השביע מבטו במראה, ורק אז ירד אל חדר האוכל המרוהט בטוב טעם. בעל הבית ואשתו חיכו לו שם, וגם שני הילדים – בני עשרה אמריקנים – אלי ודבי.

"אלי, הגש את המגבת לבחור מארץ ישראל" – יחס מלכותי מלווה אותו אל הכיור, ומשם אל השולחן. "דבי, העבירי את קערת הסלט קודם כל לאורח מארץ ישראל" – לחישתה הרמה של המארחת לא נעלמת מאוזניו. שיחה קלה מתפתחת אצל השולחן העמוס בכל טוב. סם מסביר בהרחבה על שיטת הבחירות האמריקנית, ומאיר תורם את הגירסה הישראלית. שקט משתרר כשהוא מדבר, ארבעה זוגות עיניים מעריצות משתוקקות לעוד משפט, ורק עוד משפט אחד הפותח במילים: "אצלנו, בארץ ישראל…".

האורח שלהם יצא למנחה-מעריב, וזה הזמן לבדוק שוב את החדר, לאוורר, להכניס אוכל קל ושתיה. היא מתרגשת. מעולם לא היה החדר הזה מלא בנוכחות ארץ-ישראלית אמיתית. כמה עדינות נסוכה בפניו של האורח הצעיר שלהם, וכמה מחונך הוא ובעל דרך-ארץ. תיק התפילין מונח ברישול על השולחן הפינתי. היא נוטלת בזהירות ומעבירה למדף גבוה בארון: "מאיר שוורץ", זוהרות אליה האותיות הכסופות: "מאיר שוורץ, הבחור מארץ ישראל…"

שני ספרים כתובים עברית לצד המיטה. נגן מסוג מתקדם על השידה. ערימת דיסקים, מילון אלקטרוני. היא מארגנת את החדר ומבטה קולט את הפריטים.

מבלי שהיא רוצה, תובע הלב מן העין לחפש אחר ספר קודש בעל כריכה מהוהה, כמו אלו בהם הוגים בחורי הישיבות בארץ ישראל על ספסל נוקשה ובחדר נטול אמצעי מיזוג… אולי יאיר לה המזל להעיף מבט, כמובן בלי בדל של חיטוט, במחברת חידושי תורה כתובה בצפיפות באותיות קטנות? אפילו סטנדר בגודל בינוני ש"לא שייך היה לוותר עליו" יספק אותה ברגע זה. אבל מה מבינה אישה אמריקנית פשוטה כמוה באורחות חייהם המסתוריים, רוויי הקסם והקודש של בחורי הישיבות בארץ האבות? מאז ומתמיד יודעת היא, ויודע בעלה, וילדיהם, וכל חברי הקהילה הקטנה כי שם, בארץ הקודש, שונים הם כל חיי הגשם והרוח. אין כתורת הארץ, אין כשבתותיה. אין ככותל המערבי שבה ואין כישיבותיה ובתי מדרשותיה. אין. היא מתעשתת במהירות, גוללת את התריס החשמלי ומוסיפה עוד מגבת צחורה לצד המיטה המוצעת יפה. מעל ידית הארון המעוצבת ניבטת אליה, תלויה ועומדת, חליפת השבת של הבחור. חליפה ישיבתית אמיתית, כהה ומחוייטת. אומרת כל כולה, כל כולה "כבוד התורה".

במשך שבועיים ימים הם ליוו אותו, בטרם הגיעה העת להיפרד. בחיבה ובהערכה, בתחושת זכות ובאירוח מופלא. הראו לו את נופי ארצם והתביישו על כי שמיה אינם תכולים כשמי ארצו הקדושה. הטעימו אותו משפתם וביקשו בכל פה ללמוד עוד מספר מילים ב"לשון הקדש". האכילו אותו ממיטב מאכלם וברכוהו מהונם ומאונם. אוזניו שמעו את השיר וליבו את השמחה, את הכרת הטובה על שהואיל וכבדם לבוא בצל קורתם. הוא, שהזעיף את מבטו של אבא וראה דמעתה של אמא זולגת בגללו. הוא, שלצד מיטתו נגן מתקדם ומילון אלקטרוני ומצלמה משוכללת. שמאז ומעולם איווה למושב לו את הנח שבספסלים והקרוב ביותר אל פתחי המיזוג. שאין תחת ידו מחברת חידושי תורה כתובה בצפיפות, אף לא ברווח…

הוא רואה אותם מביטים בו, כאילו היה אחד מאותם הפירות שנשתבחה בהן ארץ ישראל. גפן, רימון, תמר… משהו מציף אותו. משכר מיינה של הגפן, רווי זכות מגרגיריו של הרימון, מתוק מדבש התמר… משהו שמאיר את נשמתו, מגביה את קומתו, מחייה כל אבריו. משהו שאיש לא יוכל ליטול ממנו, שאין ביכולתו שלו להתכחש אליו, לבטל אותו. הוא זכה להיות מהקרובים להיכלו של המלך, מהסמוכים על שולחנו. ואולי, אולי ארץ ישראל היא רק כמשל. משל לכל הדברים הטובים שהם אכן חלק בלתי נפרד ממנו. מתנות שנכרכו בנשמתו עם ירידתה לזה העולם ואיש לא יוכל ליטול ממנו, גם כשבעצמו הוא משתכנע, כמעט, שהם נעלמו בלי שוב ואולי לא היו מעולם. אלו הפירות שארצו שלו, הפנימית, האלוקית, השתבחה בהם. אשריו שזכה להיות – איך הם אמרו? – "בחור מארץ ישראל".

בשבילך / נעמה

אליך, חברה.

ספור אנגלי יפה, שאינני יודעת אם אמת הוא או רק אגדה, מספר כך: במלחמת העולם הראשונה, בשנת 1917, הגיעו שני קרטוגרפים אנגליים לכפר קטן בווילס, על מנת 'למדוד' הר הנמצא באזור. התושבים המקומיים גאים בהחלט בהר הקטן שלהם, ולכן הם מתאכזבים מאד להתבשר מפי המומחים, כי מדובר בעצם רק בגבעה. חסרים מאתיים וחמישים מטרים כדי להפוך אותה למה שראוי לתואר 'הר' במפה.

אנשי העיירה אינם מוכנים בשום אופן להשלים עם ההחלטה של הקרטוגרפים. במפות העתידיות של אנגליה ירשם ההר שלהם רק כגבעה? בשום אופן לא. הם מחליטים לתפוס יוזמה, ובמאמץ משותף להפוך את הגבעה להר. אבל המאמץ המתיש לא יביא תועלת, אם בינתיים יצאו אנשי המקצוע לדרכם, כשבפנקסם כתוב כי יש לשנות את הרישום במפות. לכן מייצרים התושבים סיבות ונסיבות שתעכבנה בינתיים את הקרטוגרפים בווילס, ובמקביל מתחילים התושבים, מנער ועד זקן, לסחוב מריצות עמוסות חול במעלה הגבעה, כדי להגביה אותה. הרפתקאות רבות עוברות בניסיון להשהות את המודדים, וכל אותה העת צוברת הגבעה גובה. כעבור חמישה ימים, כשהמודדים עומדים לצאת לדרכם, מבקשים מהם תושבי וילס למדוד שוב את ההר-גבעה שלהם. והנה, ראה זה פלא: המדידה החדשה מספרת שההר הוא באמת הר, כמו שחשבו קודם לכן, ולא גבעה, כמו שהתברר במדידות. הקרטוגרפים מציינים לעצמם בתימהון איך עלו על גבעה וירדו מהר, ממש פלאי פלאים. תושבי וילס חוגגים באושר, גבותיהם הדואבים ועבודתם המוזנחת לא מעיקים עליהם, גם לא הכספים והמשאבים שהושקעו בעיכוב המודדים בכפרם.

הכל היה כדאי.

נשמע מוכר? ועוד איך… מי שזה לא נשמע לה מוכר – שתקום. כמה מאמצים ומשאבים אנחנו משקיעות כדי שבמפה יהיה רשום ש… כדי שיקרא ש… כדי שיגידו עלינו ש… כדי שנֵחשב כך וכך…. כדי שלא יחול שינוי במעמד שלנו, בתבנית שהתרגלנו לראות כחלק מעמנו, ברישום שעד עתה היה צמוד לשמנו. ואנו סוחבים שוב ושוב מריצות מלאות חול, בלי לשים לב לגב הכואב או למטלות המוזנחות, ובלבד שהגבעה תגבה קצת, ויקראו לה מחדש הר. שרק לא יאמרו שהבית שלנו / המשפחה שלנו / החבורה שלנו הם גבעה.

האם הרישום במפה משנה את המצב? האם הוא שווה כל כך הרבה השקעה? האם מישהו בארץ ובעולם כל כך מתעניין אם בווילס יש גבעה או הר? האם מחשיבים אותנו, באמת, בגלל ההר? אולי גם זה רק נדמה לנו? אפשר שאנו בעצמנו, מסתכלות עלינו כתלויות בהר, ולכן גם אחרים רואים אותנו כך? ואולי, בכלל, יש חביבות מיוחדת בגבעה, משהו שאין בהר? אפשר שיש לה את המעלות שלה, ושינוי הרישום במפה יכול להיות מפנה לטובה עבורנו? נשקיע פחות כוחות בשימור תבנית ההר, ונתפנה ליהנות ממעלות הגבעה.

כמו בהרבה דברים אחרים, אי אפשר להשתחרר לגמרי מהתלות ברישום במפות. תמיד תהיה למפה השפעה עלינו, במינון כל שהוא. אבל אפשר קודם כל לראות את המאמץ המושקע מצידנו ברישום הזה, את המריצות שאנו סוחבים עד לכמעט אובדן נשימה, את המשאבים המושקעים במניעת השינוי ברישום. לראות זה הרבה. ואחרי שרואים, אפשר לנסות להוריד קצת מינון, שהרי ככלות הכל – זה תלוי בנו אם נשקיע את מאמצינו ברישומים במפות, או ברישומים בנפש ובחיים. אם נשקיע כל מה שיש ואין כדי להיקרא בכל תוקף הר, או שנתבונן בנעימות מחפשת מעלות בהגדרתנו כגבעה. כי מה שהיינו לפני שהוכרז השינוי, זה מה שאנו גם עתה, ההגדרות אינן אנחנו. בווילס האמיתית שלנו לא חל שום שינוי, לא אחרי שההר הוגדר מחדש כגבעה, ולא אחרי שהגבעה תוקנה להיות הר.

חושבת עליך

נעמה

מה שחיפשת / מדור אינפורמטיבי

עולם ללא גבולות

מה הן הסיבות שבגינן אנו חייבים להציב גבולות בפני ילדינו? היכן להציב גדר, והיכן ניתן להסתפק בסימן אזהרה בלבד?

אם גם אתם מתלבטים בשאלה חשובה זו, תשמחו לקרוא מאמר ברור ומעשי בנושא זה. כנסו לאתר 'ערכים' http://www.arachim.org וכתבו בלשונית החיפוש "עולם ללא גבולות".

דע מה שתשיב

כאנשים העובדים למחייתנו, אנו נתקלים לא פעם בחבר לעבודה שאינו דתי שמפנה אלינו שאלות בנושאי יהדות והשקפה, ולעיתים אין לנו מספיק ידע כדי להשיב לו.

לצורך זה הוקם פרויקט חזון שע"י ארגון אש התורה, לתת לנו ארגז כלים בכדי שנדע לבצע קירוב לבבות (לא חזרה בתשובה) במקומות העבודה וכדו', וכדי להעשיר את ידיעותינו ביסודות היהדות.

הקורס כולל סדרת מפגשים שידונו במגוון נושאים כגון: 7 הפלאים של ההיסטוריה היהודית, סוד האושר, מעמד הר סיני והכחשת השואה, תורה שבכתב ותורה שבע"פ, ועוד מגוון רחב של נושאים ועניינים העוסקים בשורשי היהדות, כולל פרקטיקה ופסיכולוגיה בקירוב רחוקים.

ליצירת קשר: shabtay@aish.edu

שיעורי הרב שלמה לוינשטיין

בטח לא ידעתם על קיומו של האתר היפה הזה 'לאור הנר' http://www.leorhaner.co.il – האתר של הרב שלמה לוינשטיין.

האתר מכיל מאות שיעורים לצפייה ולהאזנה, גליונות על פרשת השבוע, חנות לרכישת ספרי הרב לוינשטיין, אפשרות לשיגור שאלות ועוד.

אתר מרתק!

קוראים מגיבים

(תגובות ל'קוראים מגיבים', גליון 6)

א. י. יקר.

קראתי את מכתבך בשבוע שעבר, והתרגשתי. כל כך יפה לקרוא על אדם שנמצא מחוץ למסגרת תורנית, ומתעקש להישאר קשור אליה בכל מחיר.

רציתי לחזק אותך ולומר לך שאין הדבר תלוי אלא בך! אדם כמוך שנטל על עצמו אחריות והחליט להתגייס לצה"ל בלי להתחשב ב"מה יאמרו"… עם אותו אומץ ואותה עצמאות, אתה יכול לעקוף גם את מחסומי הבושה והרתיעה שניצבים בפניך ככעת, כשאתה רוצה לחזור אל הכולל חלק מהיום.

מהמכתב שלך נראה שזה חשוב לך מאוד, אז קדימה! קח יוזמה ותיכנס אל הכולל האהוב עליך. עם רצון חזק כמו שלך, ועם אומץ ועצמאות שכבר השתמשת בהם, אתה תצליח!

בברכה

ר. ש.

ירושלים

שלום רב למערכת חלקי בעמלי.

קראתי בגיליונכם הנפלא את תגובתו של חייל השח"ר שרוצה ללמוד בכולל בו הוא למד בעבר, ומפחד או נתקל בקשיים.

גם אני עברתי לפני תקופה סיפור ממש דומה. גם אני משרת בצה"ל ורציתי להשתלב חלק מהיום בכולל אברכים שנמצא סמוך לביתי. דיברתי עם כמה אברכים שלומדים שם והם קיבלו את הרצון שלי ללמוד בכבוד ובהערכה, אבל אז אמר לי אחד האברכים כמה מילים, ופתאום תפסתי שיש צדק בדבריו.

כך הוא אמר לי בערך: "עליך להבין שעם כל ההערכה, אינני יכול להכיל בתוך הכולל אדם הלבוש במדי צה"ל. אני מחנך את ילדיי לשאוף להגות בתורה ולא לשרת בצה"ל. תבין, אין לי ביקורת אישית עליך שבחרת בדרך זו, אבל האם אוכל לחנך את ילדיי לא לשרת בצה"ל, כאשר הם ידעו, או אולי יראו, שהחברותא שלי מגיע לכולל במדים?"

הבנתי אותו. אני ממשיך לבוא לאותו כולל וללמוד בחברותא, אבל אני עושה צעד מצידי וטורח להחליף את מדי צה"ל בביגוד רגיל, ומאז אני מרגיש ממש טוב בכולל בין האברכים.

תחשוב על זה. אולי זה מה שיקל עליך להשתלב במקום תורה שבו אתה חפץ.

ש. ו.